רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מה אירע לסבי הגדול בשואה

כ״ג באדר ה׳תשפ״א כ״ג באדר ה׳תשפ״א 07/03/2021 | מאת ד"ר איווט אלט מילר

אחרי חיים שלמים של אי־ידיעה גיליתי סוף־סוף איך נפטר הסַבָּא־רַבָּא שלי, ארתור אלט

אני נושאת עמי רק סיפור אחד אודותיו: שהוא סיכל שוד אלים בבנק שבו עבד, ונורה בזרועו. מאז ועד סוף ימיו בבנק, היתה מכונית של הבנק אוספת אותו בכל בוקר בביתו ומחזירה אותו הביתה בסוף היום. זה הכול. ותמונה.

תמונה של סַבָּא־רַבָּא ארתור על כוננית הספרים שלי: התמונה היחידה שלו בעולם. הוא יושב בראש שולחן בבית קפה, לבוש חליפה.

התמונה צולמה מתישהו בסוף שנות ה-1930. מלחמה איימה באופק, אולי כבר פרצה. רוחות אנטי־יהודיות נשבו בעוז. סבתי סיפרה לי שֶׁוִּינָה של שנות ה-1930 היתה כה מלאה בשנאת יהודים, שאפילו היהודים עצמם הפנימו את התחושות השליליות האלה.

מוקף בקרובי משפחה: בנו ובתו ושני בני דודים. סועד שישי צילם את התמונה

עירית העיר וינה הודיעה לאחרונה על הקמת "קיר השמות", אנדרטה לזכר יהודי אוסטריה שנרצחו בשואה, שעתידה לעמוד בפארק אוסטריצי, במרכזה של בירת אוסטריה. האנדרטה הינה פרי רוחו של ניצול השואה קורט יעקב טוטר בן ה-90, יליד וינה שהוריו הצליחו להחביא אותו ואת אחותו, לפני ששולחו למחנה השמדה. אחרי השואה עבר קורט לקנדה, ובמשך 20 שנה פעל לטובת הקמת האנדרטה האמורה, אשר זכתה סוף־סוף באישור הממשלה ב-2018.

בהשראת "היכל השמות" ביד ושם, יכלול קיר ההנצחה הוינאי את שמותיהם של יותר מ-64,000 יהודי אוסטריה שנרצחו בידי הנאצים. באתר האינטרנט של האנדרטה יש מנוע חיפוש, שבו יכולים אזרחים לחפש קרובי משפחה אבודים.

וכך, אחרי חיים שלמים שבהם לא ידעתי מה קרה לו, שניות ספורות באתר האנדרטה מסרו לי את המידע שמשפחתי ייחלה לו.

ארתור אלט נולד ב-1885 בעיירה פטרסוולד (כיום בצ'כיה) והתגורר בסנסנגס 7, וינה, ברובע שבו אמורה לקום האנדרטה. כשחפשתי את הכתובת במפות גוגל מצאתי בה בנין דירות גדול ומרשים. ב-26 באוקטובר, 1941, לפי אתר האינטרנט של האנדרטה, נשלח סַבָּא־רַבָּא ארתור לפראג ואחר־כך לגטו לודז' הנודע לשמצה. שם נספה ב-9 ביולי, 1944.

כליאתו של סַבָּא־רַבָּא בפולין היתה חלק מאסטרטגיה שתוכננה זמן רב, לחסל את הקהילה היהודית המשגשגת של וינה, ולבצע ניסוי מקדים לתכנית הנאצים לגרש את היהודים מכל רחבי אירופה.

ב-2 באוקטובר, 1940, נפגש באלדור פון שיראך, ראש מחוז וינה ונאצי נלהב, עם אדולף היטלר. שיראך התלונן על כך שיש "מחסור בדיור" בוינה וביקש רשות לסלק את יהודי העיר. היטלר אישר את תכניתו תוך כמה חודשים.

שני בתי ספר וינאיים מקומיים - בית ספר יהודי ובית ספר כללי עם מועצת תלמידים יהודיים גדולה - הוגדרו כנקודות איסוף לשילוח היהודים. ב-1938 הקים אדולף אייכמן בְּוִינָה את "הלשכה המרכזית להגירת יהודים", שהיתה אחראית על מציאת יהודים וגירושם. כל יהודי הורשה לשאת עמו משא במשקל 50 ק"ג, ואלו כללו גם כלי מיטה.

לפני 80 שנה, בפברואר 1941, גורשו היהודים הראשונים מוינה אל עבר מותם הכמעט־ודאי בפולין. תחילה נשלחו יהודי וינה לעיירות פולניות קטנות. עד מהרה תמה הפרוטה מכיסם של היהודים העקורים, והם נאלצו להסתמך על ארגוני צדקה יהודיים מקומיים, בעיירות הפולניות הקטנות שאליהן הוגלו. אחד מן המגורשים במשלוח הראשון מוינה, יעקב אנגל, תיאר את מסעו בן שלושת הימים לעיר הפולנית הענייה אופולה. "לא ידעתי שעיירות כאלה ... קיימות בעולם. אי אפשר לתאר בכלל את האומללות. האוכלוסיה עניה במידה שאי אפשר להעלות על הדעת...". הוא הוסיף ותיאר איך הוא וחבריו המגורשים מוינה עמדו בפני מוות ברעב.

ביולי 1941 גורש סַבָּא־רַבָּא ארתור לגטו לודז'. הוא היה אחד מ-40,000 היהודים שנשלחו לשם בשנים 1941 ו-1942. הללו הצטרפו ל-160,000 יהודי לודז' - יותר משליש מאוכלוסיית העיר - שהוחזקו בגטו באמצעות גדרות תיל וסיורי שומרים נאצים. למעלה מ-5,000 מיהודי רומא נשלחו אף הם ללודז' ונכלאו בה. תמו ימי העבודה הנכבדה בבנק; עתה היה סבי הגדול לעובד כפיה בגטו.

שטחו של גטו לודז' עמד על כ-2.5 קמ"ר. הבניינים היו ישנים וברובם לא היתה מערכת אינסטלציה. שמונה עד עשרה אנשים גרו בחדר אחד. לא היו להם די מזון, מים או דלק, ולא היה לאן לפַנות פסולת ושפכים.

"תנאי המחיה בגטו היו איומים", נאמר באתר 'מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה'. "ברוב הרובע לא היו לא מים זורמים ולא מערכת ביוב. עבודת פרך, צפיפות ורעב היו מאפיינים דומיננטיים של החיים שם. הרוב המכריע של תושבי הגטו עבד במפעלים גרמניים תמורת מנות־אוכל דלות בלבד. למעלה מ-20% מאוכלוסיית הגטו מתו כתוצאה ישירה של תנאי המחיה הקשים בגטו".

אלו שלא מתו גורשו למחנות השמדה. "תחילה דרשו הגרמנים מהיודנראט להכין רשימות של מגורשים", נאמר באתר, "וכשהגישה הזו כשלה בהשגת המכסות הנדרשות, נקטו הגרמנים בשיטת המצוד המשטרתי. גרמנים ירו למוות במאות יהודים - בכללם ילדים, זקנים וחולים - במהלך פעולות הגירוש".

גטו לודז' נחשב גטו "לדוגמה", שבו הוכיחו יהודים את "ערכם" באמצעות יגיע כפיים. למעלה מ-100 מפעלים - נעליים, טקסטיל, מדי צבא גרמניה, מזרנים ופריטים אחרים - מילאו את הגטו.

מרגע שנודע לי שסבא־רבא ארתור שהה בלודז' יותר משנתיים, עלה בידי למצוא עליו מידע נוסף ברשת. ברשומות גטו לודז' הוא מופיע כ"וובר" שפירושו אורג. אני מדמיינת אותו עמל שעות ארוכות, במפעל לא מאוורר, תמורת מנות־רעב כמשכורת.

חלק מן התיעוד המועט שיש בידינו על חיי היהודים בגטו, הגיע ממצלמתו של הנריק רוס . רוס הועסק על ידי המחלקה לסטטיסטיקה בגטו לודז' בצילום דיוקנאות לשם תעודות זהות. הוא הצליח לפתח טכנולוגיה להשתמש בסרטי הצילום שסיפקו לו הנאצים, כדי לצלם בחשאי את מעשי הזוועה שלהם. באתר יד ושם (באנגלית) מסופר: "הוא צילם עובדים בגטו שנאלצו ללכת יחפים, שעה שדחפו את העגלות שהובילו את השפכים אל מחוץ לגטו - עבודה מסוכנת, שבמקרים רבים הסתיימה במוות על־ידי טיפוס. הוא צילם סצנות של אומללות ליד כלא הגטו, כמו גם טקסי הוצאה להורג בתליה. הוא לכד את גירוש יהודי לודז' אל מותם במחנה ההשמדה הסמוך חלמנו. הוא תיעד אנשים כותבים את מילות הפרידה שלהם למשפחותיהם, וילדים ממתינים מאחורי גדרות סורגים להלקח ליעד מרוחק ולא ידוע במהלך ה"שְׂפֶּרֶה" - שבוע הזוועות בספטמבר 1942 שבו, בין השאר, שולחו אל מותם כמעט כל הילדים מתחת לגיל 10".

עדות נוספת על המתרחש בתוך הגטו מספק לנו נאומו הידוע לשמצה של חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', שהיה אחראי על שמירת הסדר בגטו. פעם אחר פעם נאמר לו, שאם ייענו יהודי הגטו לדרישות הנאצים, הרי שחלקם עשוי להינצל. זה היה שקר. רומקובסקי עצמו נשלח לאושוויץ ברכבת המשא האחרונה מגטו לודז', כשהנאצים חיסלו את הגטו ב-1944.

ב-2 בספטמבר, 1942, הורו הנאצים ליודנראט להכין רשימה של 2,000 יהודים לגירוש. על הרשימה היה לכלול חולים, זקנים וילדים קטנים. הנאצים הבטיחו שאם יימסרו 2,000 היהודים האלה, חייהם של שאר יהודי הגטו ינצלו. אם לא תוגש רשימה, ימותו הרבה יותר יהודים.

יומיים אחר כך נשא רומקובסקי נאום מחריד בפני יושבי הגטו: "מכה חמורה פגעה בגטו. הם מבקשים מאתנו לוותר על הטובים ביותר שיש לנו - הילדים והקשישים. אף פעם לא תיארתי לעצמי שאאלץ לספק את הקורבן הזה למזבח בידיים שלי. בגילי המבוגר, אני חייב להושיט את ידי ולהתחנן: אחים ואחיות! מסרו לי אותם! אבות ואמהות: תנו לי את ילדיכם!", סבא־רבא ארתור היה שם, מאזין כנראה לדברים האיומים האלה, שומע את הנהי סביבותיו.

בתו של סבי הגדול שהתה אתו בגטו זמן מה, לפני שנשלחה למחנה השמדה (שממנו ניצלה בנס). אני יכולה לדמיין את אבלו. האם הודה לאלוקים שאשתו נפטרה לפני שהספיקה לחזות בסבל הזה? האם העז לדמיין שבתו תצליח איכשהו לשרוד את הגיהנום הזה?

הנרי, בנו של ארתור אלט וסבא שלי, בשיקגו. ילדיו משחקים ברקע

אני תוהה איך נראו החודשים והימים האחרונים שלו. הוא היה בן 56 כשגורש ללודז' ובן 59 במותו - ממחלה, מרעב או מעבודת יתר. לראשונה בחיי אני מרגישה אותו קרוב, כה קרוב שאני יכולה כמעט לדבר אתו. רוצה לספר לו שכנגד כל הסיכויים שני ילדיו שרדו; שאיכשהו בָּנִינוּ מחדש את המשפחה שהנאצים התאמצו כל כך לחסל; שיש לו כמה וכמה חִמֵּשִׁים ברחבי העולם (ועוד אחד בדרך); שלא שכחנו את שמו.

האם מישהו היה אתו כשנפטר מן העולם? האם מישהו קרא עם סבא־רבא קריאת שמע או החזיק את ידו? לעולם לא אדע. כל שאני יכולה לעשות לזכרו הוא לזכור אותו וללמד את ילדיי על סב־הסבא שלהם, על מותו ועל חייו.

בערב, אחרי שלמדתי על גורלו, זימנתי את בני ארתור (בעברית: אהרן) לשיחה, וסיפרתי לו מה למדתי על סב־סבו. אני רוצה שיֵדע כל מה שהוא יכול לדעת על האדם אשר את שמו הוא נושא. אמרתי לו שיום אחד נבקר ב"קיר השמות" של יהודֵי אוסטריה. נחפש את השם ארתור אלט, שהעיר אשר בגדה בו באופן הנורא ביותר, מעלה סוף־סוף את זכרו. עד אז - ועד בכלל - ניתן צדקה, נתפלל ונלמד תורה לעילוי נשמתו.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן