כשהרב מאיר גולדוויכט (אביו של הרב איתיאל הי"ו, מאבני היסוד של "אש ישראל") סיים את הדרשה שלו בבית הכנסת בארה"ב, הוא לא דמיין לעצמו שיהיה עד לרגע היסטורי מרגש במיוחד.

רגעים ספורים לאחר סיום הדרשה ניגש אליו יהודי מבוגר, ניצול שואה, כשעל זרועו החשוף צרובות הספרות הידועות לשמצה. "כבוד הרב," הוא פנה אליו "אני רוצה לספר לך. לא את הסיפור שלי, אותו אי אפשר לספר. אבל אני רוצה לספר לך נקודה אחת ששינתה את חיי. בלילה הראשון ההוא, על אדמת אושוויץ הארורה."

שמי שמחה גוסל, נלדתי בגרמניה בג' בכסלו תרפ"א, וכמובן, כמו כולם, סבלתי באופן נורא מרדיפות הנאצים. הועברתי בחמש מחנות ריכוז, כשבליל הסדר תש"ג, (20 לאפריל 1943 , היום לפני 77 שנה) נכנסתי למחנה  "אושוויץ", שם נוסף לי עוד שם – בצורת מספר. המספר היה 116990

באותו לילה, כך סיפר שורד השואה, שכבתי על הדרגש הקפוא. שבור כולי. שבור מבפנים ושבור מבחוץ. הייתי עירום לחלוטין. לא רק את בגדיי לקחו ממני. גזלו ממני את העיירה שלי, את הבית שלי, את ההורים, את העבר, ואת החלומות לעתיד. הייתי מעורטל לחלוטין. הייתי מרוקן מבפנים ומבחוץ. לא ידעתי את נפשי, פשוטו כמשמעו.

כך שכבתי שם, במוח ריק מכל מחשבה, והתחלתי להביט על הספרות שנצרבו זה עתה על זרועי. הבטתי במספרים, ומוחי החל לחשב מה הסכום הכולל של ספרות אלה.

לפתע, כך אומר הניצול, היכה בי שוק אדיר. הסכום הכולל של הספרות הוא... עשרים ושש. בשבילי, כיהודי מאמין, הבנתי מיד את משמעותו של המספר הזה. זהו הערך של השם הקדוש, שם "הויה".

המספר תשע, ממשיך שמחה ואומר, המופיע פעמיים בסוף המספר – מסמל את הגימטריה קטנה (סכום האותיות כיחידות, ללא עשרות ומאות) של המילה "אמת" (1+4+4), אשר בדברי חז"ל מופיע כ"חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת."

לפתע, בתוך הקור הנורא של אושוויץ, הרגשתי חיבוק. הרגשתי שאלוקים איתי. הרגשתי את הפסוק של "שימני כחותם על זרועך." כאילו אלוקים, בתוך כל החושך הזה, מחייך אליי ואומר: אני כאן אתך.

הדבר הזה נסך בי תעצומות נפש אדירות. הבנתי שהנאצים יכולים לקחת ממני את העבר, את העתיד, את הגוף, אבל את הנפש שלי והאמונה שבי הם לעולם לא יצליחו לגזול ממני.

הניצול סיים את סיפורו, והגיש שני דפים ובהם כתב ידו. כתב היד המקודש הזה נמצא כעת כאן לפניכם.

*מוקדש לזכרם של ששת המיליונים, שגם על שפת תאי הגאזים, שפתותיהם מלמלו את פסוקי "שמע ישראל". השם יקום דמם.