שאלה

פעמים רבות אני מוצא את עצמי כועס על א-לוהים על כל הסבל שיש בעולם. אני לא רוצה לכעוס. אני יודע שאני בסך הכל אדם שאינו מסוגל להבין את התמונה השלמה, והייתי מאוד רוצה קשר אוהב עם בוראי, אבל אני לא מצליח לעצור את הרגשות האלה.

מהי הפרספקטיבה הנכונה?

תשובה

חלק מהכעס שלך נובע מתפיסת הא-לוהים כאילו הוא מורכב מחלקים שונים, ולא כשלמות אחת. על פי הזוהר, א-לוהים הוא שלמות הכל. כשאנחנו מסתכלים על העולם כאילו הוא מחולק לחלקים שונים - בצד אחד עומדים הטוב והרצוי, ובַשֵנִי הדברים הבעייתיים (הסבל) - אנחנו יוצרים תמונה מעוותת של הבורא, שיסודו "אחד". 

אפשר להבין את הצהרת האמונה הבסיסית שלנו "שמע ישראל, ה' א-לוהינו, ה' אחד" ברמה עמוקה יותר – "שמע" שמשמעותו שמיעה, "ישראל" - משמעותו מאבק; "ה' " מצביע על מידת הרחמים, "א-לוהינו" מתייחס למידת הדין.

חיבור כל המשמעויות האלה יחד, יוצר את הפסוק הקלאסי שמצהיר על אמונת היהודי באופן הבא:

אנחנו מתמודדים עם המון דברים שעלולים לחתור תחת האמונה שלנו; בעיקר, הקושי להכיל את ה', שהוא הנהגת הבורא במידת הרחמים והחסד, יחד עם א-לוהים, שמתבטא במידת הדין הקשה. עלינו לאחד את כל החלקים השונים והמנוגדים שבתוכנו, ולהבין, שבסופו של דבר, שני האספקטים הם "ה' אחד". הכל שלמות אחת הנובעת מאותו מקור של רחמים - מאחדות הא-ל.

במלים פשוטות יותר, "קריאת שמע" היא בקשה לכל החלקים המורכבים הקיימים בנו, להתאחד ולפתור את "המאבק", בהבנה שגם הרחמים בחיים וגם מה שנראה כמו אכזריות, הם למעשה "אחד", ושניהם נובעים ממקור השפע היחיד - א-לוהים.

אנחנו צריכים לעזוב את המאמצים העקרים לנסות להבין הכל בשכל, ולחזור להבנה האינטואיטיבית שא-לוהים הוא הכל.

ברמה המעשית, זה אומר שאנחנו צריכים לעזוב את המאמצים העקרים לנסות להבין הכל בשכל, ולחזור להבנה האינטואיטיבית-הוליסטית שא-לוהים הוא הכל. הוא נסיבות קיומנו – מקום חיינו. הוא בתוכנו ומחוץ לנו. כן, גם (מה שנראה בעינינו כ)כאב הוא חלק ממארג-ה'מָקוֹם'. אבל כאלו גם הנשימות שאנו נושמים, יפי הטבע, גורמי ההנאה השונים, חיוכו של ילד, מסירות המשפחה והחברים, כוחות הקיום הפנימיים שלנו וכו'... נשתדל להימנע מלהפריד את החיים לחלקים שונים, ועם אחדות הווייתנו, נאמץ את שלמות הא-ל על כל מה שמשתמע מכך. התמקדות בחלקים המדכאים לבדם היא סתירה ובגידה באחדות הא-לוהית, שהיא-היא עצם מהותו.

כדי שלא ליפול למלכודת הכל-כך מוכרת הזאת, אני אישית, משתדלת להזכיר לעצמי – לפני שאני פונה אל א-לוהים ומתפללת למלא מה שנראה בעיניי כצרכים וחסָרים - שהכל, כל מה שיש לי וכל מה שאין לי, בא מאותו מקור. בקונוטציה כזאת, יש סיכויים טובים שהכעס ייעלם, ואת מקומו יתפסו הכרת תודה ותקווה.

לאחר הניסים הרבים שראו בני ישראל בצאתם ממצרים, הם נתקלו במספר קשיים במשך שנות נדודיהם במדבר. תגובתם המאכזבת הייתה שאלה הרת גורל: "היש ה' בקרבנו, אם אַין?" רש"י, פרשן התורה הנודע, מציג לנו את השאלה בדימוי של ילד היושב על כתפי אביו אוהבו, ושואל עוברי אורח שחולפים על פניהם: "האם ראיתם את אבי?"

בני אהובי, באמת היה שם רק זוג עקבות אחד, אך הוא היה שלי, לא שלך.

ניתן להוסיף עוד דימוי  - אדם קורא לא-לוהים בתלונה שהוא לא היה איתו בשעות הכי קשות שעברו עליו, וכהוכחה הוא מצביע על זוג עקבות יחיד הנראה במצרי חייו – כנראה, עקבותיו שלו עצמו. וא-לוהים עונה לו: "בני אהובי, באמת היה שם רק זוג עקבות אחד, אך הוא היה שלי, לא שלך. בכל פעם שבה עמדת מול קושי, נשאתי אותך על כתפי."

ולסיום, נדמיין אֵם המביאה את בתה ל'טיפת חלב' כדי לקבל חיסון. האם מחזיקה את התינוקת הבוכייה באחיזה יציבה, מתוך הבנה שתועלתה של הזריקה עולה על הכאב. אי אפשר להכחיש את חלקה הפעיל של האם בגרימת הכאב, אך מייד אחרי הזריקה, התינוקת מסתובבת ונצמדת אליה חזק עוד יותר מאשר קודם. באופן אינטואיטיבי, התינוקת מבינה שלמרות שאמה אפשרה לכאב הזה לבוא, היא בכל זאת מבצר האהבה וההתמסרות היחיד שיש לה.

הפניית כעס כלפי א-לוהים איננה תגובה מועילה. הכעס יוצר ריחוק. אם תימנע ממנו, תוכל להגיע אל החכמה האינטואיטיבית שלך ולהבין שמה שאתה צריך נואשות זה קרבה וחיבור רבים יותר למקור, ל"אבא" השמימי שלך. למרות האכזבה שיש לך מדברים שאינך יכול להבין, בסופו של דבר, רק בקשר הזה תוכל למצוא נחמה וכוח.

לסיכום, זכור שהבחירה כיצד להגיב למצבים בחיים נמצאת תמיד בידינו. מחשבות ורגשות של כעס עלולים להתעורר בנו בכל זמן שהוא; אבל אנחנו אלה שמחליטים אם לשקוע בהם - או לדחות אותם, ולפַנות את המקום לחכמה הפנימית האינטואיטיבית שלנו שתמלא את חיינו.