לפני למעלה מ-60 שנה, הציף ים של אנטישמיות את אירופה. בים סוער זה שטה "תיבת נוח" לא מוכרת – מקום של מקלט עבור חלק מהילדים היהודים הסובלים.

סיפורה של תיבה זו מתחיל בלונדון, ב-31 באוגוסט, שנת 1939 – 3 ימים לפני פרוץ המלחמה עם גרמניה. הממשלה הבריטית החליטה לפנות את כל הילדים בגיל בית הספר מלונדון אל אזורי הכפר, הבטוחים יותר. לפי התוכנית, כל בית ספר בלונדון אמור היה לעבור לכפר, והילדים אמורים היו להתאכסן בבתיהם של תושבי המקום. עם זאת, הסידורים המדויקים בנוגע למגורים, מזון ומקומות הלימוד לא פורטו: הממשלה רצתה לשמור על מיקומם של בתי הספר החלופיים בסוד עד ליום שבו יתבצע פינוי החרום.

אחד מבתי הספר האלה היה בית ספר יהודי דתי שמנה 500 תלמידים. חלק מהתלמידים גדלו באנגליה, בשעה שאחרים היו ילדים-פליטים שהגיעו לאחרונה מגרמניה ואוסטריה (ברוב המקרים, ילדים אלה הגיעו ללא הוריהם). ילדי בית הספר הזה, יחד עם צוות ביה"ס, נשלחו לכפר שֶפוֹרד וסביבותיו. מנהלת בית הספר, ד"ר יהודית גרינפלד, מתארת את חוויותיה שם בספרה, "גלות באֲפָרִים ירוקים":

'בני ישראל' היו בשביל רוב תושבי הכפר מונח תנכ"י טהור שעורר אסוציאציות של שבטים נודדים במדבר הלוהט לעברה של הארץ המובטחת. כך יובן איך כפריה אדוקה, בשמעה מי הגיע לכפר, קראה בהתרגשות לעבר בעלה: "בוא מהר, תום, בני ישראל מן התנ"ך הגיעו!"

אך היו גם אחרים שאצלם התקשרה המלה "יהודי" קשר ישיר וטבעי לסוחרים אוהבי בצע ולמלווים בריבית, או העלתה תמונה דמיונית של... יצורים עטורי קרניים. "אבל אין לכם קרניים!" קראה איכרה אחת בהפתעה לעבר הילד היהודי שנשלח לביתה.

"אבל אין לכם קרניים!" קראה איכרה אחת בהפתעה.

מפי המורים והעוזרים שמעתי על הקשיים בהם נתקלו ילדינו בהגיעם לבתי מארחיהם.

בכל בית חכתה למפוני החזית הקטנים ארוחה חמה שהוכנה במסירות ובתשומת לב מרבית. בחגיגיות ובהרגשת שליחות מרוממת ערכו בני הבית את השולחן במיטב הכלים ואומצת בשר החזיר, גאוותה של המסורת השפורדית, אמורה הייתה לתת לאורחים הרעבים הרגשה חמימה של בית.

והנה בכל בית חזר המחזה על עצמו: הילדים, עייפים ורעבים, לא נגעו בארוחה שהוגשה לפניהם. נענוע ראש ביישני, לגימה קלה מכוס התה ו"תודה" בקול נמוך – זה כל מה שהחזירו למיטיביהם, והללו, נבוכים ומשתאים, נפגעו עד עמקי נשמתם...

המורים והמורות היו מודעים לאווירה העכורה שנוצרה, וניסו למצוא דרכים להסברה: הם החליטו לעבור מבית לבית ולהסביר לכפריים האדיבים בעלי הכוונות הטובות שאלה הם ילדים יהודיים שמשחר ילדותם חונכו למלא בקפידה אחרי חוקי ישראל, שיש להם דיני כשרות מיוחדים ומנהגים שהם טבע שני להם. הם גם סיפרו למקומיים שחלק ניכר מהילדים הללו הגיע לא מכבר מארצות הכיבוש הנאצי ולא הספיק ללמוד אפילו אנגלית בסיסית. ילדים אלה אינם מסוגלים להסביר מדוע סירבו לטעום מן המאכלים שהוגשו לפניהם, אבל הם בכל זאת אסירי תודה על הדאגה והמסירות ומעריכים את הכנסת האורחים החמה.

אי הבנה דתית

אנשי הכפר ניסו להבין, אבל הם התקשו לקבל ילדים "מוזרים" אלה. המצב החמיר עוד יותר עם בוא השבת. עם שקיעת השמש, התאספו הילדים ומוריהם כדי להתפלל את התפילות המסורתיות. לאחר מכן הם אכלו את ארוחת השבת שהוכנה בבית הספר וחזרו למארחיהם. ד"ר גרינפלד מתארת מה קרה לאחר מכן:

"ג'וני, הדלק בבקשה את האור ואראה לך את הפרות ברפת", קרא איכר לבן חסותו בן העשר.

"חמודי, עלי ללכת עכשיו לטפל בחממה, בוא אתי והחזק את הפנס בשבילי."

"הנה לך שני שילינגים, קטני. 'קפוץ' לקיוסק וקנה לי חפיסת סיגריות, ובעודף – קנה לך מסטיק!"

אבל הילדים לא יכלו למלא בקשות אלה, מכיוון שלא רצו לחלל את קדושת השבת. אנשי הכפר לא ממש הבינו מדוע ילדים אלה שומרים על חוקים מוזרים והחליטו שאינם מעוניינים יותר לארח את הילדים:

הילדים ישנו, אבל הכפריים לא הצליחו להירדם.

בביתו של קצין ההפניה צלצל הטלפון ללא הרף, וב"פאב" המקומי התנהלו ויכוחים סוערים...

הכומר עצמו מלא אכזבה: הוא קיווה למלא את כיתת יום א' שלו בקהל תלמידים חדש מן העיר ולארגן מחדש את מקהלת הכנסייה, ועכשיו – מה?

בכל מקום דנו בנושא הבוער, ובכל מקום הייתה המסקנה אחת: הם רומו, הם נוצלו לרעה.

הם רצו למלא את חובתם הלאומית וקיבלו אותה על עצמם בכל ההתלהבות והאחריות של אזרחים נאמנים. הם רצו לקחת מפוני מלחמה קטנים ולפתוח לפניהם את בתיהם, את כנסייתם ואת ליבם, והנה – זה מה ששלחו להם!...

הם רצו לקחת מפוני מלחמה קטנים ולפתוח לפניהם את בתיהם ואת ליבם.

עקשנים קטנים שלא יסתגלו לשום מקום ולא ישתלבו בשום סביבה; שלא ישתתפו בשום אירוע ויעמדו תמיד מן הצד...

הקטנים נראים כמו בעלי חיים שבויים, סגורים בתוך עצמם ובכיינים עד לרחמים, והגדולים, אמנם אדיבים ומנומסים, אבל שונים עד לזרא. לתפילה בכנסיה מסרבים הם להצטרף, ובתרמיליהם מיני ספרים משונים שעליהם הם שומרים מכל משמר. מתחת לחולצותיהם הם לובשים ריבועי בד לבן שציציותיהם מציצות מכל עבר – איזה מין עדר יוצא דופן, עלינו לארגן את החזרתם ללונדון ומיד!

עלינו לדרוש משלוח חדש של ילדים. ילדים משלנו!

כך, בעוד הכפריים סוערים ונזעמים וסכנת גירוש מרחפת מעל לראשיהם הקטנים, נמו להם ילדינו את שנתם כאילו כל זה אינו נוגע להם כלל.

על ארונות הלילה הקטנים מונחים היו הסידורים, על הכיסאות בחדרי השינה שלהם קופלו ארבע הכנפות [ציציות] בזהירות ועל ראשיהם נחו הכיפות.

אך "לא ינום ולא ישן שומר ישראל":

עם בוקר זרחה השמש, והילדים, רעננים אחרי שנת לילה מתוקה התעוררו משנתם.

חיוך ידידותי משובב על פניו התמימות של ילד בן חמש, עזרתה הנלהבת של ילדה בת עשר בהעסקת התינוקות, השתעשעותו העליזה של בן הארבע עם התוכי על אדן החלון – כל אלה חוללו את הנס.

הילדים, עם כל היותם קטנים וחסרי ניסיון, ידעו בכל זאת לטפל בעצמם ואפילו באחיהם ואחיותיהם הקטנים. הם לא ביקשו דבר וקיבלו הכל בביישנות ובתודה, ועדינותם וצניעותם "כבשו" את הכפר.

איש לא ידע להסביר את המִפְנֶה, אבל גברת א' ספרה לגברת ב' שהפליט הקטן "שלה" התאקלם להפליא, והגב' ב' מצידה פתחה בתיאור חכמותיה של הקטנה "שלה".

הכומר ואשתו [שאמצו שבעה ילדים], יחד עם ראש המועצה ואשתו, לקחו את הילדים שבחסותם לטיול בפארק הלאומי בוויפנסייד ושבו מאושרים וגאים בחבורה שהתנהגה למופת והנחילה להם כבוד...

על חבלי הכביסה בגינות המטופחות התבדרו "ארבע כנפות" לרוח היום, ועל מדפי חנות המכולת נחו חבילות מרגרינה כשרה למהדרין שהוזמנה במיוחד מן העיר. עקרות הבית השפורדיות לא רצו "שג'קי ופרדי, ברנרד וקייטי יאכלו כל יום אותה פרוסת טוסט יבשה"... וגב' פ' זכרה לעלות בליל שבת לעליית הגג ולכבות את האור בחדרו של סיימן, שאם לא כן "יישן הילד כשהאור דלוק, מכיוון שהיום שבת...".

ככל שחלפו החודשים, התאהבו אנשי הכפר בילדים היהודים "שלהם". הם החלו להכיר את המסורת היהודית והחלו לכבד את הילדים על הישארותם נאמנים למסורתם ואמונתם בסביבה זרה. אחרי הכל, רבים מהילדים היו פליטים שהוריהם – אם היו עדיין בחיים – היו בידי הגרמנים. למרות זאת, הילדים נותרו נאמנים לחינוך היהודי שקיבלו מהוריהם.

ידידוּת לכל החיים

הילדים נשארו בכפר במשך 6 שנים. אותם הורים מאמצים כיבדו את האמונה הדתית של אורחיהם ולא הפכו למיסיונרים. זאת ועוד: הם החלו לעודד את הפליטים לשמור על כל מצוות הדת היהודית ואת הבנים עודדו לחבוש כיפות. וכשילדה קטנה נעלה בטעות נעלי עור ביום כיפור, הוכיחה אותה הגויה המאמצת: "מדוע אינך נועלת את נעלי הבית שלך?"... אישה נוצרייה זו למדה להכיר את המסורת היהודית וידעה שיהודים לא נועלים נעלי עור ביום קדוש זה.

הקשרים שהתפתחו בין הילדים היהודים ומארחיהם הנוצריים נמשכו שנים רבות, הרבה אחרי שהילדים עזבו את שפורד. כפי שכותבת ד"ר גרינפלד:

שנים אחרי "שפורד" עוד יפקדו את הכפר גברים ונשים במיטב שנותיהם שבהגיעם לביקור משפחתי או עסקי לבריטניה, אינם יכולים שלא "לקפוץ" לכפר הנופש השקט כדי לבקר את "המאמצים"...

שם, בבקתה כפרית מטופחת להפליא, מצפה להם קבלת פנים חמימה ונרגשת... שנה אחר שנה, במשך עשרות השנים שאחרי "שפורד" מביאה לכאן מכונית הדואר האדומה מגוון כרטיסי ברכה לשנה חדשה מאושרת ומבורכת, ועל המעטפות – בולים מכל קצוות תבל, ועל הכרטיסים חתומות משפחות וילדיהן – צאצאים וצאצאי צאצאים של "ילדי שפורד" מאז.

בחתונות רבות, שהתקיימו לאחר שנות המלחמה בלונדון לא יכולתי שלא להבחין בזוג אורחים שנתקבלו בכבוד מיוחד – זוג גויים כפריים שעשה את דרכו לעיר הבירה כדי לקחת חבל בשמחת "הילדים".

מה עשיתם בשעה שבני עמכם הושלכו לגיהנום הבוער ואני השארתי אתכם בחיים?

"במשך שש שנים ארוכות, כאשר העולם כולו טבל בדם ובאש, ולמעלה מששה מיליונים מאחינו עלו על המוקד על קידוש ה', חיו להם כאן ארבע מאות ילדים בחסותם של כפריים נכריים שמילאו אחרי הוראה ממשלתית בדבר פינוי ילדי העיר לאזורים הכפריים הבטוחים יותר, ולא הגזימה המחברת כאשר השוותה את בית ספרה לתיבת נוח" (הקדמה למהדורה העברית), ובמילותיה שלה: "ידענו שאלוקים שהציל אותנו והשאיר אותנו בחיים ישאל אותנו יום אחד, 'היכן הייתם ומה עשיתם בשעה שבני עמכם הושלכו לגיהנום הבוער ואני השארתי אתכם בחיים?' ניסינו לענות על שאלה מאתגרת זו ובנינו קהילה של ילדים שאותם לימדנו לחיות לפי ההלכה ולשתות ממי החיים – התורה... כך ניסינו לבנות מקום מקלט קטן, בשעה שכה רבים הושמדו".

ד"ר גרינפלד משווה את בית הספר היהודי ל"תיבת נוח" השטה על גלי שטף המים הגדול של שנאת היהודים באירופה. הסיפור הייחודי אודות תיבה זו משמש תזכורת לכך שבדיוק כמו נוח ומשפחתו, גם אנו ילדיו של א-ל אחד. סיפור זה מזכיר לנו גם שכשאנחנו, ילדי ישראל, נשארים נאמנים למורשתנו ואמונתנו, אין גבול לידידות והכבוד שביכולתנו לרכוש מצד האחרים.

*הקטעים לקוחים מתוך "גלות באפרים ירוקים" – הוצאת פלדהיים, מאת ד"ר יהודית גרינפלד.