רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

השואה

אודיסאה פולנית

ח׳ באלול ה׳תשע״ט ח׳ באלול ה׳תשע״ט 08/09/2019 | מאת הרב נחום ברוורמן

חוויה אחת שוה יותר מאלף מילים.

יצאתי לפולין עם אחת מבנותיי. אנשי המערב, ובכללם גם יהודים רבים, עוברים את חייהם כמו חלקיקים חופשיים – בחיים אינדיבידואליים ואוטונומיים. אבל צורת החיים היהודית מדגישה את הקהילתיות והשותפות. את האבלים אנו מנחמים במילים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" - אנחנו שותפים לצערכם, והכאב שלכם הוא התנסות אישית ואינטנסיבית של הכאב המשותף לכולנו. לכן, לקחתי לשם את בתי, כדי שתחוש בקרביה את האירוע הרה הגורל שעבר על עמנו בהיסטוריה הקרובה - השואה.

מילים מצליחות להעביר מסר צר וחד-גוני של החוויה. כשנולד בני הראשון, אמרתי שזה "מדהים". מלה חסרת משמעות, כי השתמשתי בה גם כדי לתאר ניצחון במשחק כדורסל. כשנשבה רוח מקפיאה על פניי, בעודי לובש מעיל עבה וסוודר, אמרתי "איזה כפור". אז באילו מילים אפשר לתאר אסירים יחפים לבושי בד מפוספס, הצועדים מפולין לגרמניה, בחורף של שנת 45? אם התנהגות חסרת התחשבות וקשוחה היא "אכזריות", אז מהי בדיוק המילה שתתאר אקדח בראשה של אישה האוחזת בבנה ומגוננת עליו בגופה?

אם התנהגות חסרת התחשבות וקשוחה היא "אכזריות", אז מהי בדיוק המילה שתתאר אקדח בראשה של אישה האוחזת בבנה ומגוננת עליו בגופה?

כמו מילים, גם המחזות המצטרפים אליהן וניצבים למראה העיניים, אינם מצליחים להעביר את הבלתי-נתפס. הסתכלתי על ערימות הנעליים, המשקפיים, התיקים, השיער; הסתכלתי על קיר שעליו נורו אנשים, נכנסתי אל התעלות שבהן נקברו יהודים חיים, עמדתי בתאי הגזים, והצצתי אל תוך התנורים. אבל השואה נותרה חתומה בפניי.

מה שלא טבעי בבירקנאו הוא השלווה. המקום דומם, אולי מקודש. התקשינו לקום ולעזוב. ישבנו בשקט על האדמה ונישקנו אותה כשקמנו.

ואז נסענו אל תוך הלילה, במשך שבע שעות - מאושוויץ בדרום פולין ללובלין בצפון – שעות ארוכות בחושך, בלי לראות נפש חיה. בערך בחצות עצרנו כדי שהנהג ינוח מעט, ועמדנו ליד האוטובוס בצד הדרך. שום אור לא הבליח בחשיכה; שום צליל לא נשמע, להוציא נביחות כלבים רחוקות; לא עננים ולא כוכבים. אולי נפלנו מכדור-הארץ אל תוך האַין.

בלובלין התפללנו בחורבת ישיבת חכמי לובלין, ישיבה גדולה באירופה שלפני השואה, שעומדת כעת שוממה, ואינה משמשת את שבעת היהודים האחרונים שנותרו בעיר. המבנה היה קר, חשוך, טחוב וזנוח. הצטופפנו בחדר קטן ואמרנו את תפילות השבת, "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה". ושרנו, ושרנו, קולותינו מהדהדים בין הקירות הריקים. הושטנו ידיים ורקדנו בעצבות המלכדת, משום שמעבר לכל המילים, מעבר להסברים, ידענו שא-לוהים אוהב אותנו.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן