במשך שתי תקופות ארוכות הדרכתי בחברותא טלפונית נשים שרצו ללמוד יותר על יהדות ומסורת. בכל פעם, הלימוד המשותף התקדם היטב, עם שיחות טלפון שבועיות קבועות שנמשכו כשעה, ותוכננו כך שהן יתייחסו לנושאים ולשאלות של התלמידות.

כבר כמה חדשים שלא היתה לי שותפה ללימוד, והייתי מוכנה למישהי חדשה. בפברואר, קיבלתי אימייל מהרכזת של הארגון שמארגן את החברותות, בו שידכו אותי עם סינתיה שמתגוררת בארה"ב ומתארת את עצמה כיהודיה קונסרבטיבית ו"רוחנית", שרוצה ללמוד על "יהדות ומנהגים יהודיים". המשפט הבא במייל גרם לי לעצור. "סינתיה עברה תאונה ב-1988 והתעוורה."

אילו מקורות לימוד יהודיים יכולים להתאים לעיוורת? ואז קראתי את המשפט הבא והתחלתי להירגע: "היא מצוידת בטכנולוגיה החדישה ביותר, ויש לה כל מיני תוכנות שמאפשרות לה לקרוא את המיילים שלה וספרים." קבעתי לשוחח עם סינתיה בשבוע הבא, כדי לדון בנושאים הספציפיים שהיא מעוניינת ללמוד, וכדי להחליט על תוכנית שבועית קבועה.

השיחה שלנו התחילה בנעימות, כשאני מוסרת תיאור ביוגראפי קצר על עצמי, ואנו משוחחות על תחומי העניין של סינתיה. היססתי אם להעלות את נושא העיוורון שלה, וכיצד הוא יכול להשפיע על בחירת המקורות שלנו, אבל באמצע השיחה היא העלתה זאת בעצמה, וסיפרה על עברה. יכולתי ללמוד יותר על הישגיה דרך מאמרים שהיא כתבה ומקורות באינטרנט.

הנזק היה קבוע. היא איבדה את ראייתה בשתי העיניים

היום הקריטי בחייה של סינתיה, היה 28 בפברואר 1988, והיא מתייחסת אליו כאל "תחילת חיי השניים". היא הייתה אז בת 39, ועבדה כמורה לאנגלית בבית ספר יסודי. היא קיבלה תרופת מרשם נגד שיעול, והתעוררה בלילה משינה מקוטעת עם כאבי ראש עזים ותחושת לחץ חזק בעיניה. ראייתה הייתה מטושטשת והיא נלקחה לבית החולים הקרוב. בחדר המיון נמדד הלחץ העיני שלה ונמצא גבוה במיוחד. הרופא אבחן אצלה תגובה נדירה לתרופה נגד השיעול, והתחיל לטפל בה בתרופות להפחתת הלחץ, ואחר כך בניתוח לייזר. הצוות הרפואי הצליח בסופו של דבר להפחית את הלחץ בעיניה, אבל הנזק כבר נגרם, והוא היה קבוע. היא אבדה את ראייתה בשתי העיניים.

סינתיה תיארה את תגובתה הראשונה כ"למצוא את עצמי בעולם חשוך ומבודד" ובתחושה של חוסר מטרה. היא התפטרה ממשרתה כמורה, אולם לא נכנעה. היא עברה שיקום אינטנסיבי ורכשה מיומנויות חדשות. היא התחילה להשתתף בקורסים למבוגרים במכללה לעיוורים. ונבחרה בתור סטודנטית השנה.

בשנת 1991, היא הפכה לעובדת סוציאלית חינוכית, ומתנדבת מקצועית בשעות הפנאי במרכז הקשישים המקומי. בתפקיד זה היא יכלה לנצל גם את מיומנויותיה כמורה. היא התחילה ללמד אנגלית, ניהלה פעילויות קבוצתיות ושיחות טלפון לבתי הקשישים, כשהיא מספקת להם ייעוץ וידידות. בסופו של דבר היא זכתה בתואר מתנדבת השנה.

היא התחילה לחבר שירה ומאמרים, שפורסמו במספר אתרי אינטרנט. עם הזמן היא לקחה תפקיד אקטיבי יותר, ברצון לעזור לאחרים ולשמש מקור השראה למוגבלים ולחסרי יכולת. היא צולמה למגזין מפורסם כשהיא משתמשת במכשיר "זיהוי תווים אופטי", כהשראה לאנשים בעלי ליקויי ראייה. היא זכתה באות הוקרה להתנדבות. מכתביה לעורך מופיעים בעיתונים מקומיים שונים, כשהיא קוראת להרחבת זכויות מוגבלים והקשישים. ב-12 בספטמבר 2006, היא נבחרה לאחת מעשרת הזוכים במדליה לזכויות האדם בשל עבודתה ומסירותה לחברה.

בכל אופן, כפי שסינתיה מסבירה, זה שהיא הפכה להיות פה לאחרים לא היה השינוי החיובי היחיד שבא כתוצאה מהאובדן הנורא של מאור עיניה. כפי שהיא מתארת זאת, היא התחילה "לכמוה להעשרה רוחנית ולמימוש". בשנת 2000 היא הצטרפה לבית הכנסת שלה ולמדה ברייל עברי. כך היא יכלה לעקוב אחרי התפילה כולה בסידור הברייל. היא רצתה ללמוד עוד על התפילות, וזה היה אחד הנושאים הראשונים שסינתיה ואני למדנו יחד.

בשנת 2002, סינתיה למדה להשתמש במחשבים ובתוכנה מיוחדת שהקריאה לה בקול את הכתוב על המסך. היא התחילה להשתמש במקורות מהאינטרנט כדי ללמוד יותר על יהדות ותורה, כולל האתר של aish. פרסום באש התורה הוביל אותה בסופו של דבר לארגון החברותות הטלפוניות. כמו שהיא אומרת: "למרות שאני לא יכולה לראות ממש, אור התורה מאיר עבורי... והוא העשיר את חיי ברוחניות וחוכמה".

סינתיה ואני למדנו יחד בטלפון על בסיס שבועי, וכיסינו נושאים כגון תפילה, הלכות לשון הרע, המשמעות שמאחורי החגים היהודיים, פרקי אבות ופרשת השבוע. למרות שאני המדריכה וסינתיה התלמידה, לא נדיר שתפקידינו מתחלפים במהלך הלימוד המשותף שלנו, או ליתר דיוק - במערכת היחסים שלנו. במישור האישי, סינתיה לימדה אותי שמה שקורה בחיינו הוא במידה ניכרת פונקציה של איך אנחנו מגיבים לנסיבות, ולא של הנסיבות עצמן. היא התגלמות האדם שמקבל לימון ובמקום להתלונן על חמיצותו, מכין ממנו לימונדה טעימה – לא רק להנאתה, אלא להנאת כולם.

במקום להפוך לאדם מריר ולהאשים את אלוקים על רוע מזלה, היא המציאה את עצמה מחדש והפכה לאדם יותר ממומש, רגשי ורוחני, שמשמש פה לאנשים הסובלים מקיפוח.

מאמר זה מוקדש לסינתיה גרופמן, חברתי ושותפתי ללימוד, והוא מבוסס על עברה האישי כפי שהיא סיפרה לי בעצמה, וכמתואר בחלק ממאמריה ושיריה.