יש לי פנטזיה. לאסוף את אחמדינג'ד, נסראללה, אבו מאזן ובאן קי-מון ולקחת אותם לביקור בבית המקדש החדש. בית המקדש השלישי שירד זה עתה על הר הבית בירושלים. לתת להם לראות משם את טקס ההכתרה של המלך החדש של ישראל. הוותיקן מחזיר לנו את מנורת הזהב העתיקה, והכהן הגדול חונך אותה שוב.

דמיינו איזו השפעה תהיה לזה על המו"מ ועל טענתם שליהודים "אין קשר היסטורי לירושלים".

והפנטזיה שלי ממשיכה. אני לוקח את ריצ'ארד דוקינס, כריסטופר היטצ'נס וסטיבן הוקינג - ראשי האתיאיזם המודרני, לסיור בבית המקדש החדש, ובו הם זוכים בפעם הראשונה בחייהם לחוש בכוח העליון ובהוד הא-לוהי. אי אפשר להתעלם מנוכחותו המוחשית של הא-ל במקדש, והם יוצאים ממנו עם השקפת חיים שונה לחלוטין. הקץ לשאלת יש א-לוהים...

לבסוף, אני מדמיין את עצמי נכנס בשערי בית המקדש. כל הספקות הפנימיים שלי, השאלות על קיום הסבל בעולם ואמיתות ההשגחה העליונה נמוגים, ברגע שאני נכנס לקשר ישיר עם ישותו המהממת של הא-לוהים עצמו.

אבל אין לנו מקדש, ואנחנו חיים בעולם שבו ישראל מאוימת מפנים ומחוץ, עולם שבו לועגים לא-לוהים ולתורתו, עולם שבו שולטים הפקרות ובלבול. ולכן אני מתאבל בתשעה באב.

תשעה באב לא בא להנציח את צער החורבן שקרה לפני אלפיים שנה. כאב לא מחזיק מעמד זמן ארוך כל כך. הוא נמוג. העניין בתשעה באב ובשלושת השבועות שקודמים לו, הוא להתחבר לכאב ממנו אנו סובלים עכשיו בגלל שאין לנו בית מקדש. האובדן משפיע עלינו עד היום.

העניין בתשעה באב הוא להתחבר לכאב ממנו אנו סובלים עכשיו בגלל שאין לנו בית מקדש

חלק מהאסון הוא שרובנו לא מרגישים באמת שמשהו חסר לנו בכלל. אנחנו כמו ילד חולה שבילה את כל חייו בבית החולים. הוא אפילו לא יודע שהחיים שלו לא נורמליים, ושאפשר לחיות אחרת.

תשעה באב נותן לנו הזדמנות להתמקד מחדש, ולזכור שהחיים שלנו כיום אינם שלמים. אנחנו יכולים להמחיש את זה לעצמנו אם נחשוב על הקונפליקטים העיקריים מהם סובל כיום עם ישראל – האיומים הקיומיים, הקונפליקט המזרח התיכוני, מחלוקות בין דתיים לחילוניים, התבוללות גואה, בלבול ואי-הסכמה – ולהבין שאף אחד מהם לא היה מטריד אותנו אילו היה בקרבנו בית מקדש.

כשבית המקדש היה קיים, לא הייתה שאלה למי יש זכות על ארץ ישראל וירושלים. אף אחד לא הטיל ספק בקיום הא-ל. עם ישראל בכללו שאף לשמור ולשלב בחייו את ערכי וחוקי התורה, להפוך אות ומופת לחיים מלאי משמעות. העולם הכיר בירושלים כמקור ייחודי לחכמה ולקשר עִם המרומם.

כדי להרגיש היום את אבדן המקדש, נסו את התרגיל הבא. כתבו רשימה של הדברים שהכי מכאיבים לכם בעולם. כתבו את האיומים הגדולים ביותר, רוחניים וגשמיים, שעומדים היום לפתחו של העם היהודי, והוסיפו לרשימה את כל הקשיים האישיים שלכם.

ואז, חשבו איך כל אחד ואחד מהפריטים ברשימה היה משתנה אילו היה לנו בית מקדש, מקום לשכינת הא-ל, ממש כאן, ממש עכשיו. צרו פנטזיה משלכם לתשעה באב. אנחנו סובלים מכל הייסורים האלה בגלל שבית המקדש חרב לפני אלפי שנה.

התלמוד אומר, "כל המתאבל על [חורבנה של] ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה." (תענית ל, ב). אם נבין את גודל האובדן, אז נייחל לו בכאב ונדע להעריך אותו באמת כשהוא ייבנה. במהרה בימינו אמן.