רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

האם אלוקים חבר שלי?

י״ב בטבת ה׳תשע״ד י״ב בטבת ה׳תשע״ד 15/12/2013 | מאת ג'ודי גרוון

האמונה היתה החלק הקל. הידידות דרשה עבודה נוספת.

זמן קצר לאחר בת המצווה שלי, החלטתי שהגיע הזמן להתעמק בנושא של אלוקים. האם הוא באמת קיים, ואם כן, האם הוא קובע את כל מה שקורה כאן על פני האדמה, ובמיוחד, בחיים שלי?

למרות הרקורד הרחב שהיה לי בלימודי יהדות והשתתפותי הקבועה בשיעורי יהדות בשבתות, תפיסתי את מושג האלוקות הייתה מעורפלת, מטושטשת וילדותית. דמיינתי שאלוקים נראה כמו האיורים שבדרך כלל מתארים את משה רבנו, רק שהנחתי שלקב"ה יש זקן ארוך יותר, ושהוא יושב על כס מלכות ענקי. בחינוך היהודי הרדוד שקיבלתי, למדתי מעט על חגי ישראל, וכן למדתי לאהוב ולהתגאות במדינת ישראל. אולם הקב"ה רק הופיע לעיתים נדירות בכל הדיונים הללו.

רציתי להאמין באלוקים, ונטיתי לכיוון האמונה, משום שחשבתי על האבסורד שבטענה שכל היקום המורכב בו אנו חיים נוצר מפיצוץ מקרי בין כוכבים וחומרים שונים. ובכל זאת, חיפשתי אישור סמכותי יותר לכך. השאיפה שלי להבין כמה שאפשר אודות אלוקים הפכה עם השנים לקריטית יותר ויותר, משום שאחי היחיד, נהרג בתאונת דרכים כמה שנים קודם לכן. הוא היה בן 17 שנים. המשפחה שלנו הוכתה על ידי צונאמי רגשי, והסערה הפסיכולוגית נותרה בעינה למשך שנים. הדיבור על רגשות עוד לא היה אז באופנה, אז כולנו סבלנו יחד, ובכל זאת היינו לבד. במבט לאחור, מדהים אותי שאף אחד לא ניסה לעזור לי להתמודד עם רגשותיי או עם תחושת האבל. אפילו לא ניסו לגרום לי להכיר בתחושות הללו, כיוון שהייתי בסך הכל ילדה בת 9 כשהוא נהרג.

אילו הייתי יודעת שהיהדות מאמינה בנצחיות הנשמה, זה יכול היה להקל על הכאב שחשתי

לא היה לי מושג שהיהדות האמינה בנצחיות הנשמה, חשבתי שזוהי אמונה בלעדית של הנצרות. אילו הייתי יודעת שזוהי אמונה יהודית אותנטית, זה יכול היה להקל במעט על הכאב שחשתי, ויתכן שגם על כאבם של הוריי ואחותי. לא הייתה בי כל הבנה שהקב"ה הוא אמיתי, שאכפת לו מאיתנו למרות הטרגדיה הגדולה שעברנו, ושלכל דבר בעולם יש מטרה –לכן הפכתי לאדם חסר בטחון בחיים. מה אם משהו נורא יקרה עכשיו לאמא שלי, לאבי או לאחותי? שנים רבות לפני הופעת הטלפונים הסלולריים, כל אחד מהם שאיחר להגיע הביתה, אפילו בעשר דקות, גרם לי צער ודאגה עצומים, אם כי זמניים.

ביקשתי להיפגש עם אדם דתי שהכרנו, כדי לשוחח עמו על אלוקים. ישבתי זקופה בחדרו עמוס הספרים, בציפייה דרוכה שהוא יבהיר לי הכל. הוא ליטף את סנטרו והעמיק במחשבותיו לזמן שהיה נראה ארוך ביותר. כאשר הוא סוף סוף דיבר, הוא אמר, "כשאני רואה שקיעה יפיפייה, או שומע מוזיקה יפה, אני רואה ומרגיש את אלוקים".

בסדר, אני איתך בינתיים. תמשיך, חשבתי לעצמי.

