רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

השואה

אני לא נאצי

כ״ה בניסן ה׳תשס״ט כ״ה בניסן ה׳תשס״ט 19/04/2009 | מאת Tzvi

גילויו המרתק של יומן מלחמת העולם השנייה של פרידיריך קלנר.

האוצר שמור בבנק ונעול היטב בכספת.

הוא הביא אותו הביתה ליום אחד, כדי להראות אותו למבקר.

"כל שנה זה נהיה רגיש יותר", הוא הזכיר לעצמו, כשהוציא אותו בזהירות מאריזתו.

רוברט סקוט קלנר בן ה-66, הוא גבר קטן וחביב בעל עיניים חומות רכות ושער מאפיר שופע. הוא מדבר בלחש, כאילו נזהר שלא להעיר תינוק.

אפשר לחשוב שאדם זה פסע בזהירות במשעולי חייו, משתדל לא לבלוט, מקווה שלא ישמעו אותו או יבחינו בו. אבל במציאות, הוא הקדיש את חייו הבוגרים, כדי לספר לכל מי שמוכן לשמוע, על משמעותו וחשיבותו של הנכס המשפחתי שברשותו. לשתף את העולם במסר שלו. זה היה ייעודו, וזה תפקידו.

קלנר מאמין בכל מאודו שהרישומים שנערכו בקפדנות בכתב יד גרמני ישן, בעמוד אחר עמוד של דפי דיווח השופכים אור על ההיסטוריה, רלוונטיים גם היום ולא שייכים רק לו – ולמשפחת קלנר – אלא לעולם כולו, לכל אחד ואחד מאיתנו.

הוא אחז בידיו את הפיקדון היקר: יומנו של פרידריך קלנר.

בין השנים 1939-45, הסתכן סבו הגרמני במאסר – ובהוצאה להורג – כשתיעד את האווירה הפוליטית במולדתו האהובה תחת שלטונו של אדולף היטלר והרייך השלישי.

פרידריך קלנר היה פקיד ממשלתי בינוני, וחבר במפלגה הסוציאל דמוקרטית, שהיטלר הוציא מהחוק אחרי שעלה לשלטון ב-1933. ביומנו גינה קלנר את הצורר הגרמני כ"רוכל ומלהיב המונים פנאטי". הוא התריס בלהט נגד הכזב שבתעמולה הנאצית, ותיעד ממקור ראשון את הזוועות שבוצעו נגד יהודים.

ב-860 עמודי היומן, קלנר קרא לאמריקה ולדמוקרטיות אחרות להתלכד ולהילחם יחד במשטר הטרור. מתוך חשש שההיסטוריה תחזור על עצמה, הוא קורא לדורות הבאים להילחם נגד תקומת הדעות הקדומות והטוטליטריזם.

סקוט קלנר, פרופסור בדימוס לאנגלית מאוניברסיטת A&M בטקסס, הקדיש למעלה מ-35 שנים לתרגום מורשתו של סבו, פרידריך קלנר, ולמילוי הבטחתו.

עשרת כרכי היומן, העמוסים במאות קטעי עיתונות, הוצגו בשנה שעברה בספריה הנשיאותית של ג'ורג' בוש ובמוזיאון קולג' סטיישן טקסס; וחברת טלוויזיה מטורונטו הפיקה לא מכבר סרט תיעודי בן שעה על כתבי פרידריך קלנר וחייו.

נכדו מסור כל כך למשימתו, עד שבשנה שעברה הוא שלח מכתב למחמוד אחמדינג'אד, לאחר שהנשיא האירני הצהיר בפרהסיה שהשואה היא "מיתוס" וקרא למחוק את ישראל מהמפה. במכתבו, ביקש סקוט קלנר להיפגש עם המנהיג האיראני, כדי שיוכל לתת לו עותק של היומן.

כל אידיאולוגיה שאינה רואה בחיי האדם ובחֵירותו ערכים עליונים, היא אידיאולוגיה מרושעת

"אני לא טיפש וגם לא אידיאליסט", הוא אומר, כאילו כדי להקדים תשובה לאלה שעלולים להגדיר אותו ככזה. "אני לא מצפה שמשהו ממה שאמרתי לאחמדינג'אד ישנה את דעתו. אבל כל אידיאולוגיה, כמו הפונדמנטליזם האיסלמי, שאינה רואה בחיי האדם ובחֵירותו ערכים עליונים, היא אידיאולוגיה מרושעת.

"זה נשמע נדוש, אני יודע. אבל המציאות היא שאנחנו חייבים להתייצב נגדו. ואני יכול לעשות את זה בעזרת היומן. בעזרת האמת."

קלנר נועץ מבטו בדפי היומן הישנים, ומחייך כשזיכרונותיו צפים ועולים.

כתב היד של סבו מעורר בו זיכרונות נעימים ממחבר היומן לבן השיער, שהיה בן 75 כאשר נפגשו לראשונה. קלנר חושב גם על אביו, פרד קלנר, דמות טרגית ומסובכת.

ובעיני רוחו הוא מעלה גם את דיוקן עצמו – יתום שמעולם לא ידע אהבת משפחה מהי, עד שבהבזק של מזל הוא גילה את סבו וסבתו בכפר גרמני קטן. וכך החל סיפור הגילוי שהיה יוצא דופן ומיוחד לא פחות מהיומן עצמו:

חיפושים בגרמניה

פרד קלנר עזב את משפחתו כשבנו סקוט היה בן 10 חודשים.

בגיל 4, סקוט ואחיו ואחותו הגדולים, נמסרו לבית ילדים יהודי בניו-הייבן, קונטיקט. אמם עזבה אותם לחיות בצורה עלובה שכזאת, כשהפכה להיות רקדנית קרנבל.

סקוט עזב את ספסל הלימודים אחרי כיתה ט', ובגיל 17 הצטרף לחיל הים.

שנתיים אחר כך, ב-1960, מצא את עצמו המלח הצעיר בפרנקפורט שבגרמניה, בדרכו לשרת בערב הסעודית. בחופשת 48 השעות שקיבלו, קלנר ביקש - אך לא זכה באישור - לצאת מהבסיס כדי לחפש בגרמניה את הורי אביו. בנחישות נמהרת הוא התעלם מהפקודות ויצא.

קלנר לא דיבר גרמנית. הוא פתח את חיפושיו כשבידו רמז אחד בלבד: פיסת נייר שעליה היה כתוב "לאובך", שמן של מספר ערים גרמניות. הוא נסע באוטובוס לשלושה כפרים בשם זה, עצר זרים ושאל אותם אם שמעו על פרידריך ופאולינה קלנר. בגרמנית משמעות המילה "קלנר" היא "מלצר", לכן, היו כאלה שטעו בהבנת בקשתו של האמריקאי וכיוונו אותו אל בית הקפה הקרוב. קלנר עזב כל עיירה בתסכול, כשלא ברור לו אם הוא משאיר את קרוביו מאחור.

ביום השלישי, קלנר ישב בתחנת רכבת בהונגן, כשנערה צעירה בירכה את החייל האמריקאי בחיוך חם. קלנר הציג את עצמו וביקש עזרה. אורסולה קרונבורגר דיברה אנגלית; היא התגוררה בעיירה בשם לאובך במרחק 16 ק"מ משם, ולא רק זה - היא סיפרה לסקוט שבשכנותם מתגורר זוג קשישים בשם קלנר. אז הם עלו על אוטובוס ונסעו לעיירת מגוריה. מכיוון שהם לא היו בטוחים שסקוט קלנר הוא קרובם של זוג המבוגרים, יצאו קרונבורגר והוריה לביתם של בני הזוג המתבודדים, וסיפרו להם שמלח צעיר מארה"ב מחפש את הסבים שלו ורוצה להיפגש אותם.

וכך, באותו בוקר בראשית אוקטובר, כשהחורף כבר נותן אותותיו באוויר, צעד קלנר, לבוש במדי חיל הים הלבנים, במעלה שביל העפר המוביל אל ביתם.

הוא הניח שסבו, חוקר משטרתי לשעבר, היה נאצי בימי מלחמת העולם השנייה

הוא הניח שפרידריך קלנר, חוקר משטרתי לשעבר, היה נאצי בימי מלחמת העולם השנייה. ככה לפחות הייתה אמו של סקוט מכנה את פרד קלנר – בעלה, הגבר שנטש אותה ואת שלושת ילדיו - "הנאצי הזה" (כמלת גנאי).

פרד קלנר, אביו של סקוט, גדל בגרמניה ובנעוריו הוקסם מהאידיאולוגיה הנאצית. בשנת 1935, פרידריך ופאולינה קלנר שלחו את בנם ההפכפך בן ה-19 לאמריקה, כדי שלא יגויס לצבאו של היטלר. פרד הצטרף ל"German-American Bund", ארגון נאצי אמריקאי בימים שלפני מלחמת העולם השנייה, ודווח ל-FBI בתור אדם בעל התבטאויות אנטי-אמריקאיות. כדי להוכיח את נאמנותו לארה"ב הוא הצטרף לצבא, ומאוחר יותר שירת במלחמה בצרפת כשומר ומתורגמן במחנה אסירים גרמניים.

אביו של סקוט לא חזר שוב לאמריקה. אחרי המלחמה, הוא נכנס לעסקי השוק השחור באירופה. וב-1953, לאחר שנכשל בתפקידו כאב ומתוך תחושה של אדם חסר מולדת, הוא פתח את תנור הגז בביתו והתאבד. הוא היה בן 37 במותו.

פרידריך ופאולינה נהיו מדוכדכים. הם הרגישו כאילו חייהם הסתיימו עם התאבדותו של בנם. והנה, הפלא ופלא, בנו של בנם היחיד עומד בפתח.

הופעתו של סקוט הייתה כמו קרן שמש שמילאה את הבית חשוך-היגון של הזקן ואשתו.

כל חששותיו של סקוט שמא הגיע למקום הלא נכון, התפוגגו כאשר הציג בפניהם תמונה של אביו הצעיר. דמעות עלו בעיני שלושתם כשפרידריך קלנר פתח אלבום והראה לנכדו תמונה זהה.

"ידעתי שמצאתי אותם", נזכר סקוט קלנר, ועיניו מבריקות כשהוא חוזר על הסיפור.

היומן

ביקורו נמשך 4 ימים. כבר ב-30 הדקות הראשונות שלהם יחד, נכנס סבא שלו לחדר האוכל וכרע מעל לתיבה עתיקה ומצועצעת. בעזרת מפתח קטן הוא פתח את דלתו של תא נסתר, הכניס לתוכו את ידו ושלף משם צרור דפים עבה, שנכתבו בדקדקנות בכתב ידו של הזקן. אפילו בשנת 1960, הוא עדיין שמר על המסמך במחבוא. פרידריך שרבט שתי מילים על הכריכה: "מיין וידרסטנד" כלומר "התנגדותי".

בהארה רגעית, הבין הצעיר האמריקאי במה מדובר. זה היה תיעוד, יומנו של סבו, שנכתב תוך סיכון רב במהלך אחת התקופות המסוכנות ביותר בהיסטוריה. פרידריך קלנר נעץ את מבטו בנכדו. הוא מאוד רצה שהצעיר ידע שהוא התנגד ודחה את טירוף הדיקטטורה של היטלר.

"איך וואר קיין נאצי!" אמר הסבא שלו, כשקולו מתרומם. "לא הייתי נאצי!"

הוא הדגיש את ה"לא" בטפיחה של כף ידו השטוחה.

בשנות השלושים, פרידריך הביע את התנגדותו עם עליית כוח הנאציזם. הוא הרים בזלזול עותק של "מיין קמפף" של היטלר בעצרת, ולעג לאוטוביוגרפיה של היטלר ולאידיאולוגיה שלו.

לא יכולתי להילחם בנאצים בהווה... אז החלטתי להילחם בהם בעתיד

פרידריך אמר לנכדו, "לא יכולתי להילחם בנאצים בהווה, מכיוון שבכוחם היה להשתיק את קולי. אז החלטתי להילחם בהם בעתיד." יומן המלחמה, הוא הסביר, היא מתנתו לדורות העתיד, כדי שישמש להם נשק "נגד תחייתו של רוע כזה."

במשך שעות ארוכות ישבו הקשיש ונכדו ליד השולחן. הם תיקשרו בסבלנות, כשהם מתרגמים בעזרת מילונים מילה אחר מילה. סקוט למד שאחרי המלחמה סבא שלו מונה לסגן ראש העיר לאובך, שם עזר לשקם את המפלגה הסוציאל דמוקרטית. פרידריך סיפר לנכדו שהוא רוצה שיום אחד הוא ייקח את היומן הזה איתו לאמריקה, אבל קודם דרש שסקוט יחזור אל ספסל הלימודים. הוא מוכרח לרכוש כל השכלה שביכולתו. הוא פשוט חייב.

כשקלנר חזר לבסיס הצבאי שלו בפרנקפורט, לאחר נפקדות של שבוע, הכניסו אותו למעצר אך לא הענישו אותו בצורה קשה על הפרת הפקודה. "הייתי מוכן לשבת שנה בכלא", הוא אמר, "זה היה דבר שפשוט הייתי חייב לעשות."

שמונה שנים חלפו עד שסקוט פגש שוב את סבא שלו.

בינתיים, הוא עבר את מבחני הבגרות ונכנס לאוניברסיטת מסצ'וסטס, במסלול ללימודי אנגלית והיסטוריה של אירופה. הוא למד גם גרמנית, ומאוחר יותר קיבל תואר דוקטורט. ב-1968 קלנר חזר לגרמניה, והביא איתו את היומן הביתה. שנתיים אחר כך, כהבטחתו, הוא עשה צעדים הססניים ראשונים לתעתק את כתב היד הישן של סבו לצורה קריאה יותר, ואז לתרגם אותו לאנגלית.

סקוט נזקק לעזרה, ולכן פנה לכל הוצאת ספרים גדולה בארה"ב, אולם כולן דחו את בקשתו במכתבים רשמיים.

"זה לא כמו יומנה של אנה פרנק", מסביר קלנר. "סבא שלי בחר בכוונה שלא לכתוב על עצמו או על שגרת יומו – מה הוא אכל לארוחת הבוקר ומה לארוחת הערב."

אך לזה בדיוק היה סקוט כמה ורעב כאשר קרא את הרישומים: לקצת מידע אישי על סבא שלו. ובכל זאת, ככל שהוא קרא יותר, כך גדלה הערכתו והערצתו לחוכמתו של האיש, על מבטו לעתיד ועל אהבתו האיתנה לארצו.

קלנר ממשיך לנסות להיטיב באמצעות התיעוד הזה. הוא עדיין מקווה שהמסמך יפורסם באנגלית ויופץ באופן נרחב, לפני שיוצע למוזיאון חשוב, כפי הנראה המוזיאון הקנדי לזכויות האדם שעומד להיבנות בוויניפג.

מסירת המתנה שניתנה לו, תהיה הפרק האחרון במה שמיסודו הוא סיפור אהבה.

סבו של קלנר היה בן 83 וסבתו בת 81 כשהוא חזר לגרמניה ב-1968.

שנתיים לפני מותם, הם לקחו את נכדם לפסטיבל שירה בטירה מלכותית על נהר הריין. בהופעה השתתפה מקהלה גרמנית כמו גם זמרים מאמריקה. ובאותו ערב, כשהמוזיקה העליזה מילאה את המבצר העתיק במיינץ, שם התגוררו בני הזוג לפני המלחמה, פרידריך קלנר כל כך התרגש עד שהתחיל לשיר בעצמו.

כמה מהיושבים בקרבתו שלחו אליו מבטים בלתי מרוצים בעליל.

הלוחם שנפצע במלחמת העולם הראשונה, האמן והמשורר שנאבק פעם עם הנאציים, הפטריוט ואוהב החופש צח הלשון - התעלם בשמחה מאלה שניסו להסות אותו. הוא ישיר אם בא לו. ולמה לא?

בגרמנית ובחיוך הוא אמר לסקוט שישב לצידו, "העולם כולו צריך לשיר".

הקליקו כאן לקריאת מובאות מהיומן.

*מובא ברשות מתוך ה- Fort Worth Star-Telegram (Fort Worth, Texas).

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן