רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

השואה

השואה - וגלגולי נשמות

כ״ח בניסן ה׳תשע״ד כ״ח בניסן ה׳תשע״ד 28/04/2014 | מאת שרה יוכבד ריגלר

האם יש קרבנות שואה שחוזרים בגלגול?

המדע מתחיל להכיר בגלגולי נשמות

העיתון "סיינטיפיק אמריקן" ידוע כעיתון עובדתי, עיתון שלא מערב שמץ של מיסטיקה ורוחניות. הסבירות שעיתון כזה יכתוב על גלגולי נשמות, נשמעת הגיונית כמעט כמו למצוא מתכון לבישול חזיר - בספר בישול כשר. לכן הופתעתי כל כך, כשראיתי בעיתון את הכותרת: "טענתו של איאן סטיבנסון לחיים לאחר המוות: האם אנחנו ה'סקפטיים' פשוט ציניקנים?" (סיינטיפיק אמריקן, מהדורת אינטרנט, 2 בנובמבר 2013).

מחבר המאמר ג'סי ברינג, בעברו פרופסור לפסיכולוגיה, מגדיר את עצמו כספקן וסקפטי: "אם אתם דומים לי, עם עיניים שמתגלגלות לאחורי הראש בכל פעם שאתם שומעים מלים כמו 'גלגול נשמות' או 'פרפסיכולוגיה'...". בהמשך מאמרו, הוא מרבה להתחבט בין הספקנות המושרשת בו, לבין הכנות האינטלקטואלית שלו להעז ולבחון את מחקרו של פרופסור איאן סטיבנסון המנוח, שהיה יו"ר המחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת וירג'יניה.

פרופסור סטיבנסון בחן בדקדקנות זיכרונות של כ- 3,000 ילדים – מגלגולים קודמים. לדוגמא, פעוטה בסרי-לנקה שמעה את אמה מזכירה עיר מרוחקת בשם קטרגמה, והתחילה לספר לאמא שלה שהיא טבעה שם, כשאחיה ה"סתום" דחף אותה לנהר. היא המשיכה ותיארה 30 פרטים על ביתה, משפחתה ושכונת מגוריה הקודמים. פרופסור סטיבנסון טרח ונסע לקטרגמה, ומצא משפחה שהתאימה בדיוק מושלם לתיאוריה של הילדה. בתם בת השנתיים אכן טבעה בנהר כאשר שיחקה עם אחיה המפגר. פרופסור סטיבנסון הצליח לאמת 27 מתוך 30 אמירותיה של הילדה.

לאחר קריאת הדיווחים ממחקרו של פרופסור סטיבנסון, ג'סי מודה בלית ברירה: "אני חייב לומר, כשאתה קורא אותם באמת מכלי ראשון, קשה מאוד להסביר רבים מהם בעזרת כלים רציונאליים שאינם על-טבעיים".

העיתון מסיים את הכתבה בציטוט מדבריה של הפיזיקאית הדגולה והמוערכת דוריס קוהלמן ווילסדורף, שיצירתו של סטיבנסון נתנה בסיס לכך שגלגול נשמות הם עובדה קיימת, ומבחינה סטטיסטית הסיכוי לכך אינו פחות משאר ענפי המדע.

מה הגישה היהודית האמיתית לגלגולי נשמות?

רבים מאיתנו לא למדו על גלגולי נשמות בשיעורי התנ"ך בבית הספר. אולם אם נעמיק, נגלה שישנם רמזים לגלגולי נשמות כבר בתנ"ך ובמפרשים הקדומים (לדוגמא, בספר דברים ל"ג, ו' ובתרגום אונקלוס ותרגום יונתן על הפסוק, וכן גם בישעיהו כ"ב י"ד). אמנם היו כמה גדולי תורה, כמו הרב סעדיה גאון, שלא קיבלו את ענין גלגולי הנשמות, אך מאז שהתגלה ספר הזוהר, שנכתב על ידי התנא רבי שמעון בר יוחאי, ובו יש התייחסויות רבות ומפורשות לגלגולי נשמות, הדבר התקבל בכלל ישראל, ובמיוחד אחרי שהאר"י הקדוש, גדול חכמי הסוד, הוריש לנו ספר שלם, 'שער הגלגולים' בו מובאים סיפורי גלגולי הנשמות של דמויות רבות מהתנ"ך.

הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו, מחבר הספר 'מסילת ישרים', שספריו התקבלו בקרב כלל ישראל, מסביר בספר היסוד שלו: "דרך השם" (חלק שני, פרק ג'): ש"החכמה העליונה סידרה ... שנשמה אחת תבוא לעולם הזה פעמים שונות בגופים שונים, ועל ידי זה, הנה תוכל לתקן בפעם אחת את אשר קלקלה בפעם אחרת, או להשלים מה שלא השלימה".

בדורות שאחריו, כל זרמי היהדות התיחסו לענין גלגולי הנשמות כעובדה קיימת, ויש סיפורים רבים מהגאון מוילנא, הבעל שם טוב, אור החיים הקדוש, החפץ חיים (משנה ברורה כ"ג ה' ושער הציון תרכ"ב ו') ועוד, שהעמיקו והאריכו בענין זה.

ועדיין, בקרב יהודים רבים יש תחושה שהאמונה בגלגולי נשמות היא מדי מיסטית, לא מספיק שכלית והגיונית, או שיש בה ריח זר של דתות אחרות.

ילדותי רדופת השואה

נולדתי בשנת 1948 בפרברי ניו ג'רסי, להורים דור שני בארה"ב, שאינם ניצולי שואה. באופן לא הגיוני, הייתי די אובססיבית בנושא השואה, ושנאתי כל דבר גרמני. לא הצלחתי להבין איך דבר כל כך נורא כמו השואה יכול לקרות. כל ההסברים ששמעתי לא הניחו את דעתי. באותה תקופה לא האמנתי בגלגולי נשמות, וכשאני חושבת על זה, חוסר האמונה הזה מילא אותי בכעס כלפי הקב"ה על סבלם של היהודים, שלא עשו כל רע, וגמרו את חייהם בתאי הגזים של אושוויץ או בקברי האחים של באבי יאר.

אני זוכרת היטב את אותו יום, כשהייתי בת 11, וגיליתי שהאובססיה שלי בנושא השואה היא קצת מעבר לגבולות הנורמאליות. אני סירבתי לקנות מוצרים גרמניים, ומעולם לא הסכמתי לעלות על רכב מתוצרת גרמניה, כמו פולקסוואגן. יום אחד סיפרתי למורה, שאבא שלי קנה מצלמה גרמנית ושאני סירבתי להצטלם בה. המורה שאלה אותי אם מישהו מבני משפחתי המורחבת נהרג בשואה.

"לא" עניתי לה.

"האם ההורים שלך שונאים גרמנים?" היא ניסתה לברר.

"נראה לי שלא. הם אף פעם לא מדברים על השואה", עניתי, בלי שום מושג לאן היא מנסה להוביל את השיחה.

"אז למה את כל כך שונאת גרמנים?"

הסתכלתי עליה כאילו היא שואלת אותי למה אני אוהבת גלידה. "זה פשוט, כל היהודים שונאים גרמנים", הבהרתי את המובן מאליו.

הפעמון בישר על סופה של ההפסקה. חברי זרמו לכיתה ותפסו את מקומותיהם, המורה שאלה: "מי שונא את הגרמנים?"

ידי נורתה כלפי מעלה. אי שם מאחור ראיתי חצי יד מהססת, ואף יד אחרת מכל הכיתה לא זזה.

הרגשתי מוזרה ובודדה, כמו הברווזון המכוער, שונה.

איך יתכן שלא כל הילדים היהודים שותפים ללהט הפנימי שלי? מאיפה הם באים? מי הוליד אותם? איך אפשר שלא לשנוא את הגרמנים?

בתחילת כתה ט', קרה מקרה שהותיר אותי מבולבלת עוד יותר. כל בני כיתתי התבקשו לבחור שפה זרה שניה, שברצונם ללמוד בשלוש השנים הבאות. האפשרויות היו: צרפתית, ספרדית וגרמנית. כל חבריי בחרו בצרפתית או ספרדית, ורק אני בחרתי בגרמנית. כשחבריי המופתעים שאלו אותי מדוע, עניתי להם במבט נחוש: "דע את האויב". אני רוצה לקרוא את 'מיין קמפף' במקור".

בסופו של השבוע הראשון ללימודי הגרמנית שלי, אחרי שני שיעורים, "גוטן טאג, פרוילין הס", חלמתי חלום בלהות. התעוררתי באמצע החלום, כולי רועדת. אני וכל שאר האנשים בחלום דיברנו גרמנית שוטפת.

הניסיון להבין את עצמי בלי להכיר את מושג גלגול הנשמות, היה כמו ניסיון לחבר פאזל - כשחצי מהחלקים חסרים.

חלומות ופוביות

קשה להסביר איך זה שילדים שנולדו בעשור הראשון שלאחר השואה, חוו חלומות חוזרים, פוביות, ותחושות דז'ה-וו. בשנות החמישים והשישים עדיין לא היו ספרים וסרטים על השואה, כך שלא ניתן ליחס להם את האחריות לתופעה. היתכן שאלה סימנים לגלגול נשמות של יהודים שנרצחו בשואה?

ג'קי וורשל נולדה בשנות החמישים בברוקלין לזוג הורים ילידי ארה"ב. כשהיא הייתה בת 4, בלילה אחרי שאמה הייתה מכסה אותה ועוזבת אותה להירדם, ג'קי הייתה בוהה בכרית שלה כאילו שהיא מסך טלוויזיה, ורואה מחזות. היא הייתה רואה את עצמה בתוך חלקה האחורי של משאית מלאה בנשים, שחלקן קורסות על הקרקעית. ואז היא הייתה רואה את עצמה עפה מתוך המשאית. ושם, מעל למשאית, היא הייתה חווה תחושת שחרור, ואומרת, "יצאתי. עכשיו אני חופשיה".

רק כמה עשרות שנים לאחר מכן, היא שמעה שבניסיונות הראשונים של הנאצים לרצח המונים, הם היו דוחסים אנשים לחלקן האחורי של משאיות ומכניסים את הפחמן החד חמצני שנפלט מהמנוע לתוך המשאית.

שנים רבות אחר כך, ג'קי לימדה בכתה ד' בבית ספר יהודי בקונטיקט. היא דפדפה בספריה בספר שואה לקוראים צעירים, ומצאה פתאום איור בצבעי מים של נשים שעומדות בחלקה האחורי של משאית. "עמדתי בספריה" מספרת ג'קי, "והרגשתי כאילו ברק של הבנה מכה בי".

אנה ב. נולדה בשנת 1957 בסנט לואיס למשפחה מסורתית יהודית, בלי שום קשר ישיר לשואה. כשאנה הייתה בת 5, היא התחילה לחלום חלום חוזר, ובו עינו אותה, כשהיא בתוך מעבדה. המענים שלה היו רופא, לבוש חלוק לבן, ולמרבה הפלא גם אדם לבוש מדים. החלום הזה חזר על עצמו עד שמלאו לה 10.

מאוחר יותר, כשהיא למדה על השואה, אנה הרגישה ש"הנאצים היו האנשים מהחלום שלי". בתחילת כתה ג' היא נהייתה אובססיבית בנושא השואה, היא קראה כל ספר שואה שמצאה, וראתה כל סרט שואה שהיה בנמצא באותם ימים. בשלב כלשהו, היא הסיקה שהיא עברה ניסויים במסגרת ניסויו המפורסמים של ד"ר מנגלה בתאומים.

שנים לאחר מכן, אנה הוזמנה לסעודת שבת אצל איזה משפחה. כשהיא הגיעה, פתח לה את הדלת גבר זקן שגם הוא התארח שם. היא הביטה בו במבט תוהה. היא הכירה אותו, אבל לא ידעה מהיכן. גם הוא הביט בה במבט מזהה ולא מזהה. לבסוף, כששניהם עדיין ליד הדלת הוא אמר, "אני חושב שאני מכיר אותך". אנה ענתה, "גם אני חושבת שאני מכירה אותך". אולם אף אחד מהם לא הצליח להיזכר מהיכן.

הקשר בין אנה והאיש הזה, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות, היה כל כך חזק שאשתו התחילה לדאוג. למרות שהגבר ואשתו התארחו בבית זה פעמים רבות קודם, רק באותה השבת, הזקן גילה למארחיו שהוא ניצול שואה, ושהוא היה אחד מהתאומים שמנגלה ערך בהם ניסויים.

את המכתב הבא קיבלתי מתלמיד חכם שתיאר חלום בלהות חוזר שהיה לו כילד, לפני שישים שנה. הוא כתב: "מעולם לא סיפרתי על זה לאיש, אפילו לא להוריי, לא לאשתי וגם לא לחבריי הטובים ביותר". בסופו של התיאור הוא הוסיף: "אני מבקש לשמור על אנונימיות. ג'רי פרידמן היה השם הדמיוני הראשון שעלה בלבי". הוא כל כך חשש ששמו יהיה קשור לספר על גלגולי נשמות, שהוא אפילו יצר חשבון ג'ימייל מיוחד רק כדי לשלוח לי את הסיפור.

הוא מתאר את החלום החוזר:

נולדתי ב-1942 להורים ילידי ארה"ב. כילד צעיר היה לי סיוט שחזר על עצמו בלילות. בחלום הייתי ילד בן 7 בערך, ששוכב על רצפת עץ ממורטת, וגבי נתמך בקיר. החדר היה בבית שלי, לא הבית האמיתי שלי, אלא "בית חלום הבלהות". איכשהו ידעתי שהבית הזה היה באירופה, כנראה פולין... החדר היה מואר קלושות ומלא בעשן מחניק. יכולתי להבחין באנשים על הרצפה, אנשים מתים שירו בהם. הם היו "משפחת חלום הבלהות" שלי.

כמה אנשים לבושי מדים עמדו בחדר – הם היו הרוצחים. הבחנתי באקדח שחור על הרצפה לידי והרמתי אותו, כשאני עדיין שוכב על הרצפה וגבי נשען על הקיר. אחזתי בו חזק בשתי ידיי וכיוונתי אותו לחזה העליון של אחד מלובשי המדים שעמד מעליי. הקצין (אני רק הנחתי שהוא איזשהו קצין בגלל הכומתה שלו, שהיתה שונה מיתר חבריו) - חייך אליי בלעג, כדי להראות לי שהוא יודע שלא יהיה לי אומץ ללחץ על ההדק. הבטתי מימין ומשמאל, וראיתי שלאנשים האחרים היו סרטי זרוע עם סמלים מוזרים, איקסים כאלה, עם קצוות שבורים, כמו גלגלי רוח [בשלב זה של ילדותי לא היה לי שום מושג מהם צלבי קרס].

שוב הסתכלתי על הקצין שהרים לאט את אקדחו לכיווני. ניסיתי בכל הכוח ללחוץ על ההדק של האקדח שהיה בידי. ידעתי שאם אני לא אלחץ, הוא יירה בי. רק הבטתי בעיניו ובחיוך הלעגני שלו שהלך והתרחב ובאקדח שהוא הרים, וכיוון אל ראשי. כל כך רציתי ללחוץ על ההדק של האקדח השחור. ואז החלום הסתיים.

מגיל צעיר הייתה לי סלידה מאקדחים, ובפרט מאקדחים שחורים. עדיין עוברת בי צמרמורת כשאני רואה אחד.

נחמה בורשטיין, יהודייה ילידת שנת 1963 מדנמרק, מספרת שהיא חלמה את החלום הבא:

בחלום הלכתי עם קבוצה של אנשים, דרך פרוזדור אפל. בסופו היה קיר, העשוי מלוחות עץ חומים. התקרה הייתה נמוכה. הקיר, בצדו השמאלי, היה עשוי מלבנים צבועות לבן. ...ידעתי שלוקחים אותנו כדי להיענש. צופפו אותנו קרובים זה לזה. ואז, ממש לפני קצה הפרוזדור, בצד ימין, הדלת נפתחה מעט. נדחפנו דרכה ונכנסנו לחדר גדול למדיי. הוא היה מואר, אולם אני לא ראיתי את מקור האור. ...

שנים רבות אחר כך, תערוכה נודדת של תמונות ילדים מאושוויץ נערכה באקדמיה הארכיטקטית של קופנהאגן.

תמונה קטנה על הקיר לכדה את מבטי. ...התמונה הקטנה לא הראתה פנים, אלא פרוזדור נמוך תקרה. לבי החל להלום. התקדמתי, הרגשתי כאילו כל צעד נמשך נצח, ונפרש בממד שונה של זמן. הכרתי את המקום הזה. שם הוא היה – הקיר מלוחות העץ, ואז זה של הלבנים הצבועות בלבן. ...הייתי כל כך מוטרדת, בקושי הצלחתי לנשום. ניגשתי אל התמונה הקטנה. זה המקום שבו הלכנו [בחלום]. הייתה שם דלת בצד ימין.

על שלט קטן מתחת לתמונה היה כתוב: "הכניסה לתא הגזים באושוויץ".

לחוש באהבת האלוקים

תאי הגזים של אושוויץ והבורות בבאבי-יאר נראים כסיום הסיפור עבור הקדושים שנרצחו שם. 'גלגול נשמות' הופך את העלילה, וגורם לאותם מקומות נוראיים להפוך רק לסיום פרק עבור אותן נשמות, ולא לפרק הסיום של הספר. לא תמיד פרקי ההמשך מכילים מודעות לגלגולים הקודמים, אבל הסיפורים הרבים של שביבי זכרונות ממחישים שבאמת רק את הגוף הנאצים הצליחו לרצוח, אבל בהחלט לא את הנשמה.

יצירות ספרותיות רבות מכילות פרקים מפחידים, שבהם למשל הגיבורה נחטפת על ידי הרשעים. אם זה היה הסוף, הסאגה הייתה מכונה באמת טרגדיה. אולם אם יש פרק המשך, שבו הרשע מנוצח והגיבורה – שהפכה לחכמה יותר וטובה יותר בעקבות ההתנסות – מתאחדת עם משפחתה וחוזרת לחיות חיים בריאים ומאושרים, האם גם אז נקרא לזה טרגדיה?

את המלים המרשימות ביותר ששמעתי בחיי, אמרה בתיה ברד, אלמנתו של גרשון ברד. אחרי שבעלה טבע ביום הולדתו הארבעים, בתיה נשארה אלמנה בת 39, עם חמישה ילדים מתחת לגיל 10. כמה אנשים שאלו את בתיה איך יתכן שאסון כזה קרה דווקא לה. בתיה הציעה תסריט אפשרי, רק כדי לתת תשובה ולנסות לענות על השאלה הכואבת הזאת.

נניח, היא אמרה באופן תיאורטי, שבגלגול הקודם שלה היא הייתה ילדה שומרת מצוות בשואה, ומישהו מאוד יקר לה מת מול עיניה. ובתגובה לכך היא התחילה לכפור בבורא, עזבה את התורה ומצוותיה, ודיברה דיבורי ארס כפרניים לכל מי שרק היה מוכן להקשיב לה.

"נניח שטענתי בלהט לאנשים שסביבי שלא יתכן שיש אלוקים, שהוא בטח עזב אותנו, וסחפתי אחרי עוד אנשים. ומה אם בסופו של דבר נפטרתי, וב"עולם האמת", המקום אליו הולכות הנשמות לאחר המוות, הבנתי שלא למדתי את לקחי חיי, ותוך כדי כך גרמתי נזק רוחני רב לאחרים. מה אם תפסתי את הטעות וביקשתי לתקן אותה, ואלוקים החליט לתת לי עוד הזדמנות לעשות את זה נכון ולתקן מה שקלקלתי.

ומה אם נולדתי שוב לעולם הזה, הפעם במשפחה חילונית, ומצאתי את דרכי אל התורה, וחייתי חיים טובים. ושוב, אלוקים גרם לאדם שיקר לי במיוחד למות לפניי, אולם הפעם ניתנה לי הזדמנות גדולה להישאר חזקה ולשמור על אמונתי, ובמה לחזק אחרים שיישארו חזקים, ובדרך זאת לא רק לתקן את מה שעשיתי קודם, אלא אפילו להתעלות עוד יותר.

איזה אלוקים טוב, אוהב, דואג ורחום, שנותן לי הזדמנות לכפר ולתקן את עצמי ואת העולם שסביבי".

גלגול נשמות הוא נתיב חזק שדרכו ניתן להבין אהבתו ורחמיו של ה' בתהפוכות החיים.

ולאלה מכם שעדיין ספקנים, ומפקפקים במושג גלגולי נשמות: היו נא פתוחים מספיק כדי לבחון את העובדות. כמו שג'סי ברינג כתב בבלוג שלו בסיינטיפיק אמריקן: "אני לא מוכן בדיוק לומר שזה שינה את דעתי ביחס לחיים שלאחר המוות. אבל אני יכול לומר שבחינה הוגנת וקריאה זהירה של העבודה של סטיבנסון הצליחה באופן ניסי למדיי, לפתוח את זה. ובכן, רק קצת בכל אופן".

שרה יוכבד ריגלר אוספת סיפורים נוספים לספר שהיא מתכוונת להוציא בנושא. קוראים בעלי סיפורים הקשורים לגלגולי נשמות מהשואה, מוזמנים לשלוח אותם אל המחברת בכתובת info@sararigler.com.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן