רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

השואה

ראול ולנברג, חלק 3: "אחד מהאנשים שבזכותם שווה לחיות"

י״ג בתמוז ה׳תשס״ו י״ג בתמוז ה׳תשס״ו 09/07/2006 | מאת שחר לוי

גורלו של ראול ולנברג, הציר השוודי אציל הנפש, נותר לוט בערפל עד ליום זה.

ראול ולנברג, חלק 2: העקשנות שהצילה עשרות אלפים

בינואר 1945 היה ברור לכל שתבוסת הגרמנים קרובה. העובדה הזו הייתה ברורה גם לאדולף אייכמן, אבל היא לא הסיטה אותו ממטרתו. הוא היה אחראי על הפיתרון הסופי בהונגריה, וקץ המלחמה שנראה באופק רק דרבן אותו לפעול מהר יותר. הוא רקם אפוא תוכנית לטבח כולל בגטו הגדול בבודפשט.

ולנברג שמע על התוכנית ונחרד. פירושה היה שכל אותם יהודים שהצליחו בדרך נס להימלט מהרכבות לאושוויץ וממסעות הטבח אל הדנובה, ירצחו ממש כשהחרות בפתח. הוא לא יכול היה לתת לזה לקרות.

בבודפשט שרר תוהו-ובוהו מוחלט. הנאצים, הגרמנים וההונגריים השתוללו ברחובות, עושים כרצונם מתוך העזה של ייאוש. האיש היחיד שסמכותו היתה עליונה ובלתי ניתנת לערעור היה מפקד החיילות הגרמניים בהונגריה, גנרל אוגוסט שמידטובר.

ולנברג החליט לפנות לשמידטובר ולהשפיע עליו בשיטה היחידה שהיה לה סיכוי לפעול – איום. פקיד גבוה במשטרה ההונגרית נמנה על בני בריתו הסודיים של הציר השבדי, ובאמצעותו העביר ולנברג מסר לגנרל שמידטובר. ולנברג הזהיר אותו שהוא יראה בו אחראי ישיר לטבח, אם יתרחש, וידאג שהוא יתלה כפושע מלחמה אחרי שהמלחמה תסתיים. שמידטובר לא היה טיפש: הוא ידע שהם איבדו זה מכבר את המערכה. הוא התערב אפוא, ועצר את הטבח.

יומיים אחר כך נכנסו הרוסים לבודפשט, שעדייו חיו בה 97,000 יהודים. סמל סובייטי שנכנס לעיר ראה אדם בודד עומד בפתח בנין השגרירות השבדית. האיש, ולנברג, פסע קדימה והציג את עצמו ברוסית שוטפת כשליח השבדי לאזורים המשוחררים על ידי הסובייטים. הוא ביקש, וקיבל, רשות לבקר במטה הרוסי הראשי בדברקן.

הוא נפרד לשלום מידידיו הטובים, ואמר: "איני בטוח אם אני הולך עם הרוסים כאורח או כאסיר".

בדרכו לשם, מלווה במשמר הסובייטי, הוא עצר בבתים המוגנים שעמל לייסד למען היהודים. הוא נפרד שם לשלום מידידיו הטובים. לאחד מהם אמר: "איני בטוח אם אני הולך עם הרוסים כאורח או כאסיר". אבל, מלבד המשפט הזה, הוא התבטא באופטימיות, וחזה שישוב בעוד כשמונה ימים לבודפשט. זו הייתה הפעם האחרונה שהם ראו אותו.

אפשר רק לנחש מה עבר באמת במוחו של וולנברג, כשהתלווה אל החיילים הרוסיים. כמה חשש היה מהול באותה אופטימיות ששידר כהרגלו: עד כמה עלתה בו אכן תחושה מבשרת רעות. הדרך לדרבקן תיוותר לעולם דרך שאין לה עדים, ואין לה תיעוד. האם ולנברג ידע שהרוסים חושדים שהוא מרגל אמריקני? האם ידע, כשלחץ ידיים עם חבריו, שזו פגישתו האחרונה איתם? האם הרגיש כשישב בתוך הרכב, שסוף המלחמה הביא עליו את קץ חירותו? אם כן ואם לאו, הוא עזב את בודפשט כפי שנכנס אליה, איש שליו וחסר פחד, ולא העיק בחששותיו על אחרים.

10 שנים של אדישות

באירופה החרבה, המדממת, חידת היעלמותו של ולנברג נותרה זנוחה לזמן מה. משפחתו ניסתה לאתר אותו, אבל ממשלות שבדיה וארצות הברית לא השקיעו מאמץ מרובה בעניין. אחרי מלחמה שגבתה עשרות מיליוני הרוגים, היעלמות של דיפלומט עוררה אך מעט דאגה. הרשויות בשבדיה קיבלו הבטחה ממוסקבה: "הצבא הרוסי נקט באמצעים להגן על בטחונו של ולנברג", והשבדים התמימים האמינו שחזרת הדיפלומט לארצו היא רק עניין של זמן. אימו של ולנברג, מאי, הסכימה בתחילה להיאזר בסבלנות. אך לאחר שחודשים חלפו ודבר לא נשמע מבנה, היא פנתה אל השגריר הסובייטי בשבדיה.

השגריר הבטיח לה שולנברג נמצא בידיים טובות. הוא גם רמז שמוטב כי השבדים לא יעוררו מהומה סביב העניין. השבדים הסכימו לשתף פעולה. בדיעבד, הם החמיצו את ההזדמנות היחידה לשחרר את ולנברג. הוא לא היה הדיפלומט היחיד שנעצר בידי הסובייטים. השגרירות השוויצרית בבודפשט שפעלה גם היא להצלת יהודים, עוררה גם כן את חשדם של הרוסים. הם סרבו להאמין שנציגי מדינות זרות יהיו מעורבים בהצלת יהודים משיקולים הומניטאריים בלבד. מזכיר השגרירות השוויצרית ואחד הפקידים נעצרו והועברו למוסקבה: אך הממשלה השוויצרית הצליחה לשחררם בתמורה לשחרור אזרחים סובייטים שהוחזקו בשוויץ.

קשה להאמין, אבל רק ב-1956, יותר מעשר שנים לאחר היעלמותו של ולנברג, התחילו השבדיים במאמצים רשמיים לאתרו. ראש הממשלה השבדי נסע לרוסיה ונפגש עם נציגים סובייטים שהבטיחו לחקור בדבר ולגלות מה עלה בגורלו של ראול ולנברג. בשנה לאחר מכן הם הודיעו שהצליחו לפתור את החידה. הם המציאו לידי השבדיים מסמך בכתב יד, בו הופיע המשפט "האסיר ולנברג נפטר הלילה בתאו", התאריך על גבי המסמך היה 17 ביולי 1947, ועל החתום היה סמולטוב, מנהל כלא לוביאנקה. הסובייטים הביעו את צערם על כך שמנהל הכלא המדובר מת זה מכבר, ולפיכך לא יהיה ניתן לחקור אותו. האיש שאליו הופנה המכתב, השר לביטחון פנים מאותה תקופה, גם הוא לא היה כבר בין החיים. הוא הוצא להורג שנים מספר לפני כן במהלך 'טיהור' כללי בשירותי הביטחון הרוסיים.

ראול ולנברג, על-פי עדויות אסירים, שהה בכלא גם בשנות החמישים, תקופה שבה, לפי הגרסא הרוסית הרשמית, הוא היה אמור כבר לנוח בקברו.

השבדיים הטילו ספק רב באמינות המסמך, אבל הסובייטים דבקו בעקשנות בעמדתם. ולנברג מת בכלא מהתקף לב, טענו, ובכך הסתיימה הפרשה מבחינתם.

המסמך נראה מופרך עוד יותר כאשר אסירים שהשתחררו מבתי סוהר ברוסיה, העידו שולנברג שהה בכלא גם בשנות החמישים, תקופה שבה, לפי הגרסא הרוסית הרשמית, הוא היה אמור כבר לנוח בקברו. אבל, על ברית-המועצות כמעצמה בשיא כוחה, העדויות הללו לא יכלו להשפיע. ב-1965 הוציאה הממשלה השבדית מסמך רשמי שקבע כי כל הניתן לעשות בפרשת ולנברג – נעשה.

השנים הבאות היו מבוי סתום לכל מי שהתעניין בגורלו של הדיפלומט. מפעם לפעם צצו עדויות חדשות, אך שום פריצת דרך לא ארעה. בשנים הללו העניקה ממשלת ישראל את תואר "חסיד אומות העולם" לולנברג, והזמינה את אימו לקבל את המדליה על שמו. הגברת מאי פון דריידל סירבה להגיע לטקס. היא רוצה את בנה בחזרה, אמרה, ולא מדליה או עיטור כבוד.

מעט עשתה עבור ולנברג ממשלת שבדיה, ששלחה אותו למשימת הצלה רשמית מטעמה. מעט עשתה עבורו ארצות הברית, שהוועד שלה לטיפול בפליטים יזם את שליחותו של ולנברג. מעט מכל עשתה מדינת ישראל, מדינת העם היהודי שלמענו ולנברג התמסר. העץ בשדרת חסידי אומות העולם היה במשך שנים רבות ציון ההוקרה היחיד לזכרו. אפילו רחוב על שמו לא היה במשך זמן רב.

לאחר 40 שנה

רק בשנות השמונים הועלה מחדש העניין הציבורי בראול ולנברג. בפרספקטיבה של ארבעים שנה כמעט, התחיל העולם להכיר בולנברג כאחד הגיבורים הגדולים של מלחמת העולם השנייה. ארצות הברית העניקה לו אזרחות כבוד ואחריה קנדה. אחרונה מכולם הצטרפה ישראל. במדינות הללו קמו ארגונים שונים שפעלו ללא ליאות לפתור את תעלומת ולנברג, ובמקביל להפיץ את מורשתו.

בשנת 2000 הודיע ראש הועדה הנשיאותית האמריקאית לחקר גורלו של ולנברג כי הוא נרצח בשנת 1947 בכלא לוביאנקה, ולא מת מהתקף לב כטענת הרוסים. רוסיה שחררה הצהרה באותה שנה בו היא מודה שולנברג נעצר בטעות באשמת ריגול, והוצא להורג ב-1947. ההצהרה לא הבהירה מדוע הוא נרצח, או למה שיקרה ברית המועצות במשך שנים בנוגע לפרשה.

גם ההצהרה הזו לא הייתה סופית: שנה לאחר מכן חזרה רוסיה לסיפור 'התקף הלב'. מאז ועד עתה, עדיין לא ברור מה באמת עלה בגורלו של ולנברג: האם מת מוות טבעי ושמא נרצח, או אולי בכלל הוחזק שנים ארוכות במעצר. גם אחרי התמוטטות ברית-המועצות, עדיין אין תשובות חד-משמעיות לשאלות הללו.

אחייניותיו של ולנברג עדיין מנסות להתחקות על עקבות הדוד שמעולם לא הכירו. בחלק ממדינות העולם הן זוכות לעזרה, ולפחות באהדה. אך משום מה לא במדינת ישראל.

מורשת ולנברג נלמדת היום ברחבי העולם, אבל, שוב, לא בישראל. לא ברור כמה יהודים הציל השבדי אציל הנפש: עוזרו הנאמן פר אנגר מדבר על מאה אלף איש, אבל גם ההערכות הממעיטות ביותר לא נוקבות במספר פחות מעשרים אלף.

לא כל הניצולים בחרו לספר לילדיהם על האיש שהציל אותם ממוות. טיבור ואגנס ונדור, למשל, בחרו לאחר השואה למחוק מזיכרונם את זהותם היהודית. הם היו מעובדיו של ולנברג, וכשאגנס עמדה ללדת, הציר נחלץ לעזרתם. בתי החולים היו מחוץ לתחום ליהודים, וולנברג הביא אותם אל דירתו, השיג רופא, ונתן את חדרו לאגנס. באותו לילה הוא עצמו ישן במסדרון. כשהתעורר התבשר על לידת בת שנקראה בשם איבון מריה אווה.

שלושים וחמש שנה לאחר מכן הופיע הסיפור הזה בעיתון קנדי. הגברת איבון זינגר זיהתה אותו כסיפור לידתה שלה, והופתעה עד מאד. הוריה גדלו אותה כנוצרייה לכל דבר. הם אף התנגדו לנישואיה עם יהודי, אך היא הפנתה להם עורף, התגיירה, ונישאה לו. רק דרך אותו עיתון התברר לה בדיעבד, שתהליך הגיור היה מיותר. היא היתה יהודיה מלידה, עוד אחת מאילו שחבו את חייהם לולנברג.

אחרים זכרו וטרחו להזכיר. היה זה חבר הקונגרס טום לנטוס, מי שכנער היה מחוסי הבתים המוגנים של ולנברג, שדחף את הצעת החוק המעניקה לולנברג אזרחות כבוד אמריקנית. ולנברג היה בסך הכל השני בהיסטוריה של ארצות הברית שזכה לכך. הראשון היה וינסטון צ'רצ'יל.

"אלו בני אדם כמו ולנברג", סיכם כתב טלוויזיה באותה הזדמנות, "שבזכותם שווה לחיות".

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן