בראי ההיסטוריה, 61 שנה הן לא כל כך הרבה זמן. ובכל זאת, בעיניהם של אנשים בגיל העמידה או של צעירים רבים, 1945 נראית חלק מעלילה שונה לחלוטין; העולם של אז – כוכב שונה מזה שלנו.

מדינה רובצת בהריסותיה. הרוסים מגיעים לברלין והיטלר מתאבד. גרמניה נכנעת ואחר כך הירושימה ונגסאקי… וגם היפנים.

ומחנות ההשמדה הנאציים משוחררים.

שנת 1945 ציינה ליהודים לא רק את סוף מלחמת העולם, אלא את עצירת התוכנית המחושבת, והכמעט-מוצלחת, של רצח עם. אין כמעט יסוד להאמין שהיטלר היה מפסיק להתקדם בכיבוש אירופה, או מסתפק ברצח יהודי אירופה בלבד. וכך, כולנו הופכים להיות, במידת מה, ניצולים.

הנחישות שלנו לזכור, לשקף, להנציח, אינה מפתיעה. למרות הריחוק הפסיכולוגי שלנו מהשואה – או אולי דווקא בגללו – אנחנו רוצים לכבד את זכרם של ששת מיליוני הנשמות היהודיות היקרות שהיא גבתה.

וכך, אנחנו קוראים וכותבים ספרים, מקימים אנדרטאות ומוזיאונים – משתמשים במילים, סמלים וחומרים כדי לשמר, כמיטב יכולתנו, את פרטי הבלתי ייאמן.

אנחנו עורכים מסעות למחנות ההשמדה, ומכבדים את זכרם של הורים, סבים, דודים, ובני דודים על אותה אדמה שספגה את דמם; אנחנו נושמים את האוויר שנשא את אפרם.

האתרים מעוררים אותנו; הם משתלטים על מחשבותינו ומכאיבים לנשמותינו.

אבל, יחד עם זאת, הם בדרך כלל לא מצליחים להעביר מסר חיוני: יהודי אירופה לא רק מתו, הם גם חיו.

אנחנו לא צריכים להתעכב על "איך איבדנו" אלא על "מה איבדנו"

בעוד שזיכרון השואה חייב בלי ספק לכלול גם את העובדה שמספר לא ייאמן של יהודים הושמד על ידי הגרמנים ועוזריהם תאבי הרצח, זה כשלעצמו עדיין לא מספיק. ההנצחה החשובה ביותר של אותם קדושים יהודים אינה להתמקד באובדן חייהם של היהודים, אלא באובדן החיים היהודיים, האידיאלים הנצחיים והנאמנות למסורת היהודית, שאפיינה כל כך הרבה מיהודי אירופה שלפני השואה.

כפי שמבטא זאת ההיסטוריון משה הלברשטאל: אנחנו לא צריכים להתעכב על "איך איבדנו" אל על "מה איבדנו". ותרשו לי להוסיף – איך נוכל, אולי, לרכוש זאת מחדש.

אין ספק שהיו יהודים באירופה שלפני השואה, שנטשו את אמונתם ומנהגיהם של אבותיהם. מה שהם עזבו היה למעשה בדיוק זה – בסיס חייהם של אבותיהם ושל אחיהם ואחיותיהם.

על פי המסורת היהודית נגרמת הנאה רבה לנשמות הנפטרים, כשאנשים חיים לומדים תורה או משפרים את מעשיהם לזכותם. אפילו כאן, בעולם הזה, כשאנחנו מאמצים לעצמנו הנהגות ודרכי חיים, שרבים כל כך מאלה שנרצחו על יהדותם חיו למענן וסבלו למענן – אנחנו מעניקים להם, במידת מה, חיים חדשים.

יחד עם זאת, אנחנו מתכוונים גם לתקן משהו נוסף: המשבר הזמני של "ההמשכיות" היהודית. במעשינו אנחנו עושים יותר מאשר זכירה גרידא של האובדן היהודי בשנות המלחמה. בכך שאנחנו מתגברים למעשה על השפעותיה ההרסניות של השואה, לכל הפחות ברובד הרוחני – אזי לא רק שהעולם היהודי מתחבר מחדש לעבר, הוא גם מבטיח את עתידו. המורשת היהודית הקולקטיבית שלנו היא הפתרון המוכח נגד טמיעה; שמירת המסורת היהודית היא מה ששמר עלינו כעם במשך ההיסטוריה. ויש לה כוח לעשות זאת כיום, באותה הצלחה.

חג הפסח שחלף לא מזמן, מתמקד באופן מיוחד בנושא ההמשכיות. פסח הוא הזמן של "והגדת לבנך", התקופה לזריעת זרעי הזהות היהודית, של העתיד היהודי, במחשבתם הרכה של הצעירים. פסח מתחבר בדרך ייחודית – על ידי ספירת העומר – לחג שנחגוג בעוד מספר שבועות. חג השבועות הוא 'סיכום' של חג הפסח; הוא מציב את יסודות הזהות שלנו, ומעמיד את המפתח לעתיד. מפני שהוא מנציח את היום שבו קיבלנו את התורה.

ששים ואחת שנים לאחר השואה, פסח/שבועות, הכוכב הבינארי בשמי השנה היהודית, מדבר בתוקף רב אל כולנו, אל כל היהודים - כל הניצולים. מה שהוא אומר לנו הוא שאנחנו חייבים להמשיך לשרוד, ושהדרך לעשות זאת היא להישאר נאמנים לעם שנוצר בחג הפסח הראשון מכולם – ולאותה משימה שעליה הופקדנו חמישים יום לאחר מכן, למרגלות הר סיני.

© AM ECHAD RESOURCES