על נעורים בשואה: "זכיתי להוציא לאור את היומן של הנערה רבקה ליפשיץ, עשרות שנים אחרי שנכתב. הנערה רבקה כתבה לעצמה בגטו: 'את התוכן של חיי לא אוכל לשנות, אבל את המנגינה, את המנגינה אוכל לשנות!'. זה מסר יפה גם לנו היום. זה משפט חשוב. לפעמים קורים דברים שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם, אבל אנחנו יכולים לקבוע מה הגישה, מה האווירה, מה המנגינה".

על אמונה בשואה: "גם דוד המלך פנה לאלוקים בספר תהלים ואמר: 'אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?'. זה טבעי מאוד לשאול שאלות קשות. לפעמים לא לשאול שאלות קשות זוהי אדישות. כיהודים מאמינים, אנחנו נשארים לפעמים עם סימן שאלה. יש הבדל בין שאלות שמפנים אל הקדוש ברוך הוא, לבין שאלות ששואלים עליו, ממקום יותר זר ומנוכר. וגם: השואה מעלה תהיות לא רק עליו, אלא גם עלינו. אלי ויזל אמר פעם: אתה שואל איפה אלוקים היה בשואה, ואני שואל איפה האדם היה בשואה".

על הדור השני לשואה: "אתן צריכות להבין, אחרי השואה גדל פה דור בלי סבא וסבתא. אנחנו היינו הולכים בשבתות לנשים מבוגרות מהשכונה, רק כדי להרגיש שיש לנו סבתא. אימצנו סבתות. כשלאמא שלי נולד נכד וקראו לה בפעם הראשונה סבתא – התרגשנו נורא. שלושה דורות, ארבעה דורות, זה דבר שהיום נחשב מובן מאליו. אין לכן מושג איזו זכות זו, לבנות מחדש שושלת יהודית".

מתוך "החלק היומי" בוואטסאפ.