רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מעבירים את סיפוריהם של הניצולים

כ״ו בניסן ה׳תשע״ה כ״ו בניסן ה׳תשע״ה 15/04/2015 | מאת מרגרט אקרמן

מאמציו של סבי לשרוד באירופה הנאצית.

מה אומרת לכם המלה "שואה"? אולי היא אומרת רצח של ששה מיליון אנשים חפים מפשע. אולי היא אומרת שבני אדם מסוגלים להיות הרבה יותר אכזריים ממה שהיינו חושבים. או אולי היא אומרת שענף שלם מעץ המשפחה שלכם נגדע. ואולי גם עבורכם השואה היא הסיפור של המשפחה שלכם.

סבא שלי, שרוליק אקרמן, שניצל מהשואה בפולין הכבושה, נפטר לפני חמישה חודשים. למותר לומר שהדבר שבר אותי. אולם אז הבנתי שהאבדן הזה הוא יותר מאבדן אישי.

ניצולי השואה הולכים לעולמם. אלה שהצליחו לשרוד את מה שרובנו בקושי מסוגלים לדמיין, נפטרים כעת מזקנה. הזכירה של מה שעבר עליהם עוברת כעת אלינו – הילדים שלהם, הנכדים שלהם וכל מי שאי פעם פגש ניצול שואה או קרא את סיפוריהם.

עלינו לנצור כל סיפור וסיפור. הסיפור שלנו עוסק בילד קטן עם שיער שחור פרוע ועיניים חומות נוצצות. הוא ותאומו הזהה יוסי, נולדו בכפר הפולני נובוסיולקי. אביהם, קצב של בשר כשר, בשם ליאו אקרמן, ואשתו, מאשה, ניהלו חיים פשוטים אך נוחים בכפר.

שנים רבות אחר כך, שרוליק נזכר בהנאות היומיום הפשוטות בהנאה רבה. הוא תיאר בזהירות את האוכל שהוא אכל במשך שנותיו הראשונות: קניידלך במרק, חלה טריה ישר מהתנור, פירות יער שהוא ליקט עם אחיו בין העצים. יום אחרי יום, הוא היה מתרוצץ בשדות, משחק ביער, ונהנה לרחוץ באגם קרוב.

הגיע תורנו לשאת את לפיד ההיסטוריה שלנו

כשאנטישמיות בממדים מבהילים צמחה בגרמניה, משפחתו התעלמה מהסכנה ההולכת וקרבה. ובכל זאת, האסון הראשון שנפל על האקרמנים, הגיע עוד לפני שהשלטון הנאצי הגיע לפולין. באחד הימים שרוליק ואחיו התאום יוסי, שיחקו בחורשה כשיוסי נפל ושרט את ברכו. זאת הייתה שריטה רגילה כמו כל שריטה אחרת, שממש לא הייתה נדירה עם כל כך הרבה משחקים בחוץ. אף אחד לא שם אליה לב בהתחלה. אולם הפצע הזדהם במהרה. הרופאים לא הספיקו לעזור, וכך איבד שרוליק את תאומו הזהה בגיל שבע בשל שריטה פשוטה.

לפני שהיה לאקרמנים זמן להתאושש מהאבדן, אסון נוסף נגלה באופק. הוא התחיל כשהסוס שלהם, שהיה אז צורת התחבורה היחידה, נלקח על ידי הנאצים. בלי הסוס, עסקיו של האב נפגעו. פתאום, נהיה קשה להשיג אוכל לשולחן השבת. אולם האקרמנים עשו כל שביכולתם להסתדר, והמשיכו להתפלל ולחגוג את החגים כמו תמיד.

בוקר אחד, כששרוליק ואחיו סימון-שמעון חזרו הביתה ממשחק בשדה השיפון, הם הבחינו במכונית שחורה שחונה לפני ביתם. הם ראו גברים לבושי מדים וחמושים צועדים בחצר הקדמית שלהם. בליבות דוהרים, הבנים רצו במלוא המהירות חזרה אל השדות והסתתרו בין השיבולים הצפופות. ובעודם יושבים שם, שרוליק ושמעון התחילו לחשוב. האם מישהו מחפש אותם? איפה אמא ואבא? הילדים החליטו להציץ מסביב, ושרוליק טיפס על כתפי אחיו כדי לראות טוב יותר. ואז הוא ראה את אמא ואבא שלו. אולם הם לא היו לבד. לידם עמד גבר חמוש במדים שחורים. שרוליק קפץ מכתפי אחיו במהירות הגדולה ביותר שביכולתו. אולם זה היה מאוחר מידי. הגבר החמוש כבר הבחין בו.

בביתם, כל הכפר התאסף. הקהל השתתק כשהמשפחה, שהובלה על ידי הנאצי, הגיעה לבית אקרמן. כולם עמדו בדממה כשנאצי גמלוני דחף את אבא אל קיר הלבנים של הבית. ואז הוא עשה את אותו הדבר לאמא, דחף אותה בכוח אל הקיר. מאות אנשים עמדו בדממה, מפוחדים מכדי להשמיע קול, כשהנאצי דחף את סימון אל הקיר, בדיוק כפי שהוא עשה להוריו. שרוליק ידע שהוא הבא בתור.

בלי לחשוב פעמיים, הילד בן העשר רץ כמו שהוא לא רץ בחיים שלו. הקהל נחצה לפניו כמו שיבולי שיפון. שרוליק ידע שהוא חייב לברוח אם הוא רוצה לחיות יום נוסף. בן רגע, הוא זינק מעל לגדר של השכנים, והסתתר בין השיחים הסבוכים מאחורי הנהר ממול ביתו.

למחרת בבוקר, כשהוא עדיין נחבא בין השיחים, שרוליק שמע שיחה בין שלוש נשים שכיבסו בגדים בנהר. אז נודע לו שבלילה הקודם, אמו, אביו ואחיו הגדול נורו למוות וגופותיהם הושלכו לקבר אחים.

שבור ובודד לגמרי, שמוליק תעה במשך שבועיים ביער. ניצוץ של תקווה הופיע בפניו כשהוא הצליח להתאחד עם דודו, ולהצטרף למשפחתו. לא היה לו שום מושג שהגרוע ביותר עוד לפניו.

באמצע הלילה נשמעה דפיקה חזקה. הנאצים פרצו לדירה הקטנה שבה גר כעת שרוליק עם משפחתו של דודו. הם לקחו את המשפחה, יחד עם אלפי יהודים נוספים, לעיר מיידזירצק, שחלק ניכר ממנה הוקף בגדרות תיל. שם ראה שרוליק זוועות מעל ומעבר לכל דמיון.

ברחובות העיר, באור יום מלא, הוא ראה את הנאצים מטיחים תינוקות על קירות לבנים. הוא ראה איך אם מתחננת בפני נאצי להשאיר את בתה בחיים, ורגע אחר כך שוכבת יחד איתה בשלולית של דם. הוא שמע נאצי שואל ילד קטן אם הוא רוצה לגעת ברובה שלו. פניו של הילד אורו, וכשידו הקטנה הושטה, הנאצי ירה בילד, באותו רובה.

חודשים אחר כך, אחרי שהוא ראה כל כך הרבה זוועות בגטו, שרוליק שמח מאוד כאשר גילה שחור גדול נפער בגדר התיל. אש שעלתה מהשדות הסמוכים לגטו האירה את שמי הלילה, ואנשים רצו אל תוך השדות הבוערים. אחרי למעלה משנה של תעייה ביערות, המלחמה הגיעה סוף סוף אל קיצה ושרוליק הצטרף לגדוד רוסי, שהביא את הסיוט של שרוליק אל קיצו.

בנחישות עקבית, בעזרת חסדיהם של זרים, ומידה רבה של מזל טוב, סבא שלי הצליח לשרוד את אימות הזוועות של הנאצים. אולם האם הסיפור שלו ישרוד? האם הזיכרונות שלו ישרדו? האם זיכרונותיהם של אלה שעברו את הפרק הנוראי הזה בהיסטוריה יעמדו במבחן הזמן? מחובתנו לדאוג שכך יהיה. עכשיו הגיע תורנו לשאת את לפיד ההיסטוריה שלנו.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן