רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

סיפורו המרתק של דניאל עשור

ט״ז במרחשוון ה׳תשע״ד ט״ז במרחשוון ה׳תשע״ד 20/10/2013 | מאת דניאל עשור

הוא עזב את הארץ ולמד טיסה ודתות בארה"ב, ומאוחר יותר התחתן ואף התנצר. מה גרם לו לחזור הביתה ולהפוך לאנטי-מסיונר?

ישבתי בתוך הפוגה - מטוס תמרונים של חיל האוויר, כשהקצין שבמושב הטייס מתכונן לקחת אותי לסיור אווירי מעל לדרום הארץ – צ'ופר בו זכיתי בשל הדרכת גדוד צוערים של חיל האוויר באימון טקטיקות לוחמה בשטח בנוי.

טסנו מעל לנגב ורוחי נסקה אל על כשהמדבר הרחב נפרש מתחתינו. מאוחר יותר, כשנחתנו בבסיס חיל האוויר, ראיתי שהוא מוקף בגדר גבוהה וארוכה, שמגדלי שמירה קוטעים אותה במרווחים קצובים. פתאום התעוררה בי תחושת דז'ה וו חזקה. כבר הייתי פה פעם...

אמי הייתה אלמנה ואני גרתי בפנימייה בבאר שבע בה למדתי בגיל התיכון. רציתי לחזור הביתה לסוף השבוע, אבל היינו עניים ולא היה לי כסף לאוטובוס. אז החלטתי לחזור הביתה ברגל, מרחק של כ-24 ק"מ. היה זה יום קיץ חם, ואני יצאתי לדרך בריצה קלה, כדי ליהנות מהזמן. אחרי זמן מה, החלטתי לקצר את הדרך, וירדתי מהכביש למדבר. לא חלף זמן רב עד שאיבדתי את דרכי. מכיוון שלא ידעתי איך לחזור לכביש, החלטתי להמשיך הלאה.

היה חם מאוד והמים נגמרו לי. התחלתי להסתחרר, אבל כל מה שראיתי לפניי היה אדמת מדבר. בסוף, הגעתי למתחם גדול ומוקף בגדר. היה שם מגדל שמירה ואני קראתי לעזרה, אבל אף אחד לא ענה. שלחתי את מבטי למגדל הבא, כמה מאות מטרים משם.

הייתי תשוש ומוכה חום. זחלתי באיטיות לאורך הגדר, וכשהגעתי למגדל הבא קרסתי. שוב קראתי לעזרה אבל לא היה שם אף אחד. ואז ראיתי מטוס של חיל האוויר שעומד לנחות. הוא טס כל כך קרוב אלי שיכולתי להבחין בתווי פניו של הטייס, אבל הוא לא ראה אותי.

גררתי את עצמי עוד קצת, והתעלפתי. כשעיני נפקחו, היה כבר אמצע הלילה. "הצילו!" קראתי בחולשה. רק הד קולי החלוש השיב לי. זהו זה, אמרתי לעצמי. אתה לא תצא מזה חי. גייסתי כל שביב כוח שנותר בי וקראתי את המילים האחרונות שאומר יהודי: "שמע ישראל!"

פתאום שמעתי קולות של ג'יפים. אלומות אור נעו בחשיכה. מערכת הביטחון איתרה אובייקט זר מחוץ לגדר והם באו לבדוק. לא יכולתי להאמין לנס.

כדי להציל את גופי החלוש, החיילים נאלצו לחתוך את חלקה התחתון של הגדר. הם העלו אותי בעדינות לג'יפ והביאו אותי להתאושש במחנה.

עכשיו, שש שנים אחר כך, נָחַתּי בדיוק באותו הבסיס בו זכיתי בחיי מחדש. אחרי שירדתי מהמטוס, ביקשתי מהטייס ללוות אותי לטיול מחוץ לגדר. אמנם הייתי צריך לחפש מעט, אבל הצלחתי למצוא את מה שחיפשתי – את "הנקודה שלי" בגדר, שנמצאה בזכות חוטי המתכת בהם תקנו אותה לפני שנים. מולי עמדה העדות להצלתי ברגע האחרון.

באותו רגע, הייתה לי התגלות. מישהו, איפשהו שומר עלי. האם היה זה רק צירוף מקרים שנָחַתּי בדיוק באותו מקום בו ניצלו חיי? הרגשתי שהכוח ההוא שולח לי מסר על משמעותו העמוקה יותר של הקיום. לא ידעתי מי או מה, אבל הייתי נחוש לרדת לחקר התעלומה.

חיים במנהטן

מספר חודשים אחר כך השתחררתי וטסתי יחד עם חברים לניו יורק – הם בחיפוש אחר חלומות של עושר, ואני בחיפוש הגדול אחר האמת. קראתי את האדם מחפש משמעות של ויקטור פרנקל, ספרים על מדיטציה ויוגה, ונהייתי צמחוני.

אבל עם הזמן הוסחה דעתי. החיים בניו יורק הפכו במהירות לסחרור של ריצה מפאבים בוויליג', להפנינגים בסנטראל-פארק ולמוזיאונים באפר-איסט-סייד. טבעתי בים גדול וחמים של קיום חסר מטרה.

הסתובבתי עם עוד ישראלים שרצו להתנתק

הסתובבתי עם עוד ישראלים שרצו להתנתק, ופתחנו עסק לשיווק אביזרי אופנה. תוך זמן קצר עשיתי המון כסף, קיבלתי רישיון טיס וקניתי לעצמי מטוס.

באחד משיעורי הטיס פגשתי קאובוי. כשהוא שמע שאני מישראל הוא זקף אות אוזניו: "אני שומר כשרות", הוא אמר לי, "למרות שלא מסיבות כשרות. זה פשוט יותר בריא. רבנים מגיעים לחווה שלנו כדי לקנות בקר לשחיטה. בהתחלה חשבתי שהם לא יודעים על מה הם מדברים, אבל בסוף גיליתי שהם מומחי-על. רק מבדיקה חיצונית של הבהמות, הם כבר יכולים להגיד מי מהן בריאה. אני אומר לך, הם המומחים הכי גדולים שיש!"

טייס אף-15 אמריקאי הקשיב לשיחה שלנו. "אני לא יהודי", הוא התערב, "אבל במלחמת המפרץ הראשונה באתי לישראל עם מערכת ההגנה של טילי הפטריוט. אני חייב להגיד: אתם העם של אלוקים. 39 הטילים העירקיים שפגעו בישראל לא גרמו לאבידות באופן ניסי. אלוקים שומר עליכם ממש טוב."

ניסיתי להתחמק מהקשר שלי ליהדות, והנה אני מוקף בשבחים על העם שלי. זה לא היה כל כך קל להימלט מהגורל שלי.

השוואה דתית

רציתי להפוך למדריך טיסה, לכן עברתי לפלורידה כדי לרכוש תואר בתעופה. בקמפוס היו תלמידים נוצריים שהלכו יחד ללמוד תנ"ך. הסתקרנתי ונרשמתי לקורס בהשוואת דתות שנמסר על ידי כומר מקומי. הוא פתח באמונות המזרח והגיע ליהדות לקראת סוף הקורס. הוא אמר שאברהם "סגד לאלילי ההר שהוא כינה אל-שדי". המום ומופתע הרמתי את ידי. "האם אתה יודע שהשם 'שדי' נמצא במזוזה שבפתח של כל בית יהודי? אתה טוען שהיהודים בני ימינו סוגדים גם הם 'לאלילי ההר'?"

הכומר עמד בשקט, ודממה מילאה את החדר. פתאום, סטודנטית קתולית ארוכת שיער קמה על רגליה. היא חשה צורך להגן על כבוד דתה ופנתה אלי בכעס, הושיטה לעברי אצבע מאשימה וצעקה: "אתה! לא באנו לכאן להקשיב לך! צא מכאן!"

לפני שהיא סיימה את דבריה, היא פתאום השתנקה ונפלה על הרצפה, כשידה המאשימה לופתת את צווארה, והיא משתעלת ומשתנקת.

ישבתי שם המום, ובקושי העזתי לנשום. כמה סטודנטים מיהרו להצלתה. הם הביאו לה מים וכעבור זמן מה היא התאוששה. שאר הסטודנטים פשוט בהו בי. האווירה הייתה מתוחה. הכיתה יצאה להפסקה והכומר ביקש ממני לא להגיע יותר לקורס.

האירוע הזה היה מאוד מבלבל מבחינה רגשית. אולם מעבר לכך הוא עורר אותי להתעניין בהבדלים בין היהדות לנצרות.

המצב נהיה מבלבל עוד יותר כשפגשתי חבר מהצבא במסיבת קוקטייל שנערכה בסוף השבוע. הוא התחתן עם נוצריה והזמין אותי להצטרף אליהם לתפילות השבת בכנסייה משיחית. לתדהמתי, על ארון הקודש שלהם היה צלב. חלק מהמתפללים חבשו כיפות. המזמורים נשמעו נוצריים, אבל המנגינות היו יהודיות לחלוטין. אחרי התפילה, הגיש ה"רבי" את האויכריסטיה – לחם ויין קדוש, כנהוג בכנסיות הקתוליות.

השילוב הזה נראה לי לא סביר, אולם הייתי שקוע בלימודי הטיס שלי ולא יכולתי להקדיש לכך תשומת לב נוספת.

ימי המיסיון

בערך באותה תקופה, הכרתי אישה הולנדית והתחתנו – היא קתולית ואני יהודי. רצינו למצוא קרקע רוחנית משותפת, אז יצאנו לחיפוש רוחני. הרי קרישנה, מדיטציה טרנסנדנטלית. ניסינו כל מה שיש.

בסוף, פגשתי כמה נוצרים חביבים שהייתה להם קבוצה ללימוד התנ"ך. היה נעים להיות איתם – היה לי ידע מסוים בתנ"ך מילדותי, והתיאולוגיה שלהם הייתה מוכרת לאשתי. התנצרתי, בלי לעשות מזה עניין.

יום אחד, הוזמנתי על ידי התורם הראשי של הכנסייה להשתתף בלימודי תנ"ך שבועיים של כל כמרי העיר. הוא רצה לקרב אותי יותר למעגל הפנימי. וכך, הייתי יושב בכל יום ראשון אחר הצהרים עם מנהיגי הנצרות, ולומד בהעמקה רבה. הייתי יקירה של הקבוצה – צעיר, ישראלי ומדריך טייס. מהפרספקטיבה שלהם הייתי סיפור הצלחה מופלא.

הפכתי למיסיונר פעיל, ושיתפתי ב'אור' את כל מי שפגשתי.

פעם, חבריי בכנסיה בפלורידה ביקשו ממני להרצות להם על טקס הבר מצווה. הראיתי להם כיצד מתעטפים בטלית, והסברתי כיצד היא עוטפת את הגוף. המשכתי להסביר שהתפילין של יד ממוקמים כנגד הלב.

על פי הרפואה, אדם אינו נקרא מת כשהלב שלו מפסיק לפעום, כל עוד מוחו מתפקד. ושם היהודי מניח את התפילין של ראש. בדיוק כפי שישנם ארבעה סוגים של גלי מוח, התפילין של ראש מחולקים לארבעה מדורים.

שאלות נחתו עלי מכל הכיוונים. "מה המשמעות של הקשר מאחורי הראש?"

התשובה באה בהבזק. גזע המוח, "המוח החמישי" נמצא בנקודה של קשר התפילין, גזע המוח הוא המוח האינסטינקטיבי, שמצווה על הלב להזרים דם ועל הריאות לשאוף אויר.

"בשם הכנסייה, אני מבקשת רשות לאחוז בשולי גלימתך"

אישה בשנות השבעים לחייה פנתה אליי עם דמעות בעיניה ואמרה: "בשם הכנסייה, אני מבקשת רשות לאחוז בשולי גלימתך!" היא הרימה את קצה הטלית שלי וקראה: "הללויה!" והקהל ענה אחריה: "הללויה!"

היא הרימה את התנ"ך ואמרה: "מי שרוצה שנבואת הברית הישנה תתממש, שירים את ידו!" כל הקהל הרים את ידיו.

היא אמרה: "יהי רצון שתתגשם הנבואה: 'בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר - נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ, אֱלֹקִים עִמָּכֶם'."

עמדתי שם, עטור תפילין, והמום. כשירדתי מהבימה, חברי הכנסייה המשיכו להפציץ אותי בשאלות, וקראו לי "רבי".

הפולמוס

משפחתי בישראל לא ידעה במה אני מתעסק. אבל בעלה של אחותי, כומר לשעבר, גילה את זה. לו עצמו יש סיפור מדהים. אביו היה הכומר הראשי של ורה קרוז במקסיקו. והוא המשיך בדרכו, ונהיה לכומר. אבל הוא עזב את הכנסייה והתחיל לבחון את הדתות השונות – בודהיזם, הינדואיזם, שינטואיזם. הוא דילג על היהדות, משום שאביו אמר לו שהעם היהודי חדל מלהתקיים, ושהישראלים הם מתיישבים אירופאים. אולם אז, בביקור בעיר ניו יורק, הוא ראה כמה יהודים חסידיים. זה עורר אותו לנסוע לישראל שם הוא למד יהדות במשך שנתיים.

בסופו של דבר, הוא התגייר והתחתן עם אחותי. ואז הוא הזמין את אחיו לבקר בישראל, וגם אחיו התגייר. לא עבר הרבה זמן עד שגם אמו וחמשת אחיו האחרים התגיירו כולם, והם חיים עכשיו בארץ. מאוחר יותר התברר שהקונקיסטאדורים הספרדים שהשתתפו בכיבוש אמריקה הלטינית – משנת 1521 כללו בתוכם גם מספר "מראנוס" - אנוסים יהודים שהתחזו למתנצרים על מנת להימלט מהאינקוויזיציה הספרדית. באמצע המאה ה-16, היו במקסיקו סיטי יותר יהודים אנוסים מאשר נוצרים קתוליים, דבר שעורר את האינקוויזיציה לפתוח שלוחה במקסיקו. היום, למעלה ממאתיים משפחות אנוסים מהעיר וורה קרוז לבדה התגיירו.

גיסי יצר איתי קשר ואמר שאני צועד בדרך לא נכונה. הוא ביקש לפגוש אותי כדי לשוחח בענייני תיאולוגיה. כשהכמרים בפלורידה שמעו על זה, הם מצאו בכך הזדמנות להשיב אותו לנצרות. אז הם ערכו עבורי סדרת שיעורי הכנה מיוחדת, הראו לי את כל הטיעונים האפשריים ואת טיעוני הנגד.

כמה חודשים אחר כך, נפגשתי עם גיסי כדי לערוך בינינו פולמוס – מהדורה מודרנית של ויכוח ברצלונה (ויכוח הרמב"ן). התווכחנו במשך ימים, ואחר כך המשכנו להחליף טיעונים במשך חודשים – כשאני מתייעץ עם כמרים והוא עם רבנים. לאחר שנה, הגעתי למסקנה שהנצרות שקרית, משום שהוברר לי שהפסוקים בישעיה נ"ג וב"מקורות" תנכיים אחרים פשוט הוצאו מהקשרם וסולפו כדי להתאים לסיפור.

הפסקתי ללכת לכנסייה. זמן קצר אחר כך התקשר אליי סטיב, בנו של כומר הכנסייה שלנו, וסיפר שאביו מת ושמצפים ממנו להמשיך בתפקידו. בירכתי אותו, אולם הוא קטע את דבריי. הוא עבר משבר אמונה ולא רצה לקבל את תפקידו של אביו. הייתה לנו שיחה ארוכה, ובעקבותיה הוא נסע לישראל לשבועיים. דאגתי שגיסי – "כומר לשעבר ובנו של כומר" – ייקח את "הכומר הספקן ובנו של כומר" לאתרים השונים וישוחח איתו בענייני דת.

כשסטיב חזר מהארץ, הוא אמר לי: "מה עובר עליך? היהדות היא דת מקסימה, וישראל היא ארץ מקסימה, ואתה עזבת את הכל בשביל כלום!"

חזרתי לניו יורק והוזמנתי לחתונה של חבר מהצבא. שם פגשתי את החברים מהיחידה – כל אחד מהם נשוי לגויה ואב לילדים שעונדים על צווארם צלבים. ואז הבנתי: הכשירו אותנו למלחמה צבאית, אבל לא למלחמה תרבותית.

נחיתת חירום

אחרי שעזבתי את הכנסייה, התחלתי להרחיב את לימודי היהדות שלי. בשלב זה אשתי הציבה בפניי אולטימאטום: "או אני, או הספרים שלך". ידעתי שאיני מסוגל להניח לשום דבר לעמוד בדרכה של כמיהת הנשמה שלי. הבחירה הייתה כואבת אך ברורה. היא עלתה על מטוס וחזרה להולנד.

החלטתי לחזור לעסקי האופנה, ומצאתי שימוש רב למטוס שלי להובלת סחורות לאיים הקריביים ולאיי 'קי' בפלורידה. ערב אחד הובלתי סחורה לאי 'קי ווסט' וכשיצאתי לדרך חזרה, השעה הייתה כבר אחת אחר חצות. תכננתי לתדלק את המטוס באי 'קי לארגו', אבל בשל סופה לא יכולתי לנחות שם. התקשרתי לקי וסט והם אמרו לי שהסופה בדרכה אליהם, אז לא היתה לי ברירה אלא לנסות לחזור למיאמי.

כ-20 דקות אחר כך, נגמר לי הדלק והמנועים כבו. הייתי בגובה 7,000 רגל (מעל לשני קילומטר) ושידרתי קריאות לעזרה. איבדתי גובה ופשוט המשכתי לדאות. במשמר החופים אמרו לי שיש מנחת חירום צבאי באמצע האוקיינוס, שבנוי על חביות צפות. אולם הראות הייתה אפסית – הן בשל החשיכה הסמיכה והן בשל הגשם שירד – ופשוט לא היו שום סיכויים למצוא את המנחת הזה. ובנוסף לכל, המנחת, כך הסתבר, נהרס למחצה בהוריקן האחרון.

ממשמר החופים ייעצו לי לנטוש את המטוס כשאני לובש חגורת הצלה, ולתת למטוס להתרסק במים. רק שחלק זה של האוקיינוס שרץ כרישים, ולא היו לי סיכויים לשרוד את מספר השעות עד שיאיר השחר, ומשלחת ההצלה תוכל לצאת לדרכה. החלטתי שתקוותי היחידה היא לנסות לערוך נחיתת מים מורכבת ולנסות איכשהו לשרוד. השתמשתי בכל מיומנויות הטיסה שלי כדי לשמור על המטוס בזוית הנכונה, בתקווה שהנחיתה לא תקרע את המטוס לגזרים או תשלח את חרטומו למעמקי הים.

היה קר וחשוך, ואני הייתי מבועת.

כשהגעתי למרחק של כ-30 מטר מהמים, צעקתי "שמע ישראל!"

הדבר הבא שאני זוכר הוא שהמטוס נחת על משהו קשה. נחתי על המנחת!

המטוס עצר שלושה מטרים מקצה המנחת

בלמתי את המטוס במהירות. יצאתי באפילה הסמיכה והתחלתי למשש את סביבתי. המטוס עצר שלושה מטרים מקצה המנחת. ישבתי שם, קפוא, רטוב ומפוחד, וחיכיתי לזריחה כדי שיוכלו לחלץ אותי.

כאן, בפעם השנייה, אלוקים הציל אותי ממוות. מאז שהייתי בן 15, ידעתי שכוח עליון שומר עליי. אבל במשך כל השנים האלה התנכרתי לו. ישבתי על המנחת באמצע האוקיינוס, ושאלתי את עצמי: למה צעקתי "שמע ישראל" ולא משהו אחר?

התשובה היא שכשהסוף עומד לך מול הפנים, הכל נמוג. כל מה שנשאר הוא האמת במערומיה שמאירה בבירור. אז החלטתי להפסיק לברוח.

שערי רומא

היום אני שוב בישראל, נשוי באושר לאישה יהודייה נהדרת, ונאבק במיסיונרים הנוצריים שעובדים פה.

כיום יש בארץ 90 קהילות של יהודים למען יש"ו, ובהם 5,000 ישראלים שמטרתם להמיר את דתם של יהודים אחרים.

חיברתי ספר בשם "שערי רומא", שמסביר את אמת היהדות לאור הדוקטרינה הנוצרית. מישהו רכש 500 עותקים של המהדורה העברית ושלח אותם לבאר שבע. שני מיסיונרים בכירים שחשו בסכנה, קיבלו על עצמם לחבר קונטרס תשובה. הם ניתחו את הספר שלי נקודה אחר נקודה, בחנו את המקורות ואת הטיעונים הלוגיים. חמישה חודשים אחר כך, הם עזבו את הכנסייה והפכו ליהודים שומרי תורה ומצוות. נשותיהם הנוצריות וילדיהם התגיירו כולם.

מעודד לראות הצלחה. במקרה נוסף שארע לאחרונה, תלמיד קולג' יהודי אמריקאי פגש נסיכה סעודית. הם רצו להתחתן, אבל היא התעקשה שהוא יתאסלם. אז הוא טס למכה, צם את שלושים ימי הרמדן והתאסלם. בינתיים, אמו עלתה ארצה, והצעיר נסע מערב הסעודית כדי להיפרד מאמו בפעם האחרונה, לפני שהוא מתחתן והופך לנסיך סעודי בעצמו. יצרו בינינו קשר, ועברו עלינו הרבה שעות יחד בהתמודדות עם יסודות היהדות והאסלאם (נושאו של ספר אחר שחיברתי). שלחתי אותו לאש התורה לקורס מהיר ביסודות היהדות. הוא ביטל את החתונה וחי כיום בארץ.

פעמים רבות אני חושב על הגדר בבסיס חיל האוויר. במידה מסוימת היא מייצגת את המסלול שלי בחזרה למסורת היהודית: מסע במדבר צחיח וגדר שתוקנה, אך בכל זאת משמשת ציון דרך – עדות לניסים שעשה לי 'זה ששומר עליי'.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן