רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

השואה

ראול ולנברג, חלק 1: "המלאך"

כ״ז בניסן ה׳תשע״ג כ״ז בניסן ה׳תשע״ג 07/04/2013 | מאת שחר לוי

מעולם לא חבו רבים כל-כך, הרבה כל-כך, לאדם יחיד - שסיפור חייו נקרא כמו דרמה שייקספירית ושגורלו, יותר משישים שנה לאחר השואה, עדיין לוט בערפל.

"הוא הציל מאה אלף יהודים ואתם אפילו לא שמעתם עליו", זעקו האותיות האדומות ממודעת הקיר. אבל, לא ההכרזה הזו היא שגרמה לי לעצור מלכת. עצרתי כשזיהיתי את תמונתו של ולנברג. תמונה מוכרת לי היטב, שהופתעתי להיתקל בה ברחובה של עיר. "תראי!" אמרתי לחברה שהייתה עימי. "זה ראול ולנברג!"

"מי זה ראול ולנברג?" היא שאלה.

על 'מי זה ראול ולנברג?', אפשר לענות במילה אחת ולומר "מלאך." אבל אפשר, ואולי גם צריך, להאריך מעט בתשובה, למען המוני אנשים, שלמרות היותם מבוגרים אינטליגנטיים, לא ידעו את ולנברג, ושלא באשמתם.

צ'רצ'יל טבע את האמרה המפורסמת על הטייסים הבריטיים האמיצים, לפיה: "מעולם לא חבו רבים כל-כך, הרבה כל-כך, למעטים כל-כך". על אותו משקל ניתן לומר, שמעולם לא חבו רבים כל-כך, הרבה כל-כך, לאדם יחיד - שסיפור חייו נקרא כמו דרמה שייקספירית ושגורלו, יותר משישים שנה לאחר השואה, עדיין לוט בערפל.

מארס 1944

האובר-שטורם-באן-פיהרר אדולף אייכמן, היה אדם מאוכזב במארס 1944. אחרי חמש שנים בהם ניקה בחריצות את אירופה מהיהודים, לא נותרו לו עוד יהודים להשמיד. ולפיכך נאלץ לעסוק בעבודות זוטרות, כמו פיקוח על הקמת אכסניה עבור קציני גסטאפו בגרמניה. המשימה שיעממה את אייכמן. לא בשביל זוטות כאלו הוא הצטרף לס"ס. אבל המציאות טפחה על פניו: אחרי ביצוע הפתרון הסופי בארצות הכיבוש הנאצי, דומה שלא נותרה לו עבודה טובה יותר.

מצב רוחו השתפר להפליא כאשר, בהמשך החודש, הגיע אליו שליח מיוחד עם הוראות ממפקדו הישיר – "התכונן לצאת להונגריה עם יחידת המבצע המיוחדת שלך". גרמניה עמדה לכבוש את הונגריה, שבה חיו שלושת-רבעי מיליון יהודים. הם חיו תחת אפליה קשה וגזירה של עבודת כפייה לגברים, אבל הם עדיין היו חיים. הידיעה הזו הייתה כל מה שנדרש כדי לרומם את רוחו של אייכמן.

ראול ולנברג היה גם הוא קודר למדי באותו אביב. סיום החורף השבדי ופריחת הכלניות המרהיבה בשבדיה הניטרלית לא היטיבו עימו. האיש המוכשר והחולמני מאס בעבודתו כמשווק מוצרי מזון ברחבי אירופה. הוא אמנם ביצע אותה על הצד הטוב ביותר, כמו כל דבר אחר שעשה, אבל ליבו התמרד כנגד פעילות בנאלית שכזו בזמן שבעולם השתוללה מלחמה אכזרית בה הנאצים, כפי שחזה במו עיניו במסעות העסקים שלו, שקדו על השמדת היהודים.

הוא רצה לעזור. שנתיים קודם לכן צפה יחד עם אחותו בסרט "פימפרנל סמית", שבו הצליח פרופסור שקט ומפוזר לחטוף קורבנות מבין ציפורני הנאצים. הסרט הלהיב את ראול. "הייתי רוצה לעשות משהו כזה", אמר לאחותו.

התנאים שהציב, עם זאת, הכו בתדהמה אפילו את הדיפלומטים הותיקים.

במאי הגיעה ההזדמנות לה ציפה. הוא נשאל על ידי משרד החוץ השבדי אם יוכל לנסוע להונגריה בשליחות דיפלומטית, מצויד בכסף רב, כדי לעשות כל שיוכל להצלת יהודי הונגריה. השבדים התבקשו באותה תקופה על ידי ארצות-הברית לתגבר את הצוות הדיפלומטי שלהם בהונגריה. בקשה זהה הופנתה לכל המדינות הניטרליות. אמריקה נאלצה להכיר באותו זמן באמיתות השמועות על השמדת היהודים, והממשל סבר שדיפלומטים ממדינות זרות יוכלו למנוע מעשי ברבריות כנגד היהודים. ההחלטה הגיעה באיחור רב עבור רוב הקהילות היהודיות באירופה: אבל הקהילה בהונגריה עוד הייתה קיימת, אם כי בסכנה גדולה בגלל הכיבוש הגרמני המתקרב.

ולנברג הסכים להיות השליח המיוחד להונגריה. התנאים שהציב, עם זאת, הכו בתדהמה אפילו את הדיפלומטים הותיקים. הוא דרש, בין השאר, יד חופשית להשתמש בכל שיטה שימצא לנכון כולל מתן שוחד, תבע שימונה למזכיר הראשון בשגרירות, כדי שיהיה בעל מעמד שיאפשר לו לשאת ולתת עם הגרמנים, וגם ביקש שיותר לו לאכסן אנשים בעלי תעודת חסות שבדית בבנייני השגרירות. התנאים הללו היו כה בלתי-רגילים, שהם דרשו את אישורו של ראש ממשלת שבדיה דאז, שאישר אותם רק לאחר התייעצות עם המלך גוסטב.

ולנברג התמרמר בחודשים הקודמים בשל העבודה שבה עסק: אבל למעשה, דרכה הוא השיג את השליחות הדיפלומטית להונגריה. שותפו הבכיר היה יהודי פליט הונגרי בשם קולומן לאוור, שצורף לועדת החירום להצלת יהודי הונגריה, ועדה שהוקמה על ידי הנציג המקומי של 'הועד לפליטי מלחמה' האמריקני. היה זה לאוור שהציע את ולנברג לתפקיד. לאוור סיפר לוועדה, שולנברג הוא המועמד האידיאלי. הוא שלט בשפות רבות, היה מבריק וחריף שכל, והאנושיות העמוקה שלו הבטיחה שהוא יעשה כל שביכולתו כדי לסייע ליהודי הונגריה הנרדפים.

ולנברג לא היה שבדי אופייני. במדינה הניטרלית המאוכלסת באנשים קרי מזג שלא סבלו מהמלחמה שהשתוללה סביבם, הוא היה אדם יוצא דופן. הוא חונך על ידי סבו, דיפלומט בעצמו, ששלח אותו ללמוד ולעבוד במקומות שונים בעולם, מתוך רצון להפוך אותו לאדם רחב אופקים וחופשי מדעות קדומות. הוא גדל להיות מה שהוריו וסבו קיוו: אדם משכיל ורגיש שמצוקת הזולת נוגעת לליבו. כשקרא את המברקים האחרונים שהגיעו למשרד החוץ השבדי, חלפה בו צמרמורת. "אסור לי להתעכב כאן אפילו ביום אחד", אמר לחבריו. "כל יום משמעו אובדן חיי אדם".

הונגריה

אייכמן התמסר למשימתו החדשה בהונגריה במרץ רב, מתוך תקווה שמסירותו להשמדת הקהילה היהודית הגדולה תזכה אותו בדרגת הקולונל הנכספת. פירות מאמציו התבטאו בדיווחים בהולים של שגרירי המדינות הזרות: "מהמספר המקורי של יהודי הונגריה נותרו רק 400,000 יהודים הנמצאים בעיקר בבודפשט".

ולנברג החליט שאסור לו להתמהמה. ב-6 ביולי יצא בדרכו אל בודפשט.

בודפשט, הפכה למלכודת מוות ליהודים.

בודפשט, העיר היפה המורכבת מבניינים ישנים וחדשים ומתפארת בנהר הדנובה העובר דרכה, הפכה למלכודת מוות ליהודים. הם רוכזו בגטו, וגירושים אל אושוויץ התבצעו דבר יום ביומו. הרכבת שהביאה את ולנברג לבודפשט, יכלה כמעט להתנגש ברכבת אחרת של 29 קרונות בקר שנסעה אל אושוויץ, ועליה שארית יהודי ערי השדה של הונגריה. אייכמן חיכך את ידיו בסיפוק: אבל הסיפוק היה קצר מועד. ממשלת הונגריה לא עמדה בלחץ הבינלאומי הכבד והחליט להשהות לעת עתה את המשלוחים.

יהודי בודפשט היו נתונים בייאוש כבד. רבקה לאה קליין מתארת בספרה "ניחוח פרחי שלג", איך קרסה מתעלפת כששמעה על פלישת הגרמנים להונגריה. ולא שהיהודים שם ליקקו דבש לפני כן: אבל אפילו מחנות העבודה האכזריים היו טובים ממחנות ההשמדה, ואפילו אלו שעוד הטילו ספק בקיומן של המשרפות, הבינו את משמעותה המפלצתית של ההשתלטות הגרמנית.

ולנברג הגיע לבודפשט בצומת הקריטית הזו, עם השעיית הגירושים. השגריר השבדי דניאלסון קיבל אותו בשמחה. הוא היה דיפלומט שמרן, בעוד שולנברג השליך את השמרנות לכל הרוחות בעבודתו. אבל דניאלסון הניח לולנברג לעשות כרצונו, ואף סמך את ידיו על שיטותיו הבלתי מקובלות. זמנים שכאלה דרשו אמצעים מיוחדים.

עוד לפני בואו של ולנברג, החלה השגרירות להנפיק תעודות חסות ליהודים. על אף שלא הייתה להן משמעות אמיתית, הן כובדו על ידי הגרמנים. ראול ולנברג לא המציא את השיטה הזו; אבל הוא שכלל אותה, ועשה בה שימוש נרחב הרבה יותר. כשמדובר היה בהצלת חיי אדם, הוא חשב בקנה מידה גדול.

הדיכאון שאיבחן בקרב היהודים השפיע עליו עמוקות. "היהודים נתונים בייאוש עמוק", כתב בדיווח הראשון שלו לשבדיה. "בדרך זו או אחרת, עלינו לטעת בהם תקווה". סבלם של היהודים לא היה חדש לולנברג. בעברו, עבד בבנק בחיפה, שם התוודע לצעירים יהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית. זו הייתה הפעם הראשונה בה האיש אוהב-האדם זועזע עד עמקי נפשו מהעובדות על רדיפת היהודים. מלבד היותו הומניסט אמיתי, בעורקיו שלו זרם מעט דם יהודי. סב-סבו מצד אימו היה יהודי בשם בנדיקס, שהתיישב בשבדיה ונשא נערה נוצרייה. הקשר היהודי הזה היה מרוחק מאד, אבל ולנברג נהג להתגאות בו. אותו קשר יהודי גם גרם להזדהות גדולה יותר מצידו עם סבלם של היהודים. גם בשנים בהן עבד בשיווק מוצרי מזון באירופה הוא היה עד לא פעם למעשיהם של הנאצים, אבל כשניסה לספר על כך לחבריו, הם לא תמיד האמינו לו. השבדים הניטרליים העדיפו לחיות בבועה המוגנת שלהם בסקנדינביה, ולסרב להאמין לשמועות על מעשי זוועה. ולנברג לא היה מסוגל לאמץ את הגישה הזו.

ולנברג היה ארכיטקט בהשכלתו, והוא ניצל את כישורי השרטוט שלו לעיצוב דרכון שבדי מיוחד, שישמש כתעודת חסות ליהודים. הוא ידע שהגרמנים וההונגרים מתפעלים מסמלים מרשימים וצבעוניים, ובחר לעצב דרכון בשני צבעים, זרוּע חותמות, בולים וחתימות.

אמנם, לדרכון שולנברג עיצב לא היה שום תוקף בינלאומי, אבל הוא פעל כפי שהדיפלומט הצעיר קווה. לא רק שהוא עורר כבוד אצל הגרמנים וההונגרים, נושאי צלב הקרס ונושאי צלב החץ, הוא גם השיג את מה שולנברג קבע שיש לעשות: הוא נטע תקווה בלב היהודים. "שוב הרגשנו כבני אדם", כך בחרה אחת מהניצולות לתאר את הרגשתה כשקיבלה לידיה את מה שזכה לשם: "דרכון ולנברג".

הפרק הבא: העקשנות שהצילה עשרות אלפים

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן