כולם יודעים ש"השם" הוא דרך מקובלת לכנות את אלוקים, כמו בביטויים השגורים "בעזרת השם" או "ברוך השם" – אך מדוע משתמשים בכינוי הזה?

אמת, אסור לבטא את השם המפורש (יוד, הא, וו, הא), אולם הסיבה היותר עמוקה מדוע להשתמש במילה "השם" היא, משום שזהו יסוד הקשר שלנו עם ה'. כלומר:

אף אחד לא מסתובב וקורא לעצמו בשמו. אדם לא אומר על עצמו, "קודם יואל יאכל ארוחת בוקר, ואחר כך יואל ילך לעבודה". אלא "קודם אני אוכל ארוחת בוקר, ואחר כך אני אלך לעבודה". האנשים היחידים שמדברים על עצמם בגוף שלישי (ומרגישים עם זה נוח) הם פוליטיקאים, ספורטאים ושאר מיני טיפוסים אגוצנטריים. אנחנו קוראים לזה "גוף שלישי", לא ראשון ואפילו לא שני, אלא שלישי – דבר שמעיד על ריחוק.

עולם סופי

אז מדוע אנחנו אומרים "השם"? אם שמות נועדו לעזור לאלה שמשתמשים בהם ולא למי שבשמו אנו קוראים, אז למה לא לקרוא לאלוקים בשמו האמיתי (י-ה-ו-ה)? למה להשתמש בכינוי המרוחק, "השם"?

השם בו אנחנו בוחרים לכנות מישהו, מעיד על מערכת היחסים בינינו. הידיעה שאלוקים אינסופי, אמורה לעורר בנו ענווה ולהזכיר לנו את אינספור מגבלותינו בתור בני אדם. השם בעל 4 האותיות של אלוקים (י-ה-ו-ה), כפי שהוא נכתב בתפילות, אינו נקרא או מבוטא אף פעם ככתבו, משום שהוא משקף את הפן האינסופי, שנמצא מעבר לתפישת אנוש. למעשה, שם ההוויה מורכב משלוש מילים: היה, הווה ויהיה – עבר, הווה ועתיד. המסר שעומד מאחורי השם הזה אינו רק שאלוקים תמיד היה, שהוא נמצא עכשיו ושהוא תמיד יהיה, אלא שהוא מעל לזמן - במילים אחרות, אלוקים קיים בו זמנית בעבר, בהווה ובעתיד.

מכיוון שאנו חיים בעולם מוגבל, אין ביכולתנו להכיל את הרעיון במלואו, אולם גם ההבנה החלקית של אינסופיות האלוקים היא דבר כל כך עוצמתי ומעורר ענווה, שהשימוש בכינוי "השם" עוזר לנו בשני מישורים: הראשון – התעוררות מתוך יראה שגורמת לנו להיזכר באינסופיותו של אלוקים כפי שהיא באה לידי ביטוי בשם הוויה; והשני – ריחוק מהרעיון הזה, שמזכיר לנו את מוגבלותנו.

טוב להזכיר לעצמנו את המגבלות האישיות שלנו, משום שזה מביא אותנו לסמוך ולהישען על מי שאין לו גבולות - אלוקים. תלות בריאה היא דרך נפלאה לבנות מערכת יחסים. אחרי הכל, תמצית תפקידנו על פני האדמה היא ליצור קשר עם הבורא.

קרבה דרך שמות

ציירו בדמיונכם עיר באמצע מלחמה. האוויר מלא אבק, טילים שורקים מלמעלה. תוהו ובוהו. ריח חומרים כימיים מפעפע בערפל הסמיך שמכסה את השמים, ואנשים מתרוצצים ברחובות במבוכה, בהיסטריה – סיוט אמיתי. רופא רץ ברחובות ספוגי הדם ומחפש אנשים להם ניתן לעזור. אפשר לרפא פצעים במידה שתספיק לאנשים לקום על רגליהם ולהמשיך לברוח, להמשיך לחיות. הוא גוחן על גבר שנפצע מרסיס, ופתאום הוא שומע מישהו קורא לו: "דוקטור".

במרחק קטן ממנו הוא מבחין באישה שקוראת לו. היא פצועה וזקוקה לטיפול מיידי. אבל ברגע שהוא רץ אליה, הוא שומע קול נוסף: "דני!" הוא מסתכל ומבחין בשכן שלו מוטל על הקרקע עם פציעה קשה. שני צעדים לכיוון השכן והוא שומע קול חלוש נישא באוויר, "אבא". הרופא קופא לרגע ומייד מתחיל לחפש את בנו בין ההריסות.

"השם" הוא הדרך היהודית לומר "אבא"

בשביל רוב האנשים בסיפור, הרופא שמתרוצץ ברחובות היה אדם אנונימי – עד שמישהו רואה אותו מבצע פעולה רפואית, ואז הוא נהיה "דוקטור". עם זאת, עבור השכן שלו הוא היה "דני", שם שמעיד על קרבה שמאלצת אותו להתייחס אליו קצת יותר. וכשהוא שומע את המלה "אבא" עולה מהערפל הסמיך, הוא קופא.

זהו כוחו של שם. הוא מגדיר את הקשר שלנו עם בני האדם, ומאלץ אותנו להתייחס אליהם בצורה מסוימת.

"השם" הוא הדרך היהודית לומר "אבא". אבא אינו שמו הרשמי של ההורה, אין זה שמו העברי ולא התואר שלו. "השם " הוא 'קיצור דרך', אמצעי לומר, שלנו – כיהודים – יש כינוי חיבה לאלוקים. כינוי שמעיד על קרבה ועל כבוד גם יחד, כמו הפניה "אבא". זוהי דרך לומר לאבא שלך שאתה אוהב אותו, ושיחד עם זה אתה מבין שהוא האבא, הוא האחראי.

ככה זה גם עם השם: אנחנו אוהבים אותו ומרגישים קרוב אליו, ובו בזמן מכירים בפער בינינו ובמי באמת האחראי כאן.