למרות שהוא היה נדיב מבחינת הזמן שהקדיש לי, תפיסתו ביחס לאלוקים הייתה מאוד אמורפית. הוא המשיך להסביר את האלוקים יותר כתחושה, כהרגשה פנימית ששרתה עליו בזמנים שונים. לו ולאשתו נפטר ילד ממחלה קשה, אז הוא ידע מהו כאב, אך הוא לא אמר לי שהקב"ה הוא האדריכל של כל מה שקורה לנו בחיינו, מטוב ועד רע. מבולבלת ומעט מאוכזבת, יצאתי מהפגישה במחשבה, "בפעם הבאה שאראה שקיעה יפה, אני אקפיד לחפש את אלוקים".

האלוקים היה מושג כל כך גדול ומורכב, עד שאף אחד מסביבי לא ידע או לא רצה לשוחח איתי עליו. אולי אין אדם שיכול היה באמת להבין יצור כל יכול ויודע הכל, אך הייתי בטוחה שאפשר להגיע ליותר מזה. היה זה 15 שנים לפני שהתרחשה ההתקדמות האמיתית במסע הרוחני שלי.

חברים במקומות הגבוהים

באמצע שנות העשרים שלי, השתתפתי לראשונה בשיעורי יהדות מתקדמים. נדהמתי לשמוע שמדברים שם על הקב"ה כישות אמיתית וחיה לא רק על פני ההיסטוריה אלא גם בחיי היומיום שלנו בהווה. הייתי המומה כשלמדתי שכאשר אברהם אבינו דיבר לקב"ה, או כאשר משה רבנו דיבר אליו, היו אלה שיחות אמיתיות, שהתרחשו כחלק ממערכות יחסים אמיתיות בין בני תמותה רגילים (אם כי נשגבים מעבר למה שניתן להבין), לבין יוצרם. כשפגשתי יהודים דתיים נוספים, גיליתי שאפשר לדבר בטבעיות על הקב"ה לא רק כמנהל העליון של העולם, אלא גם כחבר אישי. "תזכרי, אלוקים אוהב אותך!", כך היה נוהג ידידי, דוד, לומר לי. גיחכתי לנוכח המחשבה, וחשבתי שזו בסך הכל קלישאה נחמדה. אולם ריתקה אותי האפשרות שיהיה לי חבר מהמקומות הגבוהים.

ככל שלמדתי והעמקתי בהשקפה המסורתית, וככל שגיליתי יותר אודות ההיסטוריה, כפי שהיא מצטיירת מנקודת המבט של התורה, נוכחותו של האלוקים בחיי הפכה ברורה יותר. אפילו מארק טוויין, שאינו יהודי, הצליח לראות את השגחתו ומעשה ידיו של הקב"ה בהיסטוריה היהודית: "המצרים, הבבלים והפרסים מילאו את העולם ברוב פאר והדר, ואז דעכו, הפכו לחלום נשכח ונעלמו מן העולם... אנשים אחרים צצו ונשאו בגאון את לפידם לזמן מה, אך האש שלהם כבתה, וכעת הם יושבים בצל, או נעלמו כליל. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם, נותר היום בדיוק כפי שהיה תמיד, אינו מראה כל סימני שקיעה או תשישות של זקנה, איבריו אינם נחלשים, האנרגיות שלו אינן מאבדות מכוחן, אין שחיקה של מוחו הקודח ויכולותיו הלוחמניות. כל דבר בעולם הוא בן תמותה, חוץ מהיהודי; כל כוח אחר נמוג, אך היהודי נותר לנצח. מהו סוד הנצחיות שלו?"

האם אלוקים עדיין רוצה להיות חבר שלי?

ה"סוד" כבר איננו סוד, לפחות עבורי. התחלתי להאמין בקב"ה ככוח העליון בעולם, אך עדיין הייתי סקפטית בנוגע ליכולתי לנהל עמו מערכת יחסים קרובה. לא יכולתי להתאפק מלחשוב על בדיחה מפורסמת של גראוצ'ו מרקס, כשהוא מציין שאינו בטוח שהיה רוצה להשתייך למועדון שמקבל לשורותיו אנשים כמוהו. כמי שהגיעה לעולם האמונה הדתי רק בשנות בגרותה, מצאתי את עצמי מתחרטת רבות על חלק מהמעשים שלי בגילאים צעירים יותר, ועל דברים מסוימים שאמרתי ביחס ליהודים דתיים. האם אלוקים עדיין רוצה להיות חבר שלי?

העובדות בשטח, לעומת זאת, הראו שהקב"ה התיידד עמי זמן רב קודם לכן. הייתי בחיים, והייתה לי מטרה. חיי היו מלאים בברכות: בעל נפלא, ארבעה ילדים בריאים, בית, כישורים לעבודה שאהבתי, חברים, קהילה תומכת, ועוד דברים רבים וטובים. סוף סוף הרשיתי לעצמי לקבל במלואו את הרעיון שהקב"ה באמת טיהר את החטאים שלי עוד שנים קודם לכן, ביום החתונה שלי, הידוע בתור יום כיפור קטן, בו ניתן להתמקד בחזרה בתשובה על מעשי העבר. זוהי מתנתו של האלוקים לכבוד ההתחלה החדשה עבור בני זוג המתחילים חיים חדשים ביחד.

הדברים שבהם אנו נוטים להתמקד בחיינו, הם הדברים שאנו בסופו של דבר רואים. המודעות הגדולה שהייתה לי כלפי אלוקים, הקלה מאוד על המשימה לראות ולחוש את נוכחותו בחיי, לא רק בעת ששמעתי מוזיקה יפה או בעודי נפעמת מנוף טבעי הנגלה לעיניי, אלא גם באירועי היומיום, ובמיוחד בנס המתרחש מדי יום – הצפייה בילדיי כשהם מתפתחים וגדלים. האמונה שלי בקב"ה התחזקה והתגברה, אך מערכת יחסים אישית עמו עדיין נראתה רחוקה ממני.

דבר זה השתנה כאשר שמעתי מרצה מפורסם שטען, שכאשר אנו מברכים על האוכל, אנו "מזעזעים את יסודות היקום". הייתי המומה מעוצמת הלהט שבה הוא אמר את דבריו. אמנם ידעתי שיהודים אמורים לברך על האוכל שהם מכניסים לפיהם, אך מעולם לא למדתי שברכות פשוטות מפי יהודי רגיל יכולות להיות בעלות השפעה גדולה כל כך על כל היקום כולו. התחלתי לומר את הברכות שלי עם כוונה גדולה יותר, מה שתרם לרעיון שהקב"ה נמצא איתי כל הזמן, שהוא אוהב אותי, ושמעשיי ומילותיי חשובות לו. מאוד.

הישענו עליי

ככל שאנחנו פונים לעתים קרובות יותר לקב"ה בבקשה להתקרב אליו, הוא נענה לבקשותינו. לפני עשר שנים, שבועות ספורים לפני בר המצווה של בני הבכור, אמי אובחנה כחולה בסרטן סופני. הסרטן היה בשלב כל כך מתקדם בגופה, עד שחששתי שאאלץ לשבת שבעה ממש בשבוע של בר המצווה. רשמתי כתובות על ההזמנות כשדמעות עומדות בעיניי, והייתה לי חוויה סוריאליסטית של דיון עם הקייטרינג על האוכל לאירוע כשבאותו היום דנתי עם האחות בהוספיס של אמי על כמות המורפיום שהיא מקבלת. אם אי פעם הייתי זקוקה להישען על הקב"ה, זה היה הזמן.

בשבת אחת, כשאמי ישנה בחדרה, שרתי לי בשקט את "לכה דודי" בשולחן השבת, לפני הקידוש וברכת המוציא. אלוקים, אנא עזור לי לעבור זאת, חשבתי לעצמי. אני לא מסוגלת לעשות את זה לבד. הספקנים עשויים ללגלג ולטעון שהיה זה הכוח הפנימי שלי שעזר לי לעבור את זה, אולם הרגשתי את נוכחותו של הקב"ה, הרגשתי כיצד הוא מבסס ומחזק את המשאבים הרגשיים שלי. אמי, חלשה ככל שהייתה, דיברה כל הזמן על הצורך שלה לעזוב את העולם, ושאבי, שנפטר כבר שנים קודם לכן, מחכה לה. מספר פעמים היא הרימה את מבטה כלפי התקרה, עיניה כאילו עוקבות אחרי קו בלתי נראה בחדר. האחות בהוספיס לא הייתה מופתעת. "לעיתים קרובות הם רואים מלאכים בחדרם, קצת לפני שהם הולכים", היא אמרה.

קמתי מהשבעה שבוע לפני בר המצווה של בני. הרגשתי בבירור את נוכחותה של אמי בבית הכנסת באותו היום. וידעתי שהקב"ה הושיט לי יד לאחר שקראתי לעזרתו, בזמן שבו התערבבו אצלי יגון ושמחה.

כיום, כאשר ידידי דוד אמר לי, "תזכרי, אלוקים אוהב אותך!", אני כבר לא מגחכת. אני מחייכת, משום שאני יודעת שזה נכון.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן