קראנו לה דודה אדית, אבל היא באמת הייתה בת-דודה של אבא שלי. היא גרה במרחק רב מן העיר שלנו בגרמניה. השנה הייתה 1940, ובעלה נהרג זה עתה במלחמה, כך שכל שנותר לה היה בנה הקטן, קארל.

זמן מה אחרי שקארל נולד, דודה אדית הבינה שמשהו איתו לא בסדר. התינוק המתוק שלה הגיב לאט יותר מילדים אחרים, הוא דיבר בגיל מאוחר מאוד יחסית ומעולם לא עשה זאת בצורה ברורה. דודה אדית הצטערה לגלות שהוא לעולם לא יוכל ללמוד בבית-ספר, ולעולם לא יהיה ממש כמו כולם.

אבל קארל היה ילד עליז וטוב לב. הוא חייך וצחק כל היום, וקל היה לשמח אותו. הוא אהב את המשחקים שלו, בייחוד את הדובון הלבן. קארל היה מחבק את הדובון הלבן אל גופו, יושב על ברכיה של אמו ושר את השירים המיוחדים שלו.

דודה אדית הייתה נפגשת עם מספר אמהות מהעיר הקטנה בה היא גרה. היה להן דבר מה משותף – גם הילדים שלהן לא היו בדיוק כמו כולם. אבל הם שיחקו יחד בשמחה והאמהות התיידדו.

יום אחד הגיע אורח אל דודה אדית וקארל. האורח היה מנהיג המפלגה הנאצית בעיר. למה הוא בא לבקר אותנו? שאלה את עצמה דודה אדית. הגבר חייך אל דודתי, שיגר חיוך מיוחד אל הילד והושיט לה מכתב.

"יש לך מזל נפלא, קארל שלך נבחר לצאת לחופשה של חודש, עם בנים אחרים בני גילו"

"יש לך מזל נפלא", הוא אמר. "כמו שאת יודעת, הפיהרר שלנו רוצה שכל גרמני יהיה מאושר ובריא. כך שקארל שלך נבחר לצאת לחופשה של חודש, עם בנים אחרים בני גילו. מדובר במקום מקסים, שם יטפלו בו, והשמש והאוויר הצח ייטיבו עמו. המכתב הזה מסביר הכל. הוא אפילו לא צריך להביא איתו שום דבר מהבית, כי יתנו לו שם את כל מה שהוא צריך." ובחיוך ידידותי נציג המפלגה נפרד ממנה.

לדודה אדית היה קשה להחליט מה לעשות. מצד אחד, היא לא רצתה להיפרד מבנה האהוב, אפילו לא למספר שבועות; מצד שני, הוא באמת נראה קצת חיוור, והשמש והאוויר הצח אכן ייטיבו עמו. היא החליטה להתייעץ עם חברה שגם לה יש ילד מיוחד. היא ודאי תבין.

ידידתה של דודה אדית שמחה לקראתה. "בואי, שבי", היא אמרה בהתרגשות. "אני רוצה להראות לך מכתב שקיבלתי היום".

דודה אדית הבחינה מייד שמדובר במכתב זהה לזה שהיא הביאה בתיקה. "מאוד יפה מצידם להציע לנו לטפל בילדים שלנו", אמרה דודה אדית, "אבל קשה לי לתת לו ללכת לבד".

"אבל כתוב במכתב שיטפלו בהם", ענתה לה חברתה, "ושהם יכולים להביא איתם את הצעצוע החביב עליהם. אחיות מהצלב האדום ישגיחו עליהם. ומכיוון שכל הילדים מהקבוצה שלנו מוזמנים, יהיו להם גם חברים למשחק והם לא יתגעגעו הביתה."

דודה אדית שקלה שוב את העניין. "זה יהיה טוב לקארל. אולי אני סתם אמא אנוכית שקשה לה להיות רחוקה מהבן שלה במשך כמה שבועות".

בסופו של דבר דודה אדית החליטה: "בסדר, אני אתן לו ליהנות מהחופשה הראשונה בחייו. כולנו רוצים את הטוב ביותר עבור ילדינו – אפילו אם נסבול קצת שהם לא יהיו איתנו."

מכתב נוסף

היום הגדול הגיע. האוטובוס חנה והאמהות נאספו כדי להיפרד מילדיהן. חלק מהילדים התחילו לבכות, וקארל בתוכם. אבל האחיות החביבות לקחו את הילדים בזה אחר זה, וסייעו להם לשבת במקומותיהם על האוטובוס. קארל הקטן נצמד אל הדובון הלבן שלו, ונופף שלום לאמו כשדמעות בעיניו. דודה אדית חשה צביטת חרטה, אבל הזכירה לעצמה שתוך זמן קצר הוא יהיה מאושר, ויחזור אליה שמח ובריא. האוטובוס נסע, ודודה אדית שבה לביתה אט אט.

דודה אדית חשבה על בנה הקטן ביום ובלילה. האם זה באמת היה רעיון מוצלח? האם הוא כבר מסתדר?

שלושה ימים אחר כך הדוור הביא לה מכתב. דודה אדית חשבה שאלה חדשות על קארל. היא פתחה בהתרגשות את המעטפה והתחילה לקרוא. פניה החווירו והיא התחילה לצרוח: "לא יכול להיות! לא יכול להיות!"

דודה אדית צנחה על כיסא וכמעט התעלפה. היא חזרה וקראה שוב את המכתב, לא מאמינה למה שכתוב בו:

בצער רב אנו מודיעים לך על פטירתו הפתאומית של בנך מדלקת ריאות. הגופה נשרפה והאפר נקבר. על פי חשבוננו את חייבת את הסכום המפורט בהמשך תמורת הוצאות קבורה; אנא שלחי את הכסף.

דודה אדית רצה אל חברתה בבכי וצעקות, ומצאה את חברתה בוכה בעצמה כשהיא מחזיקה בידה מכתב זהה. אותן מילים מוקלדות, אותן חדשות מזעזעות, אותה בקשה עבור תשלום. כל האימהות ששלחו את ילדיהן לחופשה קיבלו בדיוק את אותו המכתב. כל ילד "נפטר באופן פתאומי מדלקת ריאות".

האמהות הבינו שמשהו נורא מתרחש, שהילדים שלהן נרצחו, אבל הן פחדו מהנאצים, והחליטו שעדיף להן לשמור על פה סגור.

תוכנית T4

שנים רבות אחר כך, אחת האחיות סיפרה לדודה אדית מה עבר על בנה הקטן. הנאצים הוציאו לפעולה תוכנית בשם "תוכנית T4", שבה אנשים בעלי מוגבלות מנטלית או פיזית – כ-200,000 אזרחים גרמניים – נרצחו בשיטתיות כדי לטהר את מאגר הגנים הגרמני, כהכנה לבניית הגזע הארי השליט.

האחיות חשבו: שיאכלו, מחר זה כבר לא ישנה כלום. במילא כולם מפגרים

האחות הסבירה שכשהאוטובוס מלא הילדים הגיע ליעדו, האחיות התחילו לשיר להם שירים נחמדים. הילדים קיבלו כמה ממתקים שהם רצו, והאחיות חשבו: שיאכלו, מחר זה כבר לא ישנה כלום. במילא כולם מפגרים.

אחר כך לקחו את הילדים לפארק. בשלב זה הם כבר היו עייפים מאוד. "קחו את הבגדים שלכם ותלו אותם על הווים האלה", האחיות הסבירו בעדינות. "נעשה מקלחת טובה ונלך לישון".

הילדים נכנסו למקלחת והמתינו למים שיזרמו מעליהם. אבל זה לא קרה. במקומם זרם בצינורות גז, והם נחנקו למוות, כשהם בוכים וצועקים, "אמא, אמא!"

כשהאחיות סיימו לשתות את הקפה שלהן, כבר היה שקט, וכל הילדים מתו. הגופות נשרפו בקרמטוריום.

מנהל המבצע ישב ליד שולחנו ותיעד את מספר הדקות שעבר עד שכולם מתו. ילדים אלה היוו אמצעי נוח לבדוק את מינון הגז המתאים ביותר לרצח. לנאצים היו עוד תוכניות רבות. קארל הקטן וחבריו היו רק ההתחלה.

*למידע נוסף על תוכנית T4 הקליקו כאן.