בשנות נישואי הראשונות, תפילות הימים הנוראים היו בעיני מעין מרוץ מלחיץ ומתסכל. אחרי סחיבת עגלה כבדה במעלה מדרגות בית הכנסת, הייתי יושבת ומתפללת חרישית שהתינוק יישן לפחות עד אחרי ´ונתנה תוקף´, ולמען השם שלא יתחיל לצרוח באמצע תקיעות שופר. כל שנה הייתי מעניקה לעצמי ציון – כמה הצלחתי הפעם? רבע שחרית? שלושים אחוזי מוסף? חצי נעילה?

היו שנים טובות יותר וטובות פחות, הכול בהתאם לגילאי הצאצאים ותזמון שעות השינה שלהם. בחלק מהשנים הייתי מגיעה לחצר בית הכנסת עם חבורת זאטוטים מצוידים לעייפה בבמבה-ביסלי-בייגלה, עולה ויורדת במדרגות, מתפללת חצי עמוד ורצה לבדוק אם החבר´ה לא משמידים במקרה את השכונה.

והיו גם שנים שוויתרתי מראש ופשוט נשארתי בבית, עם תחושת החמצה מרירה על כך שבמקום לזכות בהתעלות הרוחנית העונתית, אני מתעסקת בחוויות המרוממות של קינוח אפים והכנת מטרנה. חיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו תגדל בתי הגדולה מספיק כדי להחליף אותי בעבודת השמרטפות, ותשחרר אותי לתפילותיי.

תודה לא-ל, גם הרגע הזה הגיע, ולמשך שנה או שנתיים זכיתי לשבת שוב בנחת – עד שאישה חכמה אחת העמידה אותי על טעותי. "אלה השנים שלהן", היא אמרה בפשטות, ובהארה רגעית הבנתי שהיא צודקת. מתי הבנות שלי יזכו להתפלל את כל התפילה לפי הסדר, אם לא עכשיו? נטלתי חזרה את מושכות הטיפול, ושלחתי את הגדולות לבית הכנסת.

עם השנים, תחושת הפספוס שלי הלכה ופחתה, ופינתה את מקומה להשלמה ברוכה

עם השנים, תחושת הפספוס שלי הלכה ופחתה, ופינתה את מקומה להשלמה ברוכה. עוד אסימון נפל לי פתאום – כרגע, התפקיד שלי בחיים הוא לגדל את ילדי, וזה כנראה מה שבורא עולם רוצה ממני. גם אם אני מתקשה לכוון מעומק הלב בתפילת העמידה בגלל היד הקטנה שמושכת לי בחצאית, גם אם אני נאלצת לקצר ולקצץ כדי להשקיט מריבה, זה ממש בסדר. גידול ילדים זה בהחלט עניין חשוב.

אז אני עדיין מנסה להגיע לבית הכנסת, בעזרת מניפולציות וקומבינות כמו מניינים מוקדמים ומאוחרים, כי את ההשתוקקות הטבעית להתפלל עם הקהל עדיין לא איבדתי. ואני עדיין נסחבת עם ילדים ותיקים עמוסי חטיפים וחוטפת תפילות כפי יכולתי. אך אפילו אם אני נאלצת לבלות את הימים הקדושים בין כותלי הבית, גיליתי שהשקיעה של נעילה מרטיטה גם מהמרפסת, ואני מוצאת את עצמי לוחשת שרשרת ארוכה-ארוכה של תפילות אישיות מעומק הלב.

תפילות מפורטות על המשפחה הקרובה והמורחבת, על חינוך, בריאות ופרנסה, על החולים, השבויים והנעדרים, על תושבי שדרות, על מפוני גוש קטיף, על הרווקים והרווקות, על כל מי שנזקק לישועה – על עם ישראל כולו. חסר על מה להתפלל?

ובין השאר, אני נושאת גם תפילת הודיה חשובה אחת – על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, להיות ממקנחות האפים וממכינות המטרנה.