הזיכרון תופס מקום של קדושה ביהדות.

"בשביל היהודים," אומרת אסתר פרבשטיין, חוקרת וסופרת שואה, "זיכרון הוא חובה. אנחנו מצווים לזכור."

"בצרה קראת ואחלצך, אענך בסתר רעם" (תהלים פא)

אחרי תפילת שחרית יש נוהגים לקרוא קבוצת פסוקים שנקראת 'שש זכירות': יציאת מצרים, מתן תורה, מלחמת עמלק, חטא העגל, מעשה מרים והשבת.

יש כאן שילוב מוזר: שתי הזכירות הראשונות הן עדות לכוחו של א-לוהים ולאהבתו את בני ישראל, וציוני הדרך שעיצבו אותנו כאומה – הרגעים הנעלים ביותר שלנו.

השתיים הבאות כואבות, מבישות – תקיפת עמלק כשהיינו חלשים בדרך אחרי יציאת מצרים, ואחר כך בגידת עם ישראל בא-לוהיו וסגידתו לעגל הזהב. החמישית מזכירה לנו שא-לוהים העניש את מרים - הנביאה והמנהיגה, שבזכותה היו לנו מים במדבר - על שדיברה לשון הרע; והאחרונה היא השבת, היום הקדוש ביותר בשבוע, שעליו כותבים חכמים שהוא 'מעין עולם הבא'.

איך זה שעל כל אלה אנחנו מצווים באותה מלה – "זָכור!" – החל בנקודות השפל וכלה ברגעים הנעלים ביותר שלנו כעם?

הרב יוסף סולובייצ'יק כתב על רבדי הזיכרון השונים: זיכרונות אישיים מתרחבים למשפחתיים, משפחתיים מתרחבים ללאומיים, והלאומיים מתרחבים ומשתרעים על פני דורות. הזיכרון היהודי הוא הבסיס לזהותנו: יצאנו יחד ממצרים, נלחמנו בעמלק, עמדנו יחד בהר סיני - והיינו יחד במחנות.

הזיכרון היהודי, אם כן, הוא פעולה: אנחנו לא זוכרים רק כדי להתאבל. "המסורת היהודית קובעת ימים לאבלות וגם מנהגים מיוחדים," מציינת פרבשטיין, "ולתקופות האלה ולתהליכים האלה נקבע גבול, והם מסתיימים. אבל לזיכרון אין סוף. יש עוצמה בזיכרון."

מורשת רוחנית

פרבשטיין, מחברת הספר בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, גדלה בבית רווי זיכרונות של העולם היהודי לפני השואה.

היא נולדה בירושלים למשפחה של חסידי גור, והיא נינתו של הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר השלישי מגור, מחבר הספר "אמרי אמת", שהיווה מטרה ראשונה במעלה לנאצים במהלך בריחתו לארץ ב-1940.

אסתר פרבשטיין נולדה בארץ אחרי השואה. כנערה צעירה, היא הייתה מודעת לכך שרבים מבני משפחתה נפטרו. היא נקראה על שם אחות אמה שנרצחה בשואה. ואחיה, מתוך ההבנה שכנראה הוא יהיה הילד האחרון, קיבל ארבעה שמות – יצחק פנחס אהרון אפרים-פישל – על מנת להותיר שם לכמה שיותר נרצחים.

בימי ילדותה תמיד הייתה בביתה מיטה נוספת לניצולים, שהיו זקוקים לכול - החל בנחמה רוחנית וכלה במקום ללון. "אנשים באו לבקר אותנו, כי לא היה להם אף אחד אחר", היא נזכרת. "הם היו בודדים לגמרי, אז אנחנו ארגנו להם גם את החתונות."

ההיסטוריה, כולל ההיסטוריה של השואה, נכתבת על פי השאלות ששואלים את עצמם ההיסטוריונים

ההיסטוריה, כולל ההיסטוריה של השואה, נכתבת על פי השאלות ששואלים את עצמם ההיסטוריונים בפתח מחקריהם ומאמריהם.

"אם נשאל, 'מה עשו לנו הגרמנים?' התשובה תהיה רק כאב וסבל", היא אומרת. "הכאב והסבל הם כמובן ממשיים ואמיתיים, אבל זאת רק תמונה חלקית."

"בסתר רעם" שואל שאלה אחרת: כיצד הצלחנו לשרוד?

חוקרי שואה רבים הקדישו עצמם ללימוד עמידותו הפיזית של עם ישראל בשואה, ותיעדו את הגבורה היהודית במרד גטו ורשה, את צניחתה של חנה סנש מאחורי קווי האויב, את לוחֲמַת הפרטיזנים ביערות או את הבריחה מסוביבור. יצירתה של פרבשטיין מתמקדת בעמידה הרוחנית היהודית: מהיכן שאבו המיליונים את הכוח להמשיך הלאה, לשמור על אנושיותם?

היא חקרה ובדקה בגנזכים, יומנים, מכתבים ומסמכים אחרים. בסתר רעם מתעד את התפקיד שמילאו פוסקים ומנהיגים חסידיים בשנים שקדמו לשואה, כמו גם בשואה עצמה.

בסתר רעם מגלה כיצד היו הרבנים מן המנהיגים הראשונים שהבינו את תוכניותיהם של הנאצים, ומפרט את ניסיונותיהם להביא את הסכנה לידיעת הציבור – בקריאה לתגובה פיזית ורוחנית. מסמך מעניין במיוחד הוא השוואה, זה לצד זה, של הכרזתו המפורסמת של אבא קובנר מינואר 1942 בווילנה, אחת ההבנות הראשונות באשר להיקף תוכניותיהם של הנאצים, עם קול במדבר, כרזה דתית ביידיש שפורסמה בעיתון מחתרתי יהודי בוורשה, כמה שבועות לאחר פרסום הכרוז של קובנר (כשמדובר באותה תקופה, טרום עידן האינטרנט, כמה שבועות אינם רווח משמעותי בתאריך פרסום).

מפתיע לגלות, שהמסמך האחרון חושף את האיום הנאצי באותה בהירות כמו המסמך הווילנאי. הדבר ראוי במיוחד לציון משום שקריאתו של קובנר – "אל נלך כצאן לטבח!" – באה בעקבות רציחות המוניות בווילנה, בעוד שבוורשה עדיין לא היו רציחות או טרנספורטים.

בסתר רעם קורא תיגר על ההנחה האקדמית המקובלת שמנהיגים דתיים לא זיהו את האיום הנאצי או לא הגיבו אליו, ומגלה שבשנים הראשונות של "הפיתרון הסופי", לעתים היו הרבנים המקומיים הכתובת הראשונה שביקשו הנמלטים מהמחנות – בין אם הבורחים היו דתיים ובין אם לאו. פרבשטיין סוברת שזה היה כך, גם משום שבאירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, היו הרבנים מנהיגיהן המוכרים של הקהילות וגם משום שהנמלטים "היו צריכים לא רק מישהו שיאמין להם," היא אומרת, "אלא גם מישהו שייתן להם אמונה."

לתפיסת העולם הרבנית הייתה יכולת רבה יותר להכיל את המציאות שמצפה ליהדות אירופה. לא רק שהיו להם פחות "סיבות מורכבות, מקצועיות ופסיכולוגיות, לא להאמין לזוועה", היא אומרת, אלא שהרבנים גם "גדלו על היסטוריה יהודית". היכרותם הקרובה עם אלפיים שנות סבל יהודי, נתנה להם אמון מועט בעולם החיצון, מה שהציב אותם במקום שונה מאוד מזה של רבים מחבריהם, שראו את עצמם גרמנים או אוסטריים לגמרי, ובשל כך לא יכלו להכיל את המציאות שהממשלה שלהם עצמם רוצה להרוג אותם בגלל יהדותם. "לאנשים רבים היה מחסום פסיכולוגי", היא מסבירה.

דודה אסתר, מרחוב מנילה 7, דירה 4 מגיעה

כך, היו הרבנים דרוכים יותר לזנק לאות הסכנה. אחת הדוגמאות שפרבשטיין מתעדת בבסתר רעם, היא סיפור מאמציו של הרב יהושע משה אהרונסון מהכפר הפולני סאניקי, שנכלא אחר כך באושוויץ, להפיץ את האזהרה שהגיעה אליו על ידי אסיר שנמלט מחלמנו. מודע לעיניהם החטטניות של השלטונות, הוא כתב לרבי מסוכוצ'וב, ש"דודה אסתר, מרחוב מנילה 7, דירה 4 מגיעה." רמז למגילת אסתר ז, ד: "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד. ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי..."

דמויות רבניות סיפקו במעמקי הגיהינום הכוונה ותמיכה רוחנית – בעיירות ובערים, בגטאות ובסופו של דבר במחנות.

בסתר רעם מתעד את תפקידן כבד-המשקל של השאלות והתשובות ההלכתיות שניתנו במשך התקופה, כולל מה המגבלות בהסתרת יהדותו של אדם או העמדת פנים כלא יהודי, האם מותר להסתיר ילד יהודי במשפחה נוצרית, ונקודות שונות בעניין ניסיונות לאתר ולהחזיר את הילדים הנסתרים האלה אחרי המלחמה.

הצלת רבנים

במשך השנים, הושם דגש רב ונערכו מחקרים שונים על הניסיונות להציל מנהיגים רבניים - בטענה שיותר מדי תשומת לב הוקדשה להצלת הרבנים, או שהרבנים נטשו את קהילותיהם ונמלטו למבטחי ארץ ישראל או ארה"ב.

פרבשטיין לא מקבלת את זה.

"רק תלכו ל'יד ושם'," היא אומרת, "בדקו בספרי ה'יזכור' וברשימות מתיהם של כל עיר וכפר. הרוב המוחלט מעיד שרב העיר היה שם."

עובדה זאת מתועדת בפרק בבסתר רעם, שסוקר את הפסיקות הרבניות שניתנו במחנות: האם אדם רשאי לאכול מזון טרף כדי להינצל; האם מותר להימנע ממזון לא כשר, אם משמעות הדבר לגווע ברעב; איך לקבור את גופות הנפטרים; האם מותר לזרז את מותו של אדם; נישואין וגירושין במחנות הריכוז; ו"השאלה הקשה ביותר והנפוצה ביותר", איך לקבוע מי יחיה ומי ימות כשמכינים רשימות לרשויות הנאציות.

"התמונה המלאה היא שהרבנים נשארו עם קהילותיהם, וחיזקו אותם", אומרת פרבשטיין.

למעשה, על פי בסתר רעם, הרבנים סומנו על ידי הנאצים. הספר מפרט את ההשפלה הציבורית שניתנה באופן קבוע לרבנים ול"גברים שנראו כמו רבנים". "הגרמנים חיפשו אותם ראשונים", אומרת פרבשטיין. "בכל פולין, רק מעטים שרדו."

אז מדוע הסְבָרָה המוטעית עקשנית כל כך?

ראשית, היא מסבירה, סיפורי הצלתם של הרבנים דרמטיים ומשכנעים, וסיפרו אותם פעמים רבות, כך שנוצר רושם כאילו היו יותר הצלות כאלה ממה שהיה בפועל. בנוסף לכך, קיימת גישה כללית, שאינה מיוחדת לנושא השואה, שמתייחסת לרבנים ולמנהיגים דתיים אחרים בפקפוק ואף בעוינות.

לסיום, ואולי הדבר הכי חשוב, היא אומרת, הקהילה הדתית לא לקחה חלק במחקר רציני של השואה. וחוסר המעורבות הזה מספק תשובה משמעותית לשאלה מדוע התעלמו עד כה במידה רבה כל כך מהמימד הרוחני של השואה. "אנשים חוקרים מה שמוכר להם", היא מסבירה.

מסיבה זאת בדיוק היא ייסדה בשנת 1994 את המרכז ללימודי השואה במכללה לנשים, שמטרתו היסודית היא לקדם מחקר ותוכניות לימודיות שמתמקדות במימד הדתי והרוחני של השואה. פרוייקט המחקר הנוכחי הוא איסוף, תרגום ופירוש הזיכרונות האישיים של דמויות רבניות – מסמכים נדירים שהיא הצליחה למצוא בהקדמות לספרים שאינם קשורים לשואה.

מחקרים מודרניים רבים וראויים לשבח הסבירו כיצד, בדיוק, עשו הנאצים את מה שעשו. החוקרים שאלו את עצמם מדוע והאם הלכו היהודים, במילותיו של קובנר - "כצאן לטבח". לכן, הם תיעדו את הגיבורים היהודיים שעמדו מול הרוע בנסיבות בלתי אפשריות.

עכשיו, אנחנו מתחילים להבין את ההתנגדות הרוחנית

אבל לא נכון להניח שלוחמי הגטו והפרטיזנים עשו דבר אחד, בעוד שיתר ששת המיליונים נהגו בדרך ההפוכה. התמונה הרבה יותר מורכבת. "עכשיו, אנחנו מתחילים להבין את ההתנגדות הרוחנית", אומרת פרבשטיין.

במשך העשורים הראשונים אחרי השואה, הרבה ניצולים דתיים לא דיברו על מה שעברו, והשתתפו באחוזים נמוכים יותר בפרוייקטים של תיעוד השואה, כמוVisual History Foundation (קרן היסטוריה ויזואלית) של סטיבן שפילברג, שתיעדה עדויות וידיאו מהניצולים.

עכשיו זה משתנה, היא אומרת, וטוענת שהנכונות הנמוכה להשתתף "לא נבעה מרשלנות, אלא מצורך להתאושש."

בנוסף לזה שהם היו צריכים זמן, הניצולים הדתיים התייחסו בחשדנות לחוקרים שהשקפת עולמם נראתה מנוגדת לשלהם. היחס הזה משתנה באיטיות. המרכז ללימודי השואה של המכללה רואה עלייה עקבית בעניין בתוכניות לימוד, שמיועדות לבתי ספר ולמחנכים דתיים בישראל.

למרות שמשמעות הפיגור הציבורי בגביית העדויות היא שניצולים רבים נפטרו לפני שהספיקו לתעד את סיפוריהם, הצליחה פרבשטיין לשחזר את ההיסטוריה בהסתמך על עבודה רצינית בארכיונים; במקורות של גנזך קידוש השם בני ברק, גנזך שואה שמתמקד בקהילה הדתית; כמו גם בפרוייקט תיעוד וידיאו שהיא הובילה יחד עם הפרוייקט של שפילברג.

כל זה מוסבר בחלקו השני של בסתר רעם, שמפרט את חיי הדת הפנימיים במחנות: את מאמצי היהודים להתפלל, את הדרכים הרבות שבהן הם קדשו שם שמיים, את נאמנותם להעברת התורה, ואת מאמציהם אחרי השואה לשוב לחיים נורמליים ולהישאר אנשי אמונה – "אלמנטים חיוניים ששימרו את הדי-אן-אֶי של עם ישראל, ואפשרו לעם לקום לתחייה אחרי השואה."

ברגעים האפלים ביותר, יכלו אותם ניצולים לזכור - הם זכרו מתי הם נגאלו ממצרים ומתי עמדו בהר סיני, והם זכרו שעמלק נטפל אליהם בלי סיבה, בלי רחמים.

הם זכרו.
 

***

להזמנת הספר "בסתר רעם" הקליקו כאן.

למידע נוסף על המרכז ללימודי השואה, ועל חיבורים נוספים של ד"ר פרבשטיין, בקרו באתר המכללה.