גברת קלרה יאסינסקי התגוררה בדירה מס' 1 בבניין שלנו, ואנחנו גרנו מעליה. היא דיברה רק פולנית, והייתה פוסעת בהדרת מלכות. בעיני הילדה בת השש שהייתי, שיערה הזהוב שהיה מהודק בקפידה על ראשה נראה כמו כתר מלכות. בכל פעם שגברת יאסינסקי נכנסה או יצאה מדירתה, היא תמיד הייתה מהנהנת לעברי בתנועה מכובדת אם כי קצרצרה.

ביתה של גברת יאסינסקי שיקף את המלכותיות שלה. שעון מטוטלת עתיק מעץ מהגוני שמר על הכניסה. מרבדים זהובים ושופעים כיסו את הרצפות, הריהוט העתיק הפיץ את ריחן המתקתק של השנים שעברו. קריסטלים ואביזרי נוי שונים מלאו את פינות החדרים, וציורים רומנטיים צבעוניים עיטרו את הקירות. זה היה הארמון שלה.

בסלון המרווח, מתחת לאהיל קריסטל מרשים, ניצב פסנתר כנף כהה ונקי מרבב. הפסנתר היה נקודת המוקד של הבית כולו. כל היתר, כל חפצי הקריסטל והמרבדים היוקרתיים, כל הריהוט העתיק נועדו רק כדי להחמיא להודו של הפסנתר.

זאת הייתה הפעם הראשונה שלי, ולפני שניגשתי לפסנתר, גברת יאסינסקי בקשה ממני לשטוף את ידיי. כך החל שיעור הפסנתר הראשון שלי בגיל 6.

שתינו ישבנו על ספסל הפסנתר השחור. ללא מילים, נטלה גברת יאסינסקי את ידיי, והחלה לעסות את אצבעותיי. ידיה העדינות היו צחות כשלג, אצבעותיה הארוכות והצנומות כמעט שקופות, וציפורניה צבועות בקפידה – תמיד באדום, עד כמה שאני זוכרת.

אצבעותיה מלטפות מבלי משים את הדפים בנוסטלגיה

בצעירותה, גברת יאסינסקי הייתה הפסנתרנית הראשית בתזמורת הפילהרמונית של וורשה, והייתה הבעלים של קונסרבטוריון מפורסם בפולין. ברחבי הסלון שלה ניצבו לפחות תריסר תמונות ממוסגרות בהן היא נראתה מנגנת באולמות קונצרטים בוינה, פריס ומוסקבה. פעם היא הראתה לי אלבום ובו מכתבי אוהדים וקטעי עיתונות פולנית שמתארים את ביצועיה באירופה. עיניה נצצו כשהיא דפדפה באיטיות באלבומים, כשאצבעותיה מלטפות מבלי משים את הדפים בנוסטלגיה.

התחלנו את השיעור שלנו. גב' יאסינסקי הקישה על הקלידים לאט ובחינניות, אצבע אחר אצבע, ימין ואחר כך שמאל, תו אחר תו, בתיאום מושלם. וכשהיא נגנה, שרוולי חולצת המשי שלה טיפסו למעלה. על ידה, הבחנתי במספר כחול בן 6 ספרות המוטבע על עורה הצחור. המראה המם אותי. באותו רגע, רציתי כל כך להיות מסוגלת לדבר איתה בפולנית ולשחרר את גל השאלות המבוהלות שהחלו מיד להטריד את מוחי הצעיר.

שיעורי הפסנתר שלי נמשכו רק מספר שבועות. לא יכולתי להבין את הפולנית של גברת יאסינסקי, והיא לא יכלה להבין את חוסר הדיוק התחושתי שלי.

חלוק מרופט

מספר שנים חלפו ואני ראיתי את גברת יאסינסקי פחות ופחות. יאנק בעלה, גבר גדול גוף אך עדין, עזב את הדירה מוקדם בכל בוקר וחזר מהעבודה בערב, כשהוא מציע באדיבות את הנהון הראש האופייני לאשתו, אולם כמעט אף פעם לא מחליף מילה עם איש. בנם היחיד, סטפן, היה מבוגר ממני בכמה שנים. הוא מעולם לא הצטרף למשחקי ילדי השכונה ברחובות, וכשהוא היה פוגש מישהו מהבניין, הוא היה מפנה במהירות את ראשו כדי להימנע ממפגש.

אות החיים היחיד מגברת יאסינסקי היה נגינת הפסנתר. היא הייתה מנגנת במשך שעות בכל יום. המוסיקה שלה חמקה מבעד לקירות דירתה, ורחפה מעל גרמי המדרגות של הבניין ולאורך מסדרונותיו. בלילות הקיץ, כשהחלונות של כולם היו פתוחים, נגינתה המלודית של גברת יאסינסקי הייתה שיר הערש שהרדים את כל הילדים לשינה מתוקה.

עם חלוף השנים, גברת יאסינסקי כבר לא הייתה הדוגמא האלגנטית לעדינות וכבוד. שערה היה סתור, חלוקה מרופט, ועיניה רחבות ומוכות אימה. היא הייתה צועדת בטירוף במסדרונות הבניין, מבועתת וחסרת מטרה. לא יכולתי להבין מה קרה לה.

היא הייתה זועקת מרות בפולנית: "הם באים לקחת אותי!"

הזמן חלף ומצבה התדרדר. היינו מוצאים אותה פוסעת אנה ואנה ברחוב מול הבניין שלנו, ממלמלת מילים מבולבלות בפולנית ומתחננת לתשומת לב. זרים היו מצדדים הילוכם, מנסים להימנע מקשר עין עם האישה האומללה. לפעמים, היא הייתה זועקת זעקות מרות בפולנית: "יאנק, יאנק, איפה אתה? הם באים! הם באים לקחת אותי!"

צעקותיה הבוכיות היו מצמררות אותי. הייתי עומדת נסתרת מאחורי תריסי חלון ביתי, מציצה החוצה ותוהה מדוע יאנק אינו בא לעזרתה.

כשהתקפות החרדה שלה הפכו תכופות יותר ויותר, בעלה נאלץ לנעול אותה בתוך ביתם כשהוא היה יוצא לעבודה. צעקותיה המרות ותחינותיה לא זכו לתגובה והלכו והחריפו. היא דפקה בכל כוחה בדלתות, בקירות, והתחננה לצאת, לברוח מהשדים שרדפו אחריה בפעם השנייה בחייה. היא לא ידעה איפה להסתתר.

בסופו של דבר, בנה, סטפן התגייס לצבא ועזב את הבית. יאנק היה מגיע הביתה מאוחר בערב, והיא הייתה נעולה לבדה בדירה במשך ימים, שבועות וחודשים ברציפות.

במקרים נדירים, כשגברת יאסינסקי הייתה נינוחה לכמה שעות, אפשר היה לשמוע את צליליו המתוקים והמוכרים של הפסנתר. לרגע קצר היא הייתה חוזרת להיות הפסנתרנית המצליחה מוורשה. אולם כששלוותה הפנימית הייתה מתחילה להתערער שוב, נעימותיה החזקות והנמרצות היו מפנות את מקומן לצלילים מלנכוליים עד שהמוסיקה הייתה נמוגה לגמרי. למרבה העצב זאת הייתה קומפוזיציה אוטוביוגרפית בזמן אמת.

שנה אחר כך, גברת יאסינסקי נפטרה. בעלה מכר את הדירה ועבר לעיר אחרת. ביתם רוקן חפץ אחר חפץ. הפסנתר נח בחוץ, עקום, מחכה שיאספו אותו. משפחה צעירה עברה לגור בביתם, ודירתה של גברת יאסינסקי התמלאה בקולותיהם המלודיים והעליזים של ילדים.

לפעמים, המוסיקה של קלרה חוזרת אליי, ואני מסוגלת לשמוע את נעימותיה בלבי.