רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

השואה

חטאו של הצופה ה"חף מפשע"

כ״ז בניסן ה׳תשע״ג כ״ז בניסן ה׳תשע״ג 07/04/2013 | מאת הרב בנימין בלך

"לא היה לנו שום מושג מה קורה", צריך לזכות באופן חד משמעי בתואר "השקר הגדול ביותר" של שנות השלטון הנאצי.

אחת מהתגליות האחרונות לגבי השואה מדהימה אפילו את אנשי האקדמיה הבקיאים ביותר, שהיו משוכנעים שהם כבר יודעים הכל על תוכנית ההשמדה הנוראית של הגרמנים.

למעלה משבעים שנה נדרשו כדי לגלות סוף סוף את העובדות במלואן. ולמרות שקשה מאוד להאמין לכך, מתברר שמה שקרה במציאות היה הרבה יותר גרוע ממה שאיש מאתנו היה מסוגל לשער.

מזה זמן רב אנחנו מדברים על אסון של שישה מיליון איש. מספר זה ייצג הערכה קרובה של מספר הקרבנות היהודים של תוכנית הפתרון הסופי של היטלר. אלה שניסו להקטין את ממדי האסון, טענו ששישה מיליון זה הגזמה גסה. אחרים הרחיקו לכת אף יותר והכחישו את מהימנותה ההיסטורית של השואה עצמה, וטענו למרבה האירוניה שהיהודים עצמם המציאו את סיפור ההשמדה כדי לזכות באהדה לקידום העניין הציוני.

אבל עכשיו אנחנו יודעים את האמת.

כל מה שהעלינו בדעתנו, היה למעשה גרוע יותר.

הפשע הבלתי נתפס של המאה העשרים, יותר משהיה ניצחונו של הרשע, היה חטאו של הצופה ה"חף מפשע"

לא היו אלה רק מרכזי השמדה גדולים שעצם שמותיהם – אושוויץ, ברגן בלזן, בוכנוואלד, דכאו, מיידנק, בלזץ, ראוונסבריק, סוביבור, טרבלינקה – מעלים בלבנו את המחזות המבעיתים שכבר כל כך מוכרים לנו. לא היה זה רק גטו וורשה. לא היו אלה רק האתרים המוכרים עליהם כולנו הספקנו כבר לשמוע, ואשר חיים, ובצדק, תחת אות קלון נצחית.

חוקרים במוזיאון לזכר השואה בארה"ב, פרסמו לא מכבר מסמכים שמדהימים אפילו את אנשי האקדמיה המעורים ביותר בתחום, ומקפיצים בחדות את הסטטיסטיקות המוכרות של זוועות הגרמנים. להלן חלק מהתגליות הסופיות:

בין השנים 1933 ל-1945, היו ברחבי אירופה למעלה מ-42,500 גטאות ומחנות נאציים.

היו 30,000 מחנות כפייה, 1,150 גטאות ליהודים, 980 מחנות ריכוז, 1000 מחנות לשבויי מלחמה, 500 בתי בושת שוקקים לשעבוד מיני ואלפי מחנות אחרים ששמשו להשמדת קשישים וחולים, לביצוע הפלות כפויות, ל"חינוך" אסירים או להעברת קרבנות למרכזי השמדה.

ההערכה הטובה ביותר, על פי המידע שקיים כעת, היא בין 15 ל-20 מיליון איש שמתו או נאסרו במתקנים גרמניים ברחבי יבשת אירופה.

במילים פשוטות, כפי שאמר הרטמוט ברגהוף, מנהל המוסד להיסטוריה של גרמניה בוושינגטון, "המספרים הרבה יותר גבוהים ממה שחשבנו בתחילה; ידענו קודם כמה נוראים היו החיים בגטאות ובמחנות, אולם המספרים האמיתיים פשוט לא ייאמנו".

ומה שהופך את התגלית לחשובה כל כך, זה שהיא מאלצת אותנו להכיר באמת הקשה על השואה, שרבים כל כך ניסו להתעלם ממנה או למזער אותה – אמת בעלת משמעות רבה בימינו: הפשע הבלתי נתפס של המאה העשרים, יותר משהיה ניצחונו של הרשע, היה חטאו של הצופה ה"חף מפשע".

במשך שנים ניסינו להבין את השואה תוך מיקוד על מבצעי הפשעים. חיפשנו הסבר לטירופו של מנגלה, לשנאתו האובססיבית של היטלר, לאכזריותו קהת הרגש של אייכמן. חיפשנו תשובות לשאלה איך יתכן שהאלמנטים הקרימינליים, הסדיסטיים וחסרי האיזון הנפשי הצליחו לצבור כוח ועמדות שאפשרו לבצע את הרצח המאסיבי.

עשינו זאת משום שלא היה לנו מושג על ממדיה האמיתיים של הזוועה. עם למעלה מ-42,000 גטאות ומחנות ריכוז הפזורים לאורכה ולרוחבה של יבשת מיושבת, אין עוד דרך להתכחש למסקנה הברורה. המתורבתים, המשכילים, הנאורים, הליברליים, העדינים, החכמים, המנומסים – כולם שותפים לבושה של עולם שאיבד את מצפונו המוסרי וקיבל בשמחה את ניצחונו של הרוע.

המספרים דוחים את האפשרות לחוסר ידיעה קולקטיבי

"לא היה לנו שום מושג מה קורה", צריך לזכות באופן חד משמעי בתואר "השקר הגדול ביותר" של שנות השלטון הנאצי. האמת המרה היא שכמעט כולם היו חייבים לדעת. המספרים דוחים כל אפשרות לחוסר ידיעה קולקטיבי. ובכל זאת הרצח לא פסק, העינויים לא פחתו, מחנות הריכוז לא נסגרו, המשרפות המשיכו במשימתן הברברית.

האנשים ה"מהוגנים" יכלו איכשהו למצוא הצדקה לשתיקתם.

רק לאחרונה פרסמה מרי פולברוק, חוקרת בולטת של ההיסטוריה הגרמנית, את ספרה "עיר קטנה ליד אושוויץ". בעושר לשוני רב, היא מביאה בחינה מפורטת עד כאב של אותם גרמנים, אשר הצליחו אחרי השואה לעטות על עצמם את גלימת הצופים החפים מפשע.

"אנשים אלה הצליחו לחמוק כמעט לגמרי מהרשת המוכרת של 'פושעים, קרבנות וצופים מן הצד'; ובכל זאת הם היו חיוניים מבחינה תפקודית לאפשרות הסופית ליישם בפועל את מדיניות רצח ההמונים. אולי הם לא התכוונו או רצו לתרום לתוצאה הזאת; אבל בלי הגישה הפשרנית שלהם, המנטליות והמעשים שלהם, פשוט לא היה אפשרי שרצח בהיקף כזה יתרחש, כפי שקרה בפועל. המושגים של פושע וצופה מן הצד צריכים להשתנות, להתרחב, להפוך למורכבים יותר, כשתשומת הלב והמיקוד שלנו עוברים לאלה שהיו מעורבים בתמיכה במערכת שהייתה בסופו של דבר רצחנית."

מרי פולברוק ציינה לרעה את אלה שגרו ליד אושוויץ. אבל זה היה לפני שידענו שאלפים רבים מכפילותיה של אושוויץ היו פזורים ברחבי אירופה, בצורה כזאת שלא אפשרה שנתחים גדולים מהאוכלוסייה לא יבחינו בהן. מיליוני אנשים היו עדים לערים קטנות כמו אושוויץ בחצר האחורית שלהם.

אלי ויזל, ניצול השואה המפורסם, צדק כמובן. התובנה שעלינו להפנים היטב-היטב כשאנחנו חושבים על המסר של השואה, חייבת להיות ש"ההיפך של אהבה אינו שנאה, אלא אדישות. ההיפך של אומנות אינו כיעור, אלא אדישות. ההיפך של אמונה אינו כפירה, אלא אדישות. וההיפך של חיים אינו מוות, אלא אדישות".

זה נשאר האתגר הגדול ביותר שלנו היום. אם אנחנו מעיזים לחלום על המשך קיומה של הציביליזציה, עדיף שנתפלל שהפסימיסטים טועים כשהם טוענים שהדבר היחיד שאנחנו לומדים מההיסטוריה הוא שבני האדם אף פעם אינם לומדים מההיסטוריה.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן