לאחר ששרד את אימי אושוויץ, הועבר שמחה אונסדורפר לניידר-אורשל, והוצב לעבודה בייצור כנפי מטוסים עבור ה"לופטוואהפה" - חיל האוויר הגרמני. במחנה זה התרחש הסיפור הבא.
***

כשכתבתי ביומן הקטן שלתוכו הכנסתי את התאריכים העבריים וימות החגים, גיליתי בשמחה רבה שחנוכה - חג האורים, החג שבו אנחנו מנציחים את שחרור המקדש מידי האימפריה היוונית העצומה על ידי קומץ יהודים מאמינים - יחול בעוד ימים ספורים בלבד. החלטתי שאנחנו צריכים להדליק חנוכייה קטנה אפילו במחנה ניידר-אורשל, וזה יעזור מאוד להעלות את המורל הירוד שלנו.

פניתי מייד להתייעץ עם בנצי, משום שהוא הפך להיות האדם המהימן ביותר בבלוק. אפילו אלה משני השולחנות האחרים היו באים אל בנצי כדי שיישב את הסכסוכים ביניהם, סכסוכים שנסבו בעיקר סביב חלוקת מנות המזון שלהם. בנצי לא סבל ויכוחים בשולחן שלו. הוא פרס את הכיכר לשמונה מנות, וחילק אותן באופן אקראי. מי שהתלונן, קיבל את המנה הקטנה ביותר. "אם אתה לא מרוצה", היה בנצי צועק בכעס, "לך והצטרף לשולחן אחר, שבו יש מאזניים ושופטים." אף אחד לא עזב מעולם את השולחן שלנו.

בנצי התלהב מהרעיון שלי. "כן, אנחנו חייבים להדליק נר חנוכה," הוא אמר. "זה ישפר את מצב הרוח שלנו וירומם את האווירה. תעבוד על הרעיון, אבל תיזהר."

עמדו לפניי שתי בעיות שעליהן היינו מוכרחים להתגבר: צריך לארגן שמן, וצריך למצוא מקום שבו הפתיל הבוער לא יתגלה. לא היה מחסור בשמן במפעל, אבל איך נוכל להבריח, אפילו כמה טיפות, אל הצריף שלנו עד ליום שני בלילה, ה-11 בדצמבר, הלילה הראשון של חנוכה?

מובן שידענו שההלכה היהודית לא דורשת מאיתנו להסתכן על שמירת המצוות. אבל ברבים מאיתנו התעורר דחף לגלות מסירות נפש, כפי שהוחדר בנו על ידי אבותינו לאורך הדורות. הרגשנו, כשאנו נתונים במצוקה עצומה כל כך, רוחנית וגם גשמית - ששלהבת חנוכה קטנה תחמם את נשמותינו הגוועות ותשרה עלינו תקווה, אמונה ואומץ, להמשיך הלאה לאורך החורף הקפוא והמר.

בנצי, גרינוולד, שטרן, פישהאָף ואני היינו שותפים בתוכנית החשאית. החלטנו להפיל גורל. הראשון שיעלה בגורל יצטרך לגנוב את השמן; השלישי יהיה אחראי על הסתרתו עד ליום שני בלילה; החמישי יצטרך להדליק אותו מתחת לדרגש שלו. אני עליתי חמישי.

גרינוולד, שהיה צריך "לארגן" את השמן, מילא את התפקיד שלו באופן נפלא - הוא שכנע את 'מייסטר' מאייר - מנהל העבודה שלנו - שהמכונה שלו תעבוד טוב יותר אם ישמנו אותה באופן קבוע מדי בוקר, ושהכי טוב יהיה לתת לנו פחית קטנה של שמן מכונות טוב, שתישאר בתיבת הכלים שלנו. 'מייסטר' מאייר הסכים, וכך באה אל פתרונה גם בעיית הסתרת השמן.

ביום שני בלילה, כשהכל ישבו וחיכו למנתם הנכספת של מרק תפל אך חם, הייתי אני עסוק בהכנת החנוכייה מתחת לדרגש שלי. הכנסתי את השמן לתוך חצי פחית ריקה של משחת נעלים, פרמתי מספר חוטים מהשמיכה הדקה שלי ושזרתי מהם פתילה. כשהכל היה מוכן הצטרפתי בחופזה לשולחן, כדי להספיק לאכול את ארוחת הערב שלי לפני שאזמין את כל חבריי לטקס הדלקת נר חנוכה. לפתע, בעודי אוכל את המרק, נזכרתי ששכחנו לדאוג לגפרורים. לחשתי לבנצי: "כל אחד חייב להשאיר חלק מהמרק", בנצי העביר את ההוראה לחברי השולחן הרעבים שלו, והסביר להם לשם מה. בתוך חמש דקות, הוחלפו חמש מנות המרק שהותרנו תמורת סיגריה בחדר הסמוך. הסיגריה הוצגה בפני הטבח, יוסף, כדי שילווה לנו קופסת גפרורים בלי שאלות.

וכך, ברגע שהסתיימה ארוחת הערב, בירכתי את שלוש הברכות המסורתיות, ונר חנוכה קטן ריצד בנחת תחת הדרגש שלי. לא רק החברים שלי היו שם איתנו, גם רבים אחרים מהחדר הצטרפו אלינו כשהם מפזמים את שירי החג המסורתיים. השירים האלה החזירו אותנו לעבר.

כמו על מסך פנוראמי ראינו את הבתים שלנו, את ההורים, האחים, האחיות, הנשים והילדים שמתאספים סביב חנוכיות הכסף היפות, ושרים בשמחה 'מעוז צור'. השלהבת הקטנה תחת הדרגש שלי הציתה את לבותינו. דמעות זלגו במורד לחיינו השקועות. בשלב זה ישב כל אחד מבני החדר בשקט על דרגשו, או בסמוך לשלי, כשהוא שקוע במחשבותיו. לרגע, שום דבר אחר לא היה חשוב. חגגנו את הלילה הראשון של חנוכה, כמו שעשינו בכל השנים שקדמו לכליאה ולעינויים. היינו קבוצה של יהודים שממלאים את חובתם כיהודים, וחולמים על בית ושנים שחלפו.

אבל אבוי; החלום שלנו נגמר מהר מדי. שאגת "אכטונג" החזירה אותנו למציאות, ואת הרגליים לעמידת דום נוקשה. "הכלב" - ה'אונטרשרפיהרר' הקטן והרזה - עמד בשקט בדלת, כפי שעשה לעתים קרובות כל כך בביקורי ההפתעה שלו, כשהוא מחפש בלהיטות אחר תירוץ כלשהו, אפילו הקטן שבקטנים, כדי להשתמש ברצועת הכלבים שבידו. לפתע הוא ריחרח בקול רם כמו הכלב האלזסי שלו, וקרא "הייר סטינקטס יא וון אוהל!" (מסריח כאן משמן!)

לבי דילג על כמה פעימות כשהבטתי בנר החנוכה הקטן והמהבהב שלי, בעוד ש"הכלב" והאלזסי שלו התחילו לצעוד לאורך הדרגשים בחיפוש אחר השמן הבוער.

ה'אונטרשרפיהרר' פתח את החיפושים שלו בשתיקה. לא העזתי להתכופף, או לכבות את הנר בנעלי, מחשש שהאלזסי יבחין בתנועותיי ויתנפל עלי. נתתי מבט מהיר בפנים שסביבי, אשר כוסו בחיוורון מוות, וכך בדיוק עשה גם ה"כלב". בתוך רגע או שניים הוא יגיע לשורת הדרגשים שלנו. שום דבר לא יוכל להציל אותנו...

אבל לפתע...

לפתע עצרו את ה"כלב" שאגת סירנות וקולות של מתקפה אווירית. בתוך שניות כובו מבחוץ האורות במחנה כולו. קריאות "פלייגראלרם! פלייגראלרם!" הדהדו ברחבי המחנה! כמו ברק כיביתי את אור הנר בנעלי, ומילאתי אחר החוק הנוקשה של המחנה. הכל רצו במהירות לשטחים הפתוחים, כשהם דוחקים הצידה ללא גינונים את ה"כלב". "תהיה חקירה... תהיה חקירה," הוא צעק בתוך המולת האסירים הנמלטים אל רחבת המִפקדים. אבל אני לא דאגתי. תפשתי בשמחה את החנוכייה הקטנה שלי, וברחתי יחד אתה. זה היה האות, נס החנוכה, ההכרה במאבק שלנו נגד השפעת הסבל. האלוקים עזר לנו, אפילו במחנה "שכוח-אל" קטן זה בניידר-אורשל.

בחוץ, בקור המקפיא - לילה זרוע כוכבים, עם זמזום כבד של מטוסי הפגזה זרים מעל לראשינו - חזרתי שוב ושוב על הברכות המסורתיות לאלוקים שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. נראה היה, כאילו המטוסים מפזרים את המילים האלה בין צבאות השמים.

*מובאה מתוך The Yellow Star (הטלאי הצהוב) מאת ש.ב. אונסדורפר.