המנהג אותו אנו עושים פעם בשנה, מעורר שאלה מתבקשת - מה העניין של התשליך? אנחנו יוצאים לנחל, אגם או בריכה, אומרים תפילה קצרה ואחר כך "משליכים" כביכול את חטאינו. הילדים אוספים פירורי לחם במשך שבועות, כדי שיהיו להם הרבה 'חטאים' להשליך. די מוזר אם חושבים על זה, הרי היהדות אינה עוסקת בסימבוליות וריטואלים; היא הרבה יותר עמוקה.

התשובה מאוד פשוטה ועם זאת מעוררת מחשבה. האדם הוא טוב, הוא מקסים, הוא נפלא ובעצם מהותו הוא טהור וקדוש. הוא נברא בצלם א-לוהים, עם יכולת לנסוק אל מרומי הא-לוהות. אנחנו לא עבריינים - אבל אנחנו עושים עברות.

לרוע המזל, במהלך טרדות חיי היומיום ופיתוייהם, אנחנו צוברים חטאים ועבירות לרוב. הם מגיעים אלינו בזמני ייאוש או גאווה. אנחנו רוכשים אותם בהתקפי זעם או צורכים אותם ברגעי חולשה. אולי הם שלנו, אולי אנחנו נושאים אותם ואולי אנחנו אפילו נהנים מחלק מהם, אבל הם אף פעם לא הופכים להיות אנו עצמנו. הם אף פעם לא הופכים להיות מי שאנחנו באמת, והם בהחלט לא מה שאנחנו רוצים להיות.

החטאים נשארים תמיד ישות נפרדת שאפשר להיפטר ממנה

הם נשארים תמיד ישות נפרדת שאפשר להיפטר ממנה, לדחות אותה ולסלקה בכל עת. הפעולה הסימבולית של השלכת חטאינו מחדירה בקרבנו את המסר הזה בצורה דרמטית ומוחשית.

תשליך הוא התרופה החזקה ביותר נגד שקיעה ברחמים עצמיים. כשאנחנו חושבים על ההרגלים שלנו אנחנו מרימים את הידיים ואומרים לעצמנו, "ככה זה כבר שנים! אין לי שום סיכויים להשתנות עכשיו", או "אני כבר מבוגר מדי כדי להשתנות". התשליך מלמד אותנו משהו אחר. כן, אנחנו יכולים להשתנות. אנחנו יכולים להשתפר משום שביסודנו אנחנו קדושים וטהורים – ניצוץ א-לוהי.

המאבק הטוב הוא לגרד את הציפוי החיצוני של העבירות - לקרצף את הציניות, לסלק את השליליות ולקרוע מעלינו את ה'ריאליות המפוכחת'. כל עוד אנחנו יכולים להיאחז בגדולה ובפוטנציאל האדיר של נשמותינו, אין דבר שיוכל לעצור אותנו. אם רק נתחיל להבין שאהבת הא-ל כלפינו חסרת גבולות ואינה ניתנת לשיעור, אז, ורק אז, נוכל להתחיל באמת את מסענו לתשובה שלמה ואמיתית.