לאחרונה צצו ספרים רבים שמתארים את מה שמחבריהם רואים כהוכחות מוצקות לקיום מודע אחרי המוות, שנגזרות מתורת הקוואנטים, ממדעי המוח ומהמוסר.

אולם אני חייב לומר שהמידע הפנימי שהיהדות סיפקה לי – הרבה לפני פרסומם של ממצאים חדשים אלה, שמתיימרים לדעת מה קורה לכל אדם לאחר 120 שנה על האדמה – ממצה יותר מכל הטיעונים המדעיים המאולצים או הקרובים לוודאות, לאמונה בחיים שלאחר המוות.

אמת, המסורת היהודית מעולם לא שמה דגש או אפילו נכנסה לתיאור פרטני של נושא העולם הבא. זהו נתון פשוט, עובדה מושרשת. מפרשי המקרא הסבירו, בהקשר לבריאת האדם "בצלם אלוקים", שמכיוון שהאלוקים נצחי, יש בכל אחד מאיתנו משהו – היסוד האלוקי שמייצג את זהותנו ושאותו אנו מכנים בשם נשמה – שמחויב מכורח המציאות להיות נצחי ואל-מותי באותה מידה.

הגוף שלנו, כבריאה חומרית, נוצר מעפר ולמקורו ישוב; הוא יתפורר אחרי שייקבר. אבל הנשמה שלנו היא המתנה של "בצלמו", שה' נשף לתוכנו. היא מלווה אותנו במסע החיים, ואינה נוטשת אותנו בתום קיומנו החומרי.

יהיה לנו מספיק זמן לגלות את תוכנית האב האלוקית לעולם הבא – כשנגיע לשם

היהדות לא מתעסקת יותר מדי במובן מאליו - ברור שיש חיים לאחר המוות. אלמלא כן, החיים לא היו אלא דבר חולף, אולי נעימים כל עוד הם קיימים, אבל בודאי חסרי כל משמעות. התורה תיעדה את העבר כהיסטוריה, אולם בחרה להותיר את העתיד לוט בערפל. מטרתה הראשונית בתור "עץ חיים" היא ללמד אותנו כיצד לשפר את עצמנו ואת עולמנו, כל עוד אנחנו שוכנים בו. פרטי הקיום שלאחר העולם הזה, נותרו בעיקרם לא כתובים. יהיה לנו מספיק זמן לגלות את תוכנית האב האלוקית לעולם הבא – כשנגיע לשם.

למרות זאת, חז"ל הבינו שעלינו לדעת כמה דברים, כדי שנוכל לנהל את חיינו מתוך תחושה נכונה של אחריות ותכלית. לכן הם מאפשרים לנו הצצה קטנה לעתיד שאחרי מותנו.

ברגע המוות, אנחנו רואים בחטף את אלוקים. התורה מלמדת שאלוקים גזר "לא ראני אדם וחי" (שמות ל"ג כ'). המשמעות ברורה: בסוף החיים אנחנו זוכים לראות לרגע את אלוקים. זאת הסיבה, כפי שטוענים מפרשים רבים, שעלינו לעצום את עיני הנפטר. העיניים שראו עכשיו את אלוקים, חייבות להיעצם מכל קשר נוסף עם הארצי.

ופגישה רגעית זאת, היא שמעניקה משמעות לכל חיינו. פתאום אנחנו תופסים שכל מה שאי פעם עשינו או אמרנו היה בנוכחותו של הכוח העליון. כל מה שהשגנו או נכשלנו לעשות נשפט על פי מי שברא אותנו. "דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" בשפת התלמוד. האם יכול להיות מניע מועיל יותר לעשות טוב ולא רע מאשר הידיעה שבסוף אלוקים ישפוט אם הצלחנו או נכשלנו?

המקובלים מוסיפים מידע נוסף לסיפור. לא רק אלוקים שופט אותנו. כשאנחנו נפרדים מהעולם, מוצג בפנינו סרט שמכיל סצנות מכל חיינו. אנחנו רואים כל רגע בחיינו על פני האדמה, כשהוא מוצג לנגד עינינו במהירות מדהימה. וכשאנחנו עוקבים אחר סיפור חיינו שנגלל בפנינו, יש רגעים בהם אנחנו מתכווצים בבושה, ורגעים אחרים בהם אנחנו מחייכים בשמחה. המעידות המוסריות שלנו בעבר גורמות לנו להצטמרר בכאב, וניצחונותינו על היצר הרע מספקים לנו תחושת ניצחון רוחני. ובמבט לאחור אנחנו מבינים שאנו עצמנו השופטים הטובים ביותר של חיינו. מה שקורה אחרי המוות הוא שאנחנו משיגים את החוכמה להעריך את החיים שלנו בסטנדרטים שמימיים – משום שאנחנו סוף סוף רואים אותם בפרספקטיבה נצחית.

נצח כאן ועכשיו

יש בירושלים בית כנסת שמעוצב בצורה חריגה במיוחד. באחד הקירות שמול הציבור, נבנה ארון מתים. כשביקרתי שם והתייחסתי לתוספת המדכאת לכאורה, הסביר לי אחד הקשישים, שזאת המסורת בקהילה שלהם במשך מאות שנים. שורשיה נעוצים בניסיון להזכיר לכולם את האמת המרכזית, שמכיוון שחיינו בני חלוף, כולנו עתידים לעמוד באחד הימים מול בוראנו. איש אינו פטור מהדין הסופי. ולהזכיר לעצמנו את זה בכל יום, הוא אמר בחיוך, זה ודאי לא דיכאון אלא מצווה.

לא, אנחנו לא צריכים לדעת את פרטי הפרטים של העולם הבא. אבל אנחנו צריכים להיות מודעים כל הזמן לעובדה שחיינו ייבחנו בקפידה על ידי הסמכות העליונה – ושאנחנו עצמנו ניאלץ לקחת חלק במשפט השמימי.

לא צוירה לנו תמונה ברורה של גן עדן וגיהינום. האמונה בשכר ועונש אחרי המוות היא, על פי הרמב"ם, אחד מ-13 עיקרי האמונה, אך אין לנו דרך לדעת מהי בדיוק משמעות הדבר, אם כי מותר לנו לנחש – אם כל אחד מאיתנו חייב לראות קודם כניסתו לעולם הבא את סרט חייו, איזה גיהינום יכול להיות גדול יותר מהמודעות למעשינו המבישים ולמעידותינו חסרות המחשבה לעד ולנצח נצחים? ואיזה גן עדן גדול יכול להיות יותר מאשר היכולת לזכור לנצח נצחים מעשים אישיים של טוב לב, חסד, והתנהגות ראויה ונעלה, שגרמו לנו לשאת חן בעיני אלוקים?

לכן חשוב כל כך שנדע שהמוות אינו הסוף. ואפילו אם אנחנו לא יודעים איך בדיוק יתייחסו לנשמות שלנו למעלה (או למטה), ידוע לנו שמובטח לצדיקים שכר הולם על מעשיהם הטובים, ושהרשעים יצטערו על הרע שהם עשו.

גיהינום זאת ההכרה העמוקה ביותר שהחיים שלנו התבזבזו

מה זה גיהינום? זוכרים את עצמכם בכיתה ח' כשקרה לכם משהו מאוד מבייש? הבושה שחשנו אז, כשרצינו שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותנו. זה גיהינום. ההכרה העמוקה ביותר שהחיים שלנו (או חלק מהם) התבזבזו, היא שמעוררת בנשמותינו חרטה גדולה ובושה.

החדשות הטובות הן שאלוקים – בחסדו האינסופי – ייצר את הגיהינום כתהליך ניקוי בן שנה אחת (או פחות) שבמהלכו נשטפת לנצח כל השליליות.

המסך יורד

אז למה לחשוב מה קורה אחרי המוות כשאנחנו עדיין כאן? התשובה לכך פשוטה ויחד עם זאת מאוד עמוקה: כל מעשה שאנחנו עושים כאן, חייב להיות מתוך הכרה בהשלכותיו הנצחיות.

יתכן שהסיפור הבא יוכל לעזור לנו להבין זאת בצורה טובה יותר: גביר עשיר ומפורסם בקמצנותו, עמד בתור ארוך של נפטרים שהמתינו לשקלול חייהם בבית הדין של מעלה. הוא האזין ברוב קשב לדיווחיהם של הקודמים לו על הישגיהם הרוחניים ועל חטאיהם. הוא הבחין שאצל חלק מהם כפות המאזניים נטו נגדם, עד שהם נזכרו פתאום במעשה חסד שהם עשו, אשר הטה באופן ניכר את כפות המאזניים לזכותם. העשיר שמע הכל, וחייך לעצמו.

כשהגיע תורו, הוא אמר בביטחון רב: "עשיתי חטאים רבים בימי חיי, אבל עכשיו אני מבין מה הכוח שיכול לגבור עליהם. אני עשיר מאוד ואשמח לכתוב המחאה גדולה לכל מטרת צדקה עליה תמליצו."

ענו לו הדיינים: "מצטערים מאוד, אבל כאן לא מקבלים המחאות – רק קבלות."

הטרגדיה האמיתית במוות היא, שהוא מייצג את ירידת המסך על היכולת שלנו לעשות מצוות נוספות. כבר אין לנו את הבחירה החופשית לעשות טוב (או רע). רק מה שאנחנו מביאים איתנו עד לאותו רגע, יכול לזכות אותנו בכניסה למצב של אושר נצחי. מה ואיך שאנחנו עושים כאן, הוא מה שחשוב באמת. הבחירות שאנחנו בוחרים היום, הן אלה שיוצרות את חלקנו בעולם הבא. לנצח.

המוות אינו הרס, הוא מהפך. כפי שאמר הרב החסידי רבי מנדל מקוצק, "החיים זה כמו לעבור מחדר אחד לשני. ואם אנחנו חיים לפי רצון האלוקים, מובטח לנו שנלך לחלק היפה יותר".

כן, יש חיים לאחר המוות. אבל את החיים הטובים ביותר לאחר המוות נקבל אם נתמקד בעשיית טוב בחיים שלנו לפני המוות.