רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

אומץ במקווה

כ״א באייר ה׳תשע״ב כ״א באייר ה׳תשע״ב 13/05/2012 | מאת קטי קריסטל

לפעמים דרוש אומץ כדי להיכנס למי המקווה.

רגשותיי הממו אותי. היה זה ליל הטבילה שלי, לילה שאני בדרך כלל מצפה לו. אבל הפעם לא רציתי ללכת.

כמה ימים קודם שמעתי מהרופא שכפי הנראה נזדקק להפריה מלאכותית כדי להיכנס להיריון. הייתי מזועזעת עד עמקי נשמתי. למרות שתמיד הרגשתי שאזדקק לטיפולי פוריות כדי להרות, מעולם לא דמיינתי לעשות משהו דרסטי כמו הפריה מלאכותית. בעקבות הידיעות האלה, המקווה נראה לי לא יותר מבדיחה גרועה. איך אני יכולה להיכנס אל המים האלה, לעמוד מול אלוקים - שעליו אני כל כך כועסת ושאני בקושי מסוגלת לדבר איתו - ולחגוג את המעבר החודשי של המחזור שלי? כיצד אכנס שוב אל אותם חדרים ספוני שיש, אותם עזבתי בחודש שעבר בתקווה רבה לשוב אליהם רק בעוד עשרה חודשים? איך אני יכולה?

שוחחתי עם חברות שצעדו במסלול הזה, והקשבתי לנחמותיהן. ודאי, זה יהיה בסדר. זה יהיה מוקדם ולא מאוחר. לאלוקים יש סיבה לצער הזה, כמו לכל צער. יום אחד אוכל להבין למה. רק בגלל זה אדע להעריך את חוויית האימהות. אלוקים רוצה את התפילות שלי, הוא מעמיד אותי בקושי, משום שהוא כמה לשמוע אותי קוראת אליו.

הקשבתי, אבל לא השתכנעתי. למה אני? למה התפילות שלי? שאלתי את עצמי. העדפתי לעשות מה שעשו חברותיי: להיכנס במהירות להיריון, כמה חודשים אחר כך לבשר לכולם בשמחה, ולשלוח מסרונים נרגשים אחרי הלידה – ויחד עם זה להתפלל.

בלב כבד כעופרת, הלכתי למקווה. חדר ההכנה החביב עליי היה פנוי, ואני התעודדתי ושמחתי בשקט ובשלוה שממתינים לי שם. שעה באמבטיה יכולה להיות בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, חשבתי לעצמי. הכנתי את גופי בזהירות לטבילה, באותה דקדקנות כמו כשהייתי כלה. הכל היה נקי, אבל הלב שלי? לא לגמרי פתוח, אבל מתקרב.

דרוש אומץ לבקש מאלוקים שוב את אותה משאלה, חודש אחרי חודש. דרוש אומץ כדי להאמין באמת שזה אפשרי

נכנסתי למימיו החמימים של המקווה, ואז קלטתי בבהירות מפתיעה, שהמעשה הזה הוא התגלמות האומץ. צריך אומץ כדי להיכנס למי החיים של המקווה, ולהאמין - למרות האולטרא-סאונד והסטטיסטיקות והייאוש - שחיים יכולים לצמוח בתוכי באמת. דרוש אומץ לבקש מאלוקים שוב את אותה משאלה, חודש אחרי חודש. דרוש אומץ כדי להאמין באמת שזה אפשרי.

האם יש לי את האומץ הזה? החלטתי שכן. רציתי להיות אם אוהבת, אמיצה וחסרת פחד, ואני יכולה להיות אישה כזאת כבר היום.

כשטבלתי את שיער ראשי מתחת למים, התפללתי שבדיוק כפי שהמקווה הוא כמו רחם, מקום של לידה מחדש, חיים חדשים ייווצרו בתוכי. התפללתי לנס שידעתי שרק הוא יכול לעשות. משום שאלה מאיתנו שהתמודדו עם חוסר פוריות ראו את העולם במערומיו. אנחנו יודעים שלא קיימת תרופה, או טיפול, שיכולים ליצור חיים – הכל תלוי באלוקים לבדו. הוא נתן ילדים לאמהות העקרות, והוא יכול לתת את אותו הדבר במרפאות ההפריה המלאכותית בערים המודרניות.

פשוט צריכים אומץ לבקש.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן