הוא היה בוגר שהביא נחת להארוורד, והאוניברסיטה הייתה גאה בו.

בנו של סוחר אמנות ידוע ממינכן, ואם כחולת עיניים מבוסטון - ארנסט פרנץ שדגוויק האנפשטנגל, שסיים את לימודיו ב- 1909 עם תואר בהיסטוריה, דיבר ארבע שפות ונע בחופשיות במעגלים הבינלאומיים. בתור סטודנט הוא התערה בכל לב בחיי הקמפוס, חתר בצוות החותרים של האוניברסיטה, עודד במשחקי הכדורגל, וניהל את "מועדון הפודינג המהיר" (Hasty Pudding Club) - "שם הוא היה מבוקש", מציין הבוסטון גלוב, "להפקות תיאטרון מוסיקליות ועבודות ספרותיות".

בשנים שלאחר סיום לימודיו ניהל האנפשטנגל את המשרד הניו-יורקי של גלריית האמנות המשפחתית המפורסמת שלו, ואז הפך למקורב מאוד לאחד הפוליטיקאים האירופאים המובילים. הוא תרם ברוחב לב להארוורד ואפילו הציע לחתום על מילגה שנתית שתאפשר לסטודנטים מהארוורד ללמוד בחו"ל.

לכן, כשחזר לקיימברידג' לכנס ה- 25 שלו, קידמה אותו השכבה העליונה של אנשי הארוורד בברכה. הוא נהנה מהכנסת אורחים של בוגר עשיר. הוא סעד בביתו של נשיא הארוורד, ג'יימס בריאנט קונאנט, והייתה לו פגישה ממושכת עם קודמו של קונאנט, אבוט לורנס לוול. The Crimson , עיתון הסטודנטים של הארוורד, אפילו המליץ להעניק לו תואר של כבוד.

הייתה רק בעיה אחת: האנפשטנגל היה נאצי. הפוליטיקאי האירופי שאליו הוא היה כל כך מקורב היה אדולף היטלר, שבו הוא תמך באופן נלהב מראשית שנות העשרים. בשנת 1934 היה האנפשטנגל ראש עיתונות החוץ למען הרייך השלישי, האחראי על הפצת התעמולה הנאצית מעבר לגבול.

למה הייתה הארוורד צריכה להתייחס בכזאת אדיבות אל נציג נאצי כמו האנפשטנגל?

איך אימצה הארוורד אל לבה אדם כזה? עם כל מה שהיה ידוע על הנאצים בשנת 1934 - האנטישמיות האלימה שלהם, שריפת הספרים הפומבית, מחנות הריכוז שלתוכם הם כבר הובילו את מתנגדיהם - למה הייתה הארוורד צריכה להתייחס בכזאת אדיבות אל נציג נאצי כמו האנפשטנגל? למה היא נתנה להשתמש בה - במילותיו של ההיסטוריון סטפן נורווד - כדי "לעטות על הגורם הנאצי רובד של לגיטימציה"?

נורווד, פרופסור להיסטוריה ויהדות באוניברסיטת אוקלהומה, חקר את תגובת האקדמיה לעליית הכוח הנאצי. בעלון שחולק בעצרת זיכרון לשואה באוניברסיטת בוסטון, הוא טוען שהארוורד, כמו מוסדות עילית אחרים, לא הגיבה באופן כללי לזוועות הראשונות של שלטון היטלר. "מטריד לראות את שוויון הנפש של החינוך האמריקאי הגבוה, כלפי מה שהתרחש בגרמניה", הוא אמר. "להארוורד היו הזדמנויות חוזרות ונשנות לנקוט עמדה עקרונית נגד הנאצים, והיא נתנה להן לחלוף על פניה שוב ושוב".

לא כולם. ברגע שנודע שהאנפשטנגל הוזמן לקחת חלק בועידת 1934, החלו להישמע קולות מחאה, רבים מהם מתוך בוגרי הארוורד. עורכי "הקרימסון" שהציעו להעניק לו תואר של כבוד הוקעו. לפחות חבר קונגרס אחד, סמואל דיקשטיין, נציג ניו יורק, תבע שלא יוּתר לו להפיץ את "התעמולה ההיטלראית" שלו.

שערוריית הארוורד והנאצי שלה פורסמה בהרחבה - עד כדי כך שהאנפשטנגל הודיע בתחילה מגרמניה, שהוא לא יגיע. הוא לא יכול היה להבין, כפי שאמר לכתבים בברלין, למה שמישהו יתנגד לנוכחותו בהארוורד, רק בגלל ש"אני מזדהה עם ממשלה שמציגה משהו חדש ושונה מהממסד... אני מטיל ספק אם אלה שנאבקים נגד בואי מייצגים את האמריקניות האמיתית".

בינתיים בבוסטון, בין אנשי הזוהר של הארוורד, האשים אליוט קאר קוטלר - מנתח ראשי בבית החולים פטר בנט בריגהאם ומארגן ראשי של טקס חלוקת התארים ביוני - את המתנגדים ברגשנות יתר של כאלה שמתפעלים "מנושאים פוליטיים". הוא התפלא איך יכול להיות שמישהו מתנגד בהארוורד לנוכחותו של נאצי - אחרי הכל, הוא אמר, "חופש המחשבה והדיבור הוא אוויר החיים של אוניברסיטה אמיתית". מסתבר שאז, כמו היום, חלק מהאקדמיות היו מוכנות לתמוך בחירותם של אלה שרמסו את חירותם של אחרים.

בסופו של דבר לא היה תואר של כבוד, ולא מעמד מיוחד להאנפשטנגל. אבל נוכחותו עצמה נראתה בעיני רבים כשערורייה, ומפגינים אנטי-נאציים הפגינו כל משך הטקס. שבעה מהם נעצרו והובאו למשפט, ובסופו של דבר נידונו לשישה חודשי עבודת פרך.

האפיזודה של האנפשטנגל לא הייתה הדוגמא היחידה ליחס הכבוד של הארוורד כלפי גרמניה הנאצית. כשאניית המלחמה הנאצית קארלסרו עצרה לחופי בוסטון, הזמינה הארוורד את הצוות שלה למשחק כדור. כשאוניברסיטת היידנברג - אז תחת שליטה נאצית איתנה - חגגה את מסיבות שנת ה-550 שלה ב-1937, סירבה הארוורד להצטרף לאוקספורד וקיימברידג' - שהחרימו את החגיגות.

מובן שעם הזמן נקטה הארוורד עמדה אנטי נאצית מובהקת. (קונאנט ימלא תפקיד מפתח בהגנה הלאומית במלחמת העולם השנייה). אבל לאן נעלם כוח שיפוטה המוסרי בזמן שהיה יכול להועיל ביותר - כשגרמניה הנאצית הייתה חלשה יחסית, והמתקפה ההיטלראית עדיין לא התחילה?