מנערה שברירית ללוחמת פרטיזנית
סיפורה האישי של גרטרוד בוירסקי שאיבדה את כל משפחתה עם פלישת הגרמנים לפולין והפכה ללוחמת פרטיזנית.
"האמנם יצאתי מזה בחיים?" אומרת גרטרוד בוירסקי, כשהיא מתכוונת לדברים שעברו עליה במלחמת העולם השנייה. "לפעמים אני תוהה אם זו הייתה המציאות, או פשוט חלום בלהות."
קשיי משפחתה החלו בשנת 1939, כשהמלחמה הגיעה לפולין. גרטרוד הייתה בת 16 כשארצה הותקפה ממערב על-ידי גרמניה וממזרח על-ידי ברית המועצות. עיירת הולדתה דרצ’ין, במזרח פולין, נכבשה על-ידי כוחות הצבא האדום והאזור סופח לברית המועצות.
כשסיימה את בית הספר התיכון למדה גרטי לדבר רוסית, שתפסה את מקום הפולנית כשפה הרשמית. היא הייתה תלמידה טובה והייתה לה אפשרות להמשיך ללימודים גבוהים בעיר אחרת, אך הוריה לא הרשו לה לעזוב את הבית מכיוון שהיא הייתה חלושה ובילדותה חלתה פעמים רבות. במקום זאת, היא נשארה עם משפחתה ולמדה להיות לתופרת.
גרטי, הבכורה מבין ארבעה ילדים, השתייכה למשפחה דתית. אמה הדליקה נרות בכל ערב שבת, אביה התפלל בבית הכנסת בכל יום ומשפחתה שמרה על כשרות. אביה של גרטי התפרנס כקצב בקהילה היהודית ובקיץ הוא הרוויח כסף נוסף על-ידי צביעת בתים.
הכיבוש הגרמני
ביוני 1941, הפרה גרמניה את ההסכם שלה עם ברית המועצות ופלשה לפולין. שלושה חודשים לאחר מכן תקפו כוחות גרמניים את דרצ’ין. גרטי בת ה-18 הייתה עם חברים מחוץ לעיירה, כשהם שמעו את המטוסים ממעל ואת קולות ההפצצה. הכובשים הגרמנים הטילו מיד סידרה של מגבלות חמורות על האוכלוסייה היהודית של דרצ’ין: היהודים היו חייבים לענוד טלאי צהוב עם מגן דוד על בגדיהם. היה עליהם ללכת על הכבישים, לא על המדרכות, ונאסר עליהם לנסוע בתחבורה ציבורית. הם לא הורשו להיכנס לתיאטראות או ספריות או לצאת מהבית בשעות הלילה. היה עליהם למסור את כל כספם, תכשיטים וחפצי ערך אחרים לידי הגרמנים והיה עליהם לעבוד למען הגרמנים בכל פעם שנדרש מהם לעשות זאת.
הגרמנים בנו גטו בדרצ’ין והכריחו את יהודי העיירה לעבור אליו. חלק מהיהודים, שהיו בעלי מקצוע ואשר נחשבו בעיני הגרמנים כ"מועילים", הורשו להישאר מחוץ לגטו. מכיוון שאביה של גרטי היה צבע, הוצאה משפחתו מהגטו ושוכנה בבניין מול תחנת המשטרה, שם גרו במשך קרוב לשנה. הם לא יכלו להסתובב בחופשיות, אבל מכיוון שהם גרו מחוץ לגטו, קראו להם יהודי הגטו "היהודים החיים". בתקופה זו עזרה גרטי בפרנסת משפחתה על-ידי ניצול מיומנותה כתופרת ולרוב קיבלה מזון, כגון חתיכת חמאה, כתשלום על עבודתה.
בליל קיץ אחד, שמע אביה של גרטי מהומה בתחנת המשטרה וחשד כי הגרמנים עומדים לפתוח בהרג המוני בגטו
ב-1942 החלה גרמניה הנאצית ליישם את "הפתרון הסופי", התוכנית להשמדת כל יהודי אירופה. הגרמנים החלו בהריסה שיטתית של כל הגטאות והגלו את היהודים הנותרים למחנות הריכוז וההשמדה.
בליל קיץ אחד ב-24 ביולי, 1942, שמע אביה של גרטי מהומה בתחנת המשטרה וחשד כי הגרמנים עומדים לפתוח בהרג המוני בגטו. הוא ניגש לגג הבניין כדי לראות מה קורה. חבר של אביה אמר, "הם לא עומדים להרוג אותנו, הם יהרגו רק את אלה שבגטו." אבל אביה של גרטי השיב, "אתה לא מבין את המצב? אתה לא יהודי? הם יהרגו אותנו בדיוק כפי שהם יהרגו אותם."
בריחה ליער
אמה של גרטי הורתה לארבעת ילדיה לצאת מהמיטות ולהתלבש. הם עמדו לברוח. בחצר האחורית שלהם היה שומר, אבל כשהוא עבר לעמדה אחרת במרכז העיר, החליטו בני המשפחה להימלט. הם חמקו למרתף תת-קרקעי, שם הסתתרו במשך מספר שעות לפני שנמלטו אל שדות התירס, ואחר כך ליער מרוחק. באותו לילה, כמעט כל תושבי הגטו – בין 3,000 ל- 4,000 יהודים – נרצחו.
ביער הצטרפו בני משפחתה של גרטי לקבוצה של 250 יהודים אחרים שברחו מהגטו. ביער היו גם חיילים סובייטים ופולנים שנמלטו ממחנות הריכוז של הגרמנים, שם הוחזקו כשבויי מלחמה. חיילים אלה היוו את הקבוצה הגדולה ביותר של פרטיזנים באזור והם סרו לפקודתו של רוסי בשם פאבל בולאק. המפקד בולאק הוא זה שלקח על עצמו לארגן את רוב היהודים ששרדו מדרצ’ין.
ביער שהה גם יחזקאל אטלס, רופא יהודי צעיר ונועז, בעל השפעה רבה, שסיפק סיוע רפואי לאיכרים ולפרטיזנים המקומיים. ד"ר אטלס הקים יחידת פרטיזנים של כ-50 מניצולי דרצ’ין. הוא התכוון לנקום את מותם של אלו שאיבדו את חייהם בגטו ולחץ לצאת להתקפה מיידית על דרצ'ין. המפקד בולאק לא הסכים עמו, הוא סבר שלפרטיזנים לא היה מספיק ניסיון או מספיק כלי נשק כדי להצליח.
המפקד בולאק אמר שהוא למד מניסיונו כי היהודים אינם לוחמים טובים והוא קרא לגברים היהודים להוכיח את עצמם. אם הם יצליחו לפרוץ לתחנת המשטרה בדרצ'ין ולהביא עמם את התחמושת שאוחסנה שם, הוא יקבל את הלוחמים ליחידות הפרטיזנים שלו ויעזור להגן על הנשים והילדים שלא יכלו להילחם. חלק מהנשים בכו, תוהות אם הגברים שלהם ישובו בחיים. אבל אמה של גרטי אמרה, "אם בעלי או בני ייהרגו, אהיה גאה. לפחות הם ימותו תוך כדי קרב."
גרטי בחרה להתלוות לאביה ואחיה לאחת מיחידות הלחימה. "חשבתי לעצמי שביחידת הלחימה אוכל להתנקם, אוכל לעשות משהו טוב."
שבועיים לאחר הטבח בדרצ'ין, פשטו על העיירה 300 פרטיזנים, שליש מהם יהודים, בחסות אפלת הלילה. ד"ר אטלס וניצולי דרצ'ין היו הראשונים שנכנסו לעיירה ופרצו לתחנת המשטרה. עם מעט מאוד נשק, תקפו הפרטיזנים והרגו למעלה מ-60 שוטרים. הם חזרו ליער עם תחמושת וכלי נשק נחוצים עד מאוד.
הייתה זו פעולה מוצלחת ביותר ואביה ואחיה של גרטי חזרו ללא פגע. "ברגע שהמפקד בולאק ראה שאנחנו רציניים," מספרת גרטי, "הוא חילק את היהודים למספר יחידות לחימה תחת פיקודו." אמה של גרטי ושני אחיה הצעירים יותר נשלחו ל"מחנה משפחות" ביער, מקום מקלט לנשים, ילדים, חולים וקשישים. גרטי בחרה להתלוות לאביה ואחיה לאחת מיחידות הלחימה. היא יכלה להישאר עם אמה, אך "הרגשתי שלשבת ולהתחבא מאחורי הסינר של אמה זה פשוט לא הדבר הנכון לעשות", היא מספרת.
חיים ומוות אצל הפרטיזנים
היחידה של גרטי הייתה מורכבת מ-50 איש וכללה רוסים, פולנים ויהודים. מהנשים המעטות ביחידה ציפו לבשל, לכבס ולספק תמיכה כללית. גם הגברים וגם הנשים קיבלו אקדחים ולמדו כיצד לנקות אותם, לטעון אותם ולירות בהם. כשהגברים יצאו למשימת התקפה או פגיעה בכוחות גרמניים, לעתים הם לקחו עמם את הנשים כדי שיתנו גיבוי או כדי לספק עזרה ראשונה לפצועים.
החיים ביער היו קשים לנשים ביחידה של גרטי, במיוחד בימים הראשונים, לפני שהמפקד בולאק אכף משמעת קפדנית יותר על האנשים שתחת פיקודו. גרטי הרגישה בת מזל שאביה ואחיה היו עמה ווידאו שהיא מקבלת את הבגדים והמזון הדרושים לה.
האנשים שנשארו במחנה המשפחות, כמו אמה של גרטי ושני אחיה הצעירים, הסתמכו על הפרטיזנים שיספקו להם הגנה. מחנה המשפחות היה חשוף לא רק לאיום מצד החיילים הגרמנים, אלא גם מצד חלק מהמקומיים, שהיו שותפים לשנאת הנאצים ליהודים ועזרו בהסגרתם.
אמה של גרטי נורתה ונהרגה ואחותה נפצעה. המומה, הובילה גרטי את אחיה ואחותה אל יחידת הפרטיזנים של אביה.
גרטי נהגה לבקר את משפחתה במחנה בתורנות עם אביה ואחיה, כדי להביא מזון לאמה ולאחיה הצעירים. באחד הביקורים, הייתה התקפת פתע. משתפי הפעולה המקומיים פשטו על המחנה והחלו לירות. אמה של גרטי נורתה ונהרגה ואחותה נפצעה. המומה, הובילה גרטי את אחיה ואחותה אל יחידת הפרטיזנים של אביה. אביה של גרטי לקח מיד את שלושת ילדיו בחזרה למחנה המשפחות ונשאר שם כדי לטפל בהם. זמן קצר לאחר מכן, קרתה טרגדיה נוספת לנגד עיניה של גרטי. בהתקפה שנייה על מחנה המשפחות נהרגו אביה, אחיה ואחותה. גרטי אפילו הכירה את אחד הרוצחים, גבר פולני צעיר שהיה איתה יחד בבית הספר בו למדה.
"לחיים יש כוח חזק מאוד", מספרת גרטי. "ראיתי את כולם מתים מולי, אבל עדיין התחננתי על חיי." בן כיתתה לשעבר אמר, "את יהודיה. את חייבת למות." הוא ירה בה במכונת ירייה והגברים עזבו, במחשבה שהיא מתה.
גרטי, שהרגישה את מטח הכדורים הקרב אליה, הייתה המומה לגלות שלא נפגעה. "לעולם לא אשכח את אותו לילה", אמרה. "זה היה לילה יפהפה, עם שלג צחור ושמיים כחולים – וחיי היו שחורים. מצאתי את עצמי לבדי ביער. לא ידעתי לאן ללכת, איך ללכת... אבל התחלתי ללכת בשביל בשלג והגעתי למחנה משפחות אחר."
אחיה היחיד ששרד המשיך להילחם כפרטיזן. הוא הקפיד לבקר את גרטי במחנה המשפחות לפני שיצא למשימה. הוא נהג לנשק לה לשלום ולומר, "אל תדאגי, אני אחזור. ראיתי את אמא בחלום והיא אמרה לי, 'לך, תנקום את נקמתנו'". באחד הביקורים, הוא בכה. אמו לא הופיעה בחלום כדי לחזק אותו. הוא תהה בקול אם הוא וגרטי ייפגשו שוב אי פעם. הוא לא שב.
מבחן קבלה לפרטיזנים
"כך איבדתי את כולם ונשארתי לגמרי לבד", אומרת גרטי. "הייתי לבד. חיי היו כאין וכאפס ועדיין, רציתי לחיות." כשהרצון לנקום בוער בה, היא החליטה לחזור ליחידת הלחימה. היא ניגשה למפקד בולאק ואמרה, "אני רוצה לחזור, כולם מתו ונשארתי לבד." בולאק התייחס אליה בזלזול ואמר, "בנות לא רוצות להילחם." אבל גרטי התעקשה. "אני רוצה להילחם ולנקום את נקמת משפחתי", אמרה. "היו לי 17 בני דודים, חמישה דודים וחמש דודות שנרצחו בגטו. אני רוצה לנקום."
"הייתי לבד. חיי היו כאין וכאפס ועדיין, רציתי לחיות"
המפקד בולאק התרשם מנחישותה והסכים לאפשר לגרטי להצטרף ליחידה בתנאי אחד: במשך שבועיים עליה לשמש כשומרת, לבדה, במרחק של למעלה מקילומטר ממחנה הקבוצה. היא תקבל סוס, אקדח ורובה, ומזון יובא אליה מדי יום על-ידי פרטיזן שיזדהה באמצעות סיסמה. אם תשמע קולות לא רגילים, עליה להודיעה לקבוצה. גרטי הסכימה. "הייתי לבד ביער, באמצע הלילה, בחושך, וכל פעם ששמעתי רחש חשבתי שאלה הגרמנים, אבל היו אלה בעלי חיים. פחדתי גם מהם, אבל אמרתי שאעשה זאת ועשיתי זאת. השבועיים האלה נדמו כשנתיים."
חיי היומיום
במהלך השנה הראשונה של גרטי ביער, היה על יחידת הפרטיזנים שלה לחסוך בתחמושת. כלי נשקם הגיעו מהחיילים הגרמנים שהרגו, למרות שהם קיבלו תחמושת מכפריים פולנים אוהדים. בהמשך, עם התקדמות המלחמה, הפרטיזנים היו מאורגנים טוב יותר והיו להם מכשירי קשר, שאיפשרו להם ליצור קשר עם הצבא הסובייטי. ב-1943, הם כבר קיבלו נשק ותחמושת באמצעות מצנחים שהצניח עבורם חיל האוויר הסובייטי.
חיי היום יום ביער היו בלתי צפויים. לעתים היו הפרטיזנים בתנועה מתמדת והיה עליהם לישון בשלג, עטופים בשמיכה. אבל כשהמצב היה שקט, הם יכלו להישאר במקום אחד במשך שבועות, אפילו חודשים. לפעמים חזרו הפרטיזנים לבונקרים הישנים שלהם, רק כדי לגלות שהללו נהרסו. הבונקרים שהם בנו נחפרו מעפר ולרוב ישנו בהם ארבעה עד ששה אנשים, על מיטות קש. בחלק מהם היו תנורים עגולים, שנועדו לחימום.
כשהקבוצה התמקמה פחות או יותר במיקום אחד, לרוב היה להם מספיק מזון והם קיבלו חמאה ובשר מהכפריים בסביבה. הכפריים בדרך כלל היו נכונים לספק לפרטיזנים מזון, אומרת גרטי, אבל אם לא, "לקחנו אותו בעזרת רובה". כשהם קיבלו פרה צעירה או בהמה אחרת, הם שחטו את החיה ותלו אותה ואז חתכו ממנה חתיכות כפי הצורך, לבישול בסיר גדול. גרטי נזכרת בתקופה שבה נדדה עם קבוצה של 14 אנשים ולא היה להם דבר לאכול מלבד שלג, במשך ששה ימים. הם נתקלו באשפה – ראש של חזיר וערימת קליפות תפוחי אדמה מלאת תולעים – והשתמשו בשאריות אלו כדי להכין ארוחה. גרטי בכתה כשאכלה חזיר לראשונה, מכיוון שהדבר היה מנוגד לחוקי הכשרות וההלכה שעליהם גדלה, אבל היא ידעה שבשעת סכנת חיים זה מותר, והרעב הנורא הפך את הארוחה ליקרה מפז.
לפרטיזנים היו קשרים בכפרים והם נכנסו לכפר רק כשידעו שהוא בטוח. היחידות שבהן לחמה גרטי "מעולם לא הרגו אנשים בכפרים", משום שרוב הכפריים שנאו את הגרמנים ותמכו בפעולות הפרטיזנים. לעתים נדירות, הפרטיזנים אפילו נכנסו לבתיהם של כפריים אוהדים כדי לישון או להתרחץ.
לעתים הצטרפה קבוצתה של גרטי לפלוגות אחרות כדי לצאת למשימה. מטרת פעולות גדולות אלו הייתה לכפות על הגרמנים לנטוש את הכפרים. המפקד בולאק היה "מאוד אגרסיבי", מספרת גרטי, והיחידות שלו היו "מאוד מאורגנות". כשהמודיעים הפולנים סיפרו לבולאק שהחיילים הגרמנים מגיעים לעיירה מסוימת ביום מסוים, המפקד יזם התקפה אגרסיבית. "לא חיכינו שהם יגיעו אלינו", אומרת גרטי. "יצאנו לאותו כפר וחיכינו להם. כשהם באו, ארבנו להם והרגנו אותם."
ביום האישה הבינלאומי, יום חג חשוב שנחגג מדי שנה בברית המועצות, התנדבו גרטי וחברה נוספת לשרוף גשר עץ קטן שבו השתמשו תכופות החיילים הגרמנים. הן השיגו נפט וקש מהאיכרים המקומיים והציתו בהצלחה את הגשר, שנשרף לחלוטין. הן הגישו למפקדן פיסה שרופה מהגשר, כאות לתרומתן ליום האישה הבינלאומי. הוא היה מרוצה מאוד, מכיוון שפעולתן מנעה מהגרמנים לנסוע באותה דרך במשך חודש לפחות, וגרטי וחברתה זכו במדליית מסדר לנין, אחד מאותות ההוקרה הנכבדים ביותר בברית המועצות.
סוף המלחמה והלאה
כשהמלחמה הסתיימה ב-1945, כשלא נותר כמעט איש ממשפחתה, גילתה גרטי שבן דודה, סם בוירסקי, גם הוא שרד על-ידי הצטרפות ללוחמים פרטיזנים. הם נישאו בתוך פחות משנה וחיו באיטליה, בטרם היגרו לארצות הברית ב-1949.
כשגרטי נזכרת באותה נערה שברירית שהייתה, היא בעצמה מופתעת מהשינוי שעברה ומהפיכתה ללוחמת פרטיזנית שעמדה בקשיים אין ספור. בתשובה לשאלה מה גרם לאותו שינוי, היא אומרת, "זו הנקמה. הנקמה שהייתה בתוכי."
המסר שלה לתלמידים שלומדים על השואה הוא שאסור להם לפחד מזהותם – לא משנה מהו צבעם, גזעם או מוצאם – ועליהם להילחם על היותם מי שהם.
גרטרוד בוירסקי מרצה בקביעות בפני תלמידים בבתי ספר לגבי חוויותיה מזמן המלחמה ומרגישה שדבריה הם דרך לכבד את קרובי משפחתה. "כשאחד מכם מאבד אב או אם, יש לכם בית קברות שאליו אתם יכולים ללכת. לי אין בית קברות כזה. כשאני הולכת להרצות בבתי ספר, התחושה היא שאני הולכת לבקר בבית הקברות. אני מרגישה שאני עולה לקברם של בני משפחתי, ושאני הולכת לחלוק כבוד לאהוביי."