כשהצבא הסובייטי הגיע לאושוויץ ב-27 בינואר, 1945 – לפני ששים שנה – אבא שלי כבר לא היה שם. עשרה ימים קודם לכן, הנאצים פינו כ-67,000 מתושבי מחנה המוות, ושלחו אותם למסעות מוות ברוטאליים אל המערב. אבא שלי, שהיה אז בן 19, היה בקבוצה שנשלחה לאוסטריה. הוא סיים את דרכו במחנה ריכוז באבנזה, ליד מאוטהאוזן. לשם לא הגיע השחרור עד ל-9 במאי, עם הגעתם של חיילי ארצות הברית מהדיביזיה השמונים של חיל הרגלים.

רצח ההמונים הגדול בהיסטוריה

אבא שלי נכנס לאושוויץ באביב הקודם, יחד עם הוריו, שני אחיו, ושתים מתוך שלוש אחיותיו. גם הם לא היו שם כשהמחנה שוחרר. אך שלא כמו אבא שלי, הם לא יצאו ממנו על רגליהם. הם "עזבו" דרך הארובות. עבור רובם המכריע של 1.1 מליון היהודים שנשלחו לאושוויץ, לא הייתה דרך יציאה אחרת.

יהודים לא היו הקרבנות היחידים. קרוב ל-75,000 פולנים, יותר מ-20,000 צוענים, 15,000 סובייטים ו-10,000 בני לאומים אחרים, נרצחו גם הם באושוויץ. למעשה, הנאצים בתחילה השתמשו באושוויץ, בתור מחנה מעצר לבדלנים פולנים, ובירקנאו, התוספת הענקית משנת 1941, שהפכה למרכז ההריגה העיקרי של אושוויץ, תוכננה במקור להחזיק בשבויי מלחמה רוסיים.

החל באביב 1942, אושוויץ הפכה בראש ובראשונה לבית מטבחיים ליהודים.

אבל, החל באביב 1942, אושוויץ הפכה בראש ובראשונה לבית מטבחיים ליהודים. מכל קצוות אירופה, יהודים נשלחו לשם – מצרפת במערב ועד אוקראינה במזרח, מנורבגיה בצפון והרחק דרומה עד ליוון. רבים, כמו אבא שלי ושנים מאחיו, נכפו לעבודת פרך, מתוך חישוב קר, שהתנאים המזוויעים ומנות הרעב, יהרגו אותם במהרה. אבל, רוב היהודים שנכנסו לאושוויץ – כמו הוריו של אבי ואחיו ואחותו הצעירים – נרצחו מייד עם הגעתם.

אושוויץ היה בית חרושת אדיר למוות. המקום שבו בוצע רצח ההמונים הגדול ביותר בהיסטוריה המתועדת. אפילו היום, שני דורות מאוחר יותר, כמעט בלתי אפשרי לתפוס את שיעור הרצח שביצעו שם הנאצים. פרט מעניין שמעיד על כך: מ-1942 עד 1944, היה הרציף בבירקנאו, תחנת הרכבת העמוסה ביותר באירופה. למרות זאת, בשונה מכל שאר התחנות האחרות בעולם, נוסעים רק הגיעו אליה. אף נוסע לא יצא ממנה, מעולם.

תעשיית רצח לאומית

אבל אושוויץ לא היה רק מקום של רצח. זה היה גם מקום של שוד.

כל מה שהיה ליהודים נגנב מהם – המטען שאיתו הגיעו, הבגדים שלגופם, השער שלראשם, אפילו הזהב שבשיניהם. הסחורה הגנובה אוחסנה בשלושים וחמישה מחסנים, שם מוינה ונארזה למשלוח לגרמניה. לפני שהנאצים ברחו בינואר 1945, הם שרפו 29 ממחסנים אלה, אבל בשישה שנותרו, מצאו הסובייטים 348,820 חליפות גברים, 836,255 שמלות ו- 43,525 זוגות נעלים. היו שם שבעה קרונות של מצעים מוכנים למשלוח, ו-7.7 טון של שיער אדם. ואלו היו רק השאריות שנותרו בסוף ממש.

הגרוע ביותר באושוויץ היה... – מה? מחיר הדמים המזוויע? חדרי הגז שעוצבו כמקלחות, שבתוכם אלפי יהודים עירומים הגיעו בייסורים אל מותם מדי יום? האכזריות והעינויים האינסופיים? המגפות שעשו שמות באלה שהנאצים לא חיסלו מייד?

האם היו אלה הניסיונות הרפואיים הבלתי אנושיים, שבוצעו על ידי דוקטורים כמו יוסף מנגלה?

האם היו אלה הניסיונות הרפואיים הבלתי אנושיים, שבוצעו על ידי דוקטורים כמו יוסף מנגלה, כמו הרס מכוון של אברים בריאים, או התעללות סדיסטית בתאומים או גמדים? האם היה זה הניצול המתוכנן של כוח העבודה היהודי, על ידי החברות הגרמניות? עשרות אלפי הילדים והתינוקות שנרצחו?

לא. הדבר הגרוע ביותר באושוויץ הוא זה, שעל כל מרחבי הרשע שבו, הוא היה רק חלק קטן מתוך שלם גדול הרבה יותר. גם אם מעולם לא היו בונים אותו, השואה עדיין הייתה פשע שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית. היא עדיין הייתה משהו כל כך מפלצתי, שמונחים חדשים – כמו "שואה" ו"רצח עם" – היו חייבים להיטבע כדי לתאר אותה. מעולם ולעולם לא קרה, שממשלה הפכה טבח אנושי לתעשייה לאומית, עם אמצעי תובלה, מיון, רצח ושריפה. וכל זה לא בתור אמצעי לשם מטרה, אלא בתור מטרה בפני עצמה: הסיבה לחיסול היהודים הייתה, שהיהודים יחוסלו.

בסופו של דבר, 6 מיליון מהם נרצחו. אבל רק שישית מהם נהרגה באושוויץ.