זו היתה תקופה בה הייתי מצפה בכיליון עיניים להגעתו של סוף השבוע. פעמים רבות, בעוד משפחתי עסוקה בהכנות לקראת השבת, היו אבי ואמי מגיעים אלינו ונשארים איתנו כל השבת. בשבת, פוסק כבמטה קסמים כל המרוץ המטורף של ימות השבוע, והעולם מתחיל לפעום בצליל שקט ופשוט יותר. ואז, כשאשתי ואמי היו טרודות בהכנות האחרונות לסעודת השבת, וילדינו הקטנים משחקים, אבי ואני היינו מאחלים לכולם "שבת שלום" ויוצאים יחד לבית הכנסת. צעידות משותפות אלה היוו עבורי את שיאו של השבוע. למרות שנראה לי שבתור אדם בוגר אני מצליח לאזן היטב בין תפקידיי כבעל, אב ובעל עסק, בכל זאת תמיד רציתי לשמוע עצות נוספות מאבא שלי, גבר שהערצתי והערכתי כל כך.

למרבה המזל, אבי היה אדם שתמיד שמח לשתף את ילדיו בידיעותיו. אבי היה גבר שגדל במשפחה צנועה, ועל ידי עבודה קשה, הפך למצליח מאוד בתחום בו הוא בחר. מעבר לכך, הוא היה גם בעל ואב נפלא, שתמיד דאג להדגיש לכולנו כמה חשובה המשפחה. אחי, אחותי ואני, שזכינו באב ואם נפלאים, לא נאלצנו להרחיק לכת כדי למצוא דמויות לחיקוי.

בדרך אל בית הכנסת, אבי ואני היינו משוחחים על עבודה, משפחה ואמונה. אם עמד בפניי אתגר קשה, נראה שלאבי תמיד היו גם עצה נכונה, וגם דרך נכונה להציג אותה. אפילו כשהוא לא הסכים עם הגישה שלי לנושא מסוים, הוא מעולם לא התייחס אלי בזלזול או ביהירות. תמיד הבנתי שמאחורי העצות שהוא נותן לי לא עומד דבר מלבד טובתי האמיתית. לפעמים מילאתי אחר עצותיו, לפעמים לא, ולפעמים הייתי "משלב" את העצה שלו עם כמה רעיונות משלי. ההליכות המשותפות האלה היו יקרות לי, ובמידה רבה, עיצבו אותי להיות הגבר שאני היום.

הליכות יקרות אלה פסקו באופן פתאומי. בלי כל התראה מוקדמת, אבי חלה ונפטר

ואז, יום אחד פסקו ההליכות האלה באופן פתאומי. בלי כל התראה מוקדמת, אבי חלה ונפטר. בהתחלה, הכאב היה פשוט בלתי נסבל. אני זוכר איך אמרתי לאחי אחרי שאבי נפטר, שאני מרגיש עכשיו כאילו שאנחנו ספינה בלי עוגן. אחי דייק ואמר ש"למעשה, אנחנו יותר דומים לספינה בלי רב חובל". זה היה כל כך נכון.

כעבור זמן מה, התחלתי לשאול את עצמי כיצד להתמודד עם המציאות החדשה הזאת – האם אני אמור עכשיו להתחיל לצעוד לבדי? את האדם היחיד, שהיה יכול לתת לי עצה נכונה כיצד להתמודד עם המצב החדש, כבר לא יכולתי לשאול. אז נאלצתי למצוא את התשובה לשאלה שלי בעצמי: למרות שאני מדבר על תהליך שעדיין לא הסתיים, גיליתי כמה דברים שבעזרתם אבי ממשיך לכוון אותי ולהשפיע על חיי באופן פעיל.

הדבר הראשון הוא המנהג היהודי לומר קדיש. אמירת קדיש היא חובה שהילד מקבל על עצמו, כדי לעזור לנשמת הוריו בחיים שלאחר המוות. אומרים קדיש כל יום בבית הכנסת בתפילות שחרית, מנחה וערבית, במשך 11 החודשים שלאחר פטירת ההורה. למרות שתמיד הגעתי די בקביעות לתפילות, הקדיש העלה לרמה חדשה את המחויבות שלי להגיע לבית הכנסת. מצאתי את עצמי בוחן את תוכנית העבודה השבועית שלי בכל מוצ"ש, כדי לתכנן כיצד אצליח להגיע לבית הכנסת שלוש פעמים בכל יום. אודה בכנות ואומר שלפעמים זה נראה ממש קשה. ובכל זאת, זוהי רק חוסר נוחות קלה בהשוואה לנחמה הרבה שאני מוצא בידיעה שאני עדיין יכול לקיים מצוות כיבוד הורים. האמירה היומיומית של הקדיש מאפשרת לי לשמור על נוכחות פעילה של אבי בחיי.

עורך הדין שבי מצא דרך נוספת איך "לא ללכת לבד". יש רעיון משפטי לגבי נתינת מתנה, שמשמעותו היא שנתינת המתנה אינה מסתיימת כשמישהו נותן לך משהו, אלא רק כשאתה, המקבל, לוקח אותה. מאז פטירתו של אבי, חשבתי שוב על השיעורים הרבים שהוא לימד אותי. מסיבות אלה ואחרות, לא תמיד שילבתי את הרעיונות האלה בחיי, בזמן שאבי נתן לי אותם. כל יום אני מוצא את עצמי נזכר בשיעוריו של אבי, מקבל אותם ומממש אותם בחיי. ועל ידי כך, אני ממשיך למעשה לקבל מתנות מאבי – מתנות שפורצות כל מחיצה שמפרידה בין החיים למוות.

אני ממשיך לקבל מתנות מאבי, ופורץ את המחיצה המפרידה בין החיים למוות

אחד משיעוריו של אבי לילדיו, שיקף את מה שהוא ראה כמטרה הראשונה שלשמה הוא הגיע לעולם הזה. לדעת אבי, החיים שלו לא היו רק שלו. אבי האמין שהתפקיד העיקרי שלו בחייו היה לקבל את ה"שרביט" (כך הוא קרא לזה) מהוריו, לשאת אותו בגאון, ולהעביר אותו בלי פגע לילדיו. הרעיון הזה תמיד הלהיב אותי. לא רק שהוא מטיל עלינו אחריות גדולה להמשיך את המסורת המשפחתית שלנו, אלא גם מעורר בנו ענווה, מעצם הידיעה שאנחנו רק חלק קטן משלם גדול יותר. לקחתי אל לבי את השיעור הזה מאבי. אביו של אבי נולד בלומז'ה שבפולין, מקום משכנה בעבר של ישיבת לומז'ה המעתירה. כשאני ממשיך את המסורת היהודית במשפחה שלי, מנחם אותי לדעת שהמסורת של אבי ואבותיו הקודמים מושרשת בילדי. הידיעה הזו, יחד עם כל שיעורי החיים שאשתי ואני מלמדים את ילדינו, מהווים את הניסיון שלנו לשמור כראוי על ה"שרביט" ולהעביר אותו הלאה.

שוב מגיע ליל שבת ואני הולך לבית הכנסת – לפעמים לבד, פעמים אחרות עם ילדיי. אבל אפילו כשאני הולך לכאורה לבד, אני לא לבד – אני עם אבא שלי. אני זוכר את השיעורים שלו וחושב כיצד אוכל להשתמש בהם כדי להפוך לאדם טוב יותר. כמה הייתי רוצה שאבי יהיה לצדי בגופו – ובכל זאת אני מבין שזה כבר לא אמור להיות כך. וכשאני מגיע לבית הכנסת ואומר קדיש, זאת הדרך שלי להודות לאבי על כל המתנות שהוא נתן לי, וממשיך לתת. ואז, אני חוזר אל ביתי כדי ליהנות מסעודה ליד שולחן השבת, שם אני מנסה להעביר לילדיי את השיעורים הנפלאים שאבי לימד אותי.

לע"נ מתיס חיים בן גבריאל עליו השלום.