סבא הגיע לבוכנוואלד כבוגר מחנות מיידאנק ואושוויץ. מבוכנוואלד, הוא לא השתחרר. הוא הצליח לברוח עם חבר, ימים ספורים לפני השחרור.

הוא סיפר, שהייתה מעין רמפה [-במה], עליה היו עורכים את ה'אפל' [-מפקד] מדי יום. הוא לא יכול היה יותר לעמוד בתלאות המחנה הנורא הזה, והחליט, בהחלטה של רגע, לקפוץ מה'רמפה', ולנוס לעבר היער הסבוך, שהשתרע מאחור.

פליקס, חבר אותו הכיר במחנה, קפץ עימו. יחד, הם הצליחו לרוץ ולהימלט על נפשם מכדורי המרצחים, שרדפו אחריהם. הם העמיקו לברוח לתוך היער, עד שהיו בטוחים, שלא רודפים אחריהם יותר.

הלילה ירד, הקור התעצם, ולהם - לא היה דבר מלבד הסמרטוטים הבלויים שלגופם. סבא ופליקס, כרעו על ארבע, וכחיות השדה, אכלו מן העשב ומן הירק הצומח פרא ביער.

הלילה עבר עליהם, כשהם צמודים זה לזה, מנסים להתחמם. מחבקים בזרועותיהם את גופם הרזה והכמוש, למוד הסבל והייסורים, שלא שקל יותר מכ-45 קילוגרם.

היום עלה, והם המשיכו לצעוד ולתעות ביער הסבוך. הלילה ירד שוב, וכך, ללא מזון, ביגוד או ידע על מה שקורה בעולם, חלפו להם מספר ימים.

מחוץ ליער, תמה המלחמה. המחנה שוחרר, ויהודים, אודים מוצלים מאש - ניסו להפנים את עובדת היותם חופשיים לנפשם, ואין רודף.

בוקר אחד, תם כוח הסבל של סבא. הוא נפרד מפליקס ואמר לו: "היה שלום, ידידי. אני הולך לאן שישאוני רגליי. אינני מתחבא יותר. ומה שירצה א-לוהים שיהא עמי - יהא. אני לא בורח יותר".

סבא, שכוחו לא עמד לו יותר לנוס על נפשו, עצם את עיניו, הרים ידיים השמימה וצעק בקול: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד..."

כמה שעות צעד סבא לבדו. גרר את רגליו המעונות ואת גופו היגע והתשוש, מבלי לדעת לאן פניו מועדות. לפתע, מבעד לעצים, הגיח למולו חייל במדים, עם רובה דרוך.

סבא, שכוחו לא עמד לו יותר לנוס על נפשו, עצם את עיניו, הרים ידיים השמימה וצעק בקול: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד..."

המוות, בושש לבוא.

סבא, זרועותיו מורמות, עיניו עצומות והוא שלם עם המוות הקרב, המשיך להמתין.

אבל אז, שמעו אוזניו את לחישתו של החייל: "אדון עולם אשר מלך... איך בין א ייד... אני יהודי... חייל בצבא האמריקאי... המלחמה הסתיימה..."

סבא נשמט לקרקע באפיסת כוחות מוחלטת.

החייל, שהיה קצין גבוה בצבא האמריקאי, נתן לו קוביית שוקולד, שהחיתה את גופו והשיבה את נשמתו: "זה היה טעם של גן עדן ממש, קינדרלאך. אין עוד שוקולד כזה בעולם כולו..."

כשהתאושש סבא, סרב להצטרף לחייל ולצאת מן היער: "יש לי חבר, שם בפנים. עזבתי אותו, כי לא יכולתי יותר. הוא לא יודע, שהמלחמה הסתיימה. חייבים למצוא אותו ולספר לו. לקחת אותו עמנו..."

וכך, במשך שעות ארוכות, הם הסתובבו ביער, קראו בשמו של פליקס, אך לא הצליחו למצוא אותו.

פליקס נעלם ואיננו.

סבא הצטרף לקצין, וביחד, יצאו מהיער. "אתם יודעים, ילדים? לקצין הזה, היו שעונים על היד, מכף היד, ועד לכתף. כל חייל גרמני שהוא הרג, הוא נטל ממנו את שעונו. הוא העניק לי מספר שעונים במתנה, וכך התחלתי את החיים לאחר המלחמה. מכרתי שעונים..."

חשד שווא

בשנת 1949, עלה סבא עם סבתא ועם בנו הבכור, תינוק קטן שנקרא על שם אביו ואמו גם יחד - ארצה.

הוא עבד קשה מאוד לפרנסתו. לא בחל בשום עבודה, ותמיד טען, שהמקצוע בו צריכים להתבייש, הוא הגזל. "אני לא גנב. כל מה שיש לי, עבדתי עליו בזיעת אפי ובכוחות עצמי. אז למה שאתבייש במקצועי?"

שנים נוספות חלפו, וסבא וסבתא הקימו עסק ומסרו את נפשם על גידול ילדיהם.

יום אחד, הופיע איש זר בחנות. סבתא לא הכירה אותו. גם הילדים, ראו אדם זה לראשונה. אבל סבא?

סבא רץ אליו בזרועות פשוטות. אחז בו וחיבק אותו בחוזקה: "פליקס! איפה היית?! מה קרה איתך, פליקס?"

פליקס נחלץ מאחיזתו האיתנה של סבא וסיפר על אותם רגעי האימה, בהם צפה ממרומי אחד העצים בסבא ובחייל שלצידו.

"היית בטוח, צבי, שהחייל הינו גרמני, ואתה, כדי להציל את עצמך, הבטחת לו למצוא יהודי נוסף, תמורתך... ישבתי למעלה, בצמרת העץ, ובמשך כמה שעות, הבטתי בך, קורא בשמי ולא מתייאש מלמצוא אותי... הייתי אחוז אימה ופחד. רק כשעזבתם, ירדתי מהעץ, וצעדתי לכיוון הנגדי. כשהגעתי לכפר הצמוד ליער, התבררה לי העובדה, שהמלחמה תמה. ומאז, אני מחפש אותך, כדי להתנצל על החשד שלי בך..."

מאסר עולם

30 שנה מיום השחרור של המחנה, המשיך סבא שלי להיות אסיר. המלחמה והמחנות, צרבו מדי אסיר בנשמתו ובגופו. הוא מעולם לא השתחרר מהגדרות ומהתיל. מהמראות ומן הזוועות אותן חווה.

בימים, הוא היה האדם הכי מאושר, חייכן, ושופע שמחת חיים.

בלילות, היה זועק את שמות יקיריו. היה מתעורר בבעתה, מכוסה זיעה קרה, וניגש לבדוק אם הילדים חיים, בריאים ושלמים במיטתם, או שמא, חלילה...

בעולם מציינים למעלה מ- 60 שנה לשחרור בוכנוואלד. אך סבא שלי, לא השתחרר מבוכנוואלד באפריל 1945.

סבא שלי, לא היה ניצול שואה. הוא היה אסיר ופליט, 30 שנה אחריה.

אסיר עולם, שהשתחרר מהמלחמה בכ"ט אב תשל"ד - 1974. אז, השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה.

יהי זכרו ברוך.