בכל שנה, כשהיה מגיע תשעה באב, הייתי קצת בבעיה.
מדובר היה ביום שבו אנו אמורים להתאבל על חורבן בית המקדש. יום שבו אנו לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור, ונוהגים מנהגי אבל שונים ומיוחדים.
בכל שנה הייתי מגיעה לבית הכנסת לשמוע את מגילת-איכה, שמקוננת על חורבנה של ירושלים, אך בכל פעם מחדש הייתי מוצאת את עצמי מרחפת במחשבותי לאיזורים אחרים לגמרי.
בעוד החזן היה קורא על בית המקדש, אני הייתי מתנתקת לחלוטין, מתכננת את חופשת הקיץ שלי, שמחה על שנגמרה תקופת המבחנים, או סתם מקווה שהצום יעבור בקלות גם השנה.
בואו נודה בזה, קצת קשה להתאבל באמת על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, שמעולם לא ראינו, ושלא כל כך חסר לנו בחיי היומיום.
נקודת המפנה – "מבצע שלמה"
בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקארוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קרוואנים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה.
בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' באשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו.
היה זה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה", מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אוירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.
הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה.
ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם.
הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על הארועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.
כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת.
במהרה הסתבר לי שזו היתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי.
במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל?
החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות בתקופתינו. יהדות שכבר אינה נראית בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה.
אביב הגיע פסח בא...
הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח.
היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח.
"היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח", פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש".
אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: "המורה, את היית פעם בבית המקדש?"
חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!"
התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: "כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"
אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!
שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו?
החלטתי להסביר בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.
אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: "אף פעם לא היית שם?", "המורה, איך זה להיות בבית המקדש?", "איך נראה בית המקדש?"
"שקט!", ניסיתי להרגיע את הרוחות, "תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!".
אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?
ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה.
כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה.
אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.
למחרת...
בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.
כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר.
השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"
ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.
"למה?", שאלתי אותו, "מה קרה?"
הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.
הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?
ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש.
כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: "את המורה של הילדים שלנו?"
"כן", עניתי, "מה קורה פה, אדוני?"
"הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?", הוא הביט עלי במבט כועס.
"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"
הוא הביט עלי במבט לא מאמין. "מה? על מה את מדברת?"
עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום".
האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי.
פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם.
הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"
לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!", לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.
קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין.
האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי.
נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה.
עמדתי מולם, והייתי המומה.
הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!
תשעה באב
לאחר כמה חודשים, שוב הגיע תשעה באב. עמדתי בפיתחם של הלימודים באוניברסיטה, והתקופה בה הייתי מורה ומדריכה נראתה לי אי שם רחוקה בתוך ההסטוריה.
הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה (כפי שנוהגים בבית האבלים), וחיכיתי לשמוע את מגילת איכה. כבר ציפיתי שכמו בכל שנה, זה יהיה זמן שבו 'ארחף' למחשבות רחוקות, ואקווה לא להיות רעבה מדי בצום הזה.
קריאת המגילה החלה, ופתאום קראתי את הפסוקים הראשונים:
"איכה ישבה בדד... היתה כאלמנה... בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים".
לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן. במבטים של הילדים הכועסים. בצעקות של ההורים. בבכי של האימהות. בשקט האומלל של הגברים. בהלם שהשתרר לשמע בשורה כל כך קשה. כאילו בישרתי להם שכרגע מת אדם שהיה יקר ללבם.
הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית.
באותו הרגע הבנתי.
הבנתי שכך, בדיוק כך, אנחנו אמורים להתאבל על המקדש בתשעה באב. אנו אמורים לבכות על אובדן האחדות והשלום בעולם כולו. להצטער על היעלמות השכינה והקדושה מחיינו בארץ ישראל. לכאוב את חורבנו של המרכז הרוחני והתרבותי, שאיחד את כל העם סביבו.
מאז, בכל שנה כשמגיע תשעה באב, אני חווה מחדש את המקרה ההוא, את אותם האנשים שמצד אחד אני לימדתי אותם על היהדות שבארץ ישראל של היום, אך מצד שני, הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית.
(172) אורית, 30/7/2020 13:46
זעקה קורעת לב
ריגשת אותי מאוד במאמר. אני קורטת אותו היום במהלך יום תישעה באב.... וגרמת לי לבכות מעומק הלב. תודה לך
(171) צוריאל משה מור, 30/7/2020 10:15
מאמר מדהיםםםם
וואו הלוואי וכולנו נחווה ככה את ט באב
(170) קרן זק"ש, 13/7/2020 19:38
שירתנו יחד ריגשת אותי....
היי. התרגשתי מאוד לקרוא את שכתבת . כאילו רק אתמול היינו בבת חצור עם הילדים המקסימים והתמימות שתיארת. נחשפתי לזה ממש במקרה בהמשך לחיפוש שלי אחר שאשא ילדה אהובה מבת חצור ששנים אני מנסה להזכר בשם משפחתה ולחפש אחרייה. הגעגוע לא עזב ומידיי פעם אנח עושה חיפוש כזה או אחר אחריה ברשת. כתבת יפה ונגעת בלב. קרן זק"ש )לשעבר הדר(
(169) ענת ישראלי, 9/8/2019 13:33
מאמר על תשעה באב
ממש התרגשתי ממה שסיפרת, זה היה שעור מדהים למה אמור להיות ט באב, מרגש!!
(168) אנליה, 10/11/2018 10:47
חורבן הבית
גם בית המקדש שלי הולך ונהרס לאט לאט. "מדינה יהודית" שפעריה החברתיים הולכים וגדלים ואנשים למצליחים להתפרנס בכבוד. מדינה שמנהיגיה לא עושים את עבודתם נאמנה אך מחזיקים בכיסא בשביל הכיסא והפנסיה. מדינה שאי אפשר להגיד את מה שאתה חושב באמת כי אתה נהיה בוגד . אז כן בשבילי זה החלום ושברו, או החלום בשברו. גם וגם.
(167) לאה גרין, 21/7/2018 21:42
יהודי אתיופיה הם הדוגמה האישית לכל אחד ואחד!
תודה רבה קרן,אני מאד אוהבת את יהודי אתיופיה למי קוראים אנשים חכמים וצדיקים אם לא ליהודי אתיופיה,כל הכבוד שאתם עושים עלייה למורות כל הקשיים והניסיונות!!!!!!!!!!!!!!!!! אתם הדוגמה אישית!! וה" ישלם לכם על כך.
(166) שני, 1/8/2017 07:57
יפיפה כל כך.
(165) יאירה בר סלע, 17/5/2015 09:50
מדהים ולא יאומן איזה סיפור קרן
לחשוב שהקהילה הזאת היתה כל כך מנותקת מאיתנו עד כדי כך שהם חשבו שיש עדיין בית מקדש ובטח חלמו להגיע לשם וואו אני בשוק אפילו מזה שהם לא ידעו על פורים וחנוכה אבל חורבן הבית??? היה לפני איזה 2000 שנים ואיך הם קבלו את זה קשה , הגיעו לארץ הקודש ואין בית מקדש וואו מצמרר , וקרן אני כל כך מזדהה איתך שאנחנו לא מודעים מספיק לאבל הזה אבל עכשיו ממש בכיתי איתם איך שהם התאבלו זה קורע את הלב. צריך לפרסם את הסיפור הזה אני שיתפתי בפייס . שנזכה באמת לגאולה עוד בימינו במהרה אמן
(164) קוראת, 6/8/2014 11:02
תמימות מרגשת.
(163) שיר, 5/8/2014 11:36
חורבן יהדות אירופה
בשנה שעברה בשבת לאחר ט' באב התפללתי שחרית בבית כנסת בסקוטלנד שבעבר נשא קהילה מפוארת (ידוע לי גם מהמשפחה וגם ממראה ביה"כ) כשנכנסתי לביכ"נ חשתי את תחושת החורבן, כשיהודים טובים, יהודים שנשבו מגיעים בתמימותם לתפילה קצת לחוש הווי יהודי ועם זאת אין להם כמעט ידע ביהדות והילדים כבר נשואים לגויים ומניין קובץ בקושי... ברגעים האלה חשתי את החורבן בהתגלמותו ולא הייתי מסוגלת לעצור מדמעותי.
(162) מישהי, 4/8/2014 21:04
מדהים ומרגש! רעיון חזק! הלוואי שנזכה להרגיש כמותם עכשיו ושנזכה בקרוב בע"ה להיות בבית המקדש שוב!
(161) שילת, 4/8/2014 07:56
יאוו איזה מרגששששש אני לא מסוגלת להתאפק יורדות לי דמעות..
(160) שירה, 11/7/2013 05:51
אנחנו לא בוכים על המקדש עצמו שנחרב
אלא על הבנים שגלו משולחן אביהם. על צער השכינה. על הריחוק הנוראי שלנו, על הלב המאחד את העם שלא היינו זכאים לו. דווקא בט' באב בחצות היום, שזהו הזמן שבו נשרף בית המקדש בפועל, אז מוקלים מעט דיני האבלות ורוח נחמה מתחילה לישוב באוויר, הידיעה שגם בגלות הקב"ה לא עוזב אותנו, ושהתורה לעולם לא תישכח, ושיום אחד בית המקדש יבנה
(159) תמימה, 29/7/2012 14:54
אחים אהובים
קצת תמהתי לגבי הכותבת על שאלה המחשבות שעברו במוחה בזמן קריאת איכה אבל אל מול השעור המדהים שהאחיםהאתיופים מלמדים אותנו אין מילים. דרך אגב אם הייתם שןמעים את מגילת איכה בבתי כנסת .. יש אנשים שאכן בוכים על חורבן ירושלים בבכי מר גם היום. נראה שאי אפשר להשאר אדישים אל מול הזוועות שבמגילת איכה גם אם את לא חושבת על בית המקדש עצמו.
(158) אנונימי, 14/9/2011 15:56
וגם זה הבל
ואולי זוהי דוגמה מצוינת לאופן שבו היהדות בונה את עצמה על דברים שאינם, על עבר שאיננו, על מיתוסים, ומנתקת עצמה ממציאות נושמת, חיה, מציאות בשר-ודם. האם חייהם של אותה ילדים השתנו במשהו, באמת-באמת השתנו, בעקבות הידיעה על היעדר המקדש? האם חיינו שלנו ישתנו, באמת-באמת ישתנו, בעומק מהותם, אם בית-המקדש יבנה?
ענת, 29/7/2012 04:26
הבל הבלים
שאלה מצוינת התשובה לכך בעיניי היא שאם לא היינו מתאבלים על העבר, מציינים את שהתרחש לנו ומתכוונים לעתיד - העם היהודי היה בוודאי נכחד כולל המנהגים, החגים, האמונה, התורה והמצוות אכן חייהם השתנו בעקבות ידיעה שכזו האם החיים של מישהו ישתנו בעקבות ידיעה שהבית שלו נהרס? בית המקדש איננו משהו דמיוני שכתוב באגדות ועם ישראל יצר ממנו מיתוס זהו מקום אמיתי וחלק ממנו עדיין קיים וההיסטוריה (הלא דתית) אף מאשרת את קיומו אם נלמד ונדע מה היה מהותו של בית המקדש נוכל לחשוב שחיינו אכן ישתנו אם אכן יבנה תארו לכם מקום שבו הרובד הרוחני נפגש עם הגשמי קשר קרוב לבורא רוחניות שתהא מנת חלקם של כל בני האדם ואהבה לדעתי- מצב שונה בתכלית מהמציאות העכשווית... אפשר רק להתפלא ולהעריך את התמימות והאמונה שלהם שנזכה לשמוח בבניין ירושלים!
מישהי, 4/8/2014 21:06
אמן! אהבתי!!
אנונימי, 5/8/2014 14:59
אולי...
ואפשר גם להסתכל על זה כך :
העובדה שהיה פה בית מקדש- לפני אלפיים שנה,
וזה מה שמשפיע היום על הצורה שבה תופסת יהדות אתיופיה על המציאות.
מה זה אומר על העוצמה שבה משפיע המקדש על החיים? כמה זיכורנות נצרה יהדות אתיופיה בלבה- למשך אלפים שנה -מאותו המקדש?
וכמה יכולה להיות השפעה למקדש בזמננו על חיינו ?
והאם זו ה-דרך כדי לחבר שוב את היהדות למציאות חיה ,נושמת, בשר ודם?
לאנונימי, 5/8/2014 16:23
לאנונימי
מי שאין לו עבר אין לו עתיד!
(157) איתיופי, 8/8/2011 19:26
זה עצוב
זה באמת נוגע ללב.
(156) mee, 7/8/2011 20:42
סיפור דומה, מדהים לא פחות
יצא לי לשמוע מכלי ראשון ממדריך טיולים, בתקופה של שלושת השבועות שנה שעברה, שיצא לו להדריך קבוצת אתיופים, שהגיעו לירושלים לארץ ישראל. הסיור נערך על הר הצופים, (שם הוא סיפר לנו את הסיפור המצמרר הזה) ואמר שהוא הראה להם את ההרים מסביב תוך שהוא מסביר מידע היסטורי על כל אחד מהמקומות, והוא הצביע על הר הבית והסביר בפשטות, בלי להקדיש יותר מדי תשומת לב, שזהו היה מקום המקדש אבל כמובן שהוא נחרב לפני 2000 שנה וכיום עומד שם מסגד. זאת לא היתה פעם ראשונה שהוא ערך את הסיור הזה, ולכן הוא נדהם מתגובת האנשים. הם השתטחו על הרצפה והתחילו לצעוק ולבכות בצורה נוגעת ללב. כן, זה באמת מאוד עצוב לראות את זה, אבל עד כדי כך? המתרגם של הקבוצה אמר לו, בשבילם אתה ברגע זה החרבת להם את המקדש. הם הגיעו במיוחד לישראל כדי לעלות לרגל, לראות את בית המקדש, ואתה מספר להם שזהו?שאין?ואז הוא קלט,שזהו בעצם המקצת שבמקצת שאמור להיות התשעה באב שלו. הוא פתאום קיבל מימדים, מושגים, איך נראה בנאדם שאומרים לו שבית המקדש נחרב...
(155) מהרי, 18/7/2011 09:34
פשוט, תודה לך על הסיפור. שנים התביישתי לספר, עכשיו נתת לי דרור לספר את אשר על ליבי
בס"ד. ב"ה גם אני עליתי מאתיופיה. גם אני לא ידעתי שבית המקדש נחרב. פשוט הורים לא סיפרו ולא דיברו על זה. ספק ידעו ספק הכחישו אינני יודע את המקור. כאשר הגעתי לפני שלושי שנה בגיל 12, המורה סיפרה על בית המקדש שהיה. הכיתה שוב ושוב ניסיתה לברר מה היא מסבירה, כשהבנו כעסנו עליה כל הכיתה. אני זוכר הייתה ילדה כבת 14 בכיתה, פשוט התחילה לבכות וכולנו כולנו אריה, והמורה נבוכה מהמחזה. הרי כל כך הרבה שנים סיפרו הורינו על ירושלים של זהב ועל הטוב שבירושלים. אני זוכר את את הפאניקה שנוצרה בכיתה בעקבות הבשורה. חלק מאיתנו לא רצינו לאכול צהריים, פשוט לא יכולנו ולא היינו מסוגלים להכניס אוכל לפה. כל פעם כשתשע באב מגיע אני נזכר באותו עצב האמיתי. בע"ה שריבון העולמים יבנה לנו את בית המקדש. מהרי
(154) אנונימי, 10/7/2011 09:42
מקסים ונוגע ללב.
מקסים.ונוגע ללב..
(153) מאיר, 10/6/2011 15:29
מרחיב את האופקים.
סתם רציתי לדעת על הצום, י " ז " בתמוז, ונתקלתי בסיפור של קרן גוטליב ועולי אתיופיה, הסיפור חיזק לי את הדעה שאכן יהודי אתיופיה היו מנותקים מיתר יהודי העולם ולא עודכנו ע"י שליחים. .
(152) אתי, 20/7/2010 05:03
בזכות המאמר הזה אני צמה בתשעה באב כבר מספר שנים
לפני מספר שנים נתקלתי בסיפור המרגש הזה באתר. מאז צמה בכל תשעה באב ברוך השם, וחוזרת אל הסיפור הזה. זו הפעם המי יודע כמה שקראתי אותו ומתרגשת בכל פעם מחדש מהמהות שבו. תודה לך קרן גוטליב.
(151) אנונימי, 29/6/2010 08:22
סיפור מעלף
אני פשוט בוכה ביום מרגש זה י"ז בתמוז ריגשת אותי עד דמעות אני פשוט לא מצליח לעצור את הדמעות
(150) אחיה, 28/6/2010 09:01
קשה לי לראות מה אני כותב ואני חנוק ולא מצליח לדבר עכשיו. מדהים כמה הם מחוברים וכמה יש לנו ללמוד מהסיפור הזה. מי יתן וכבר השנה האנשים הללו יזכו לעלות למקדש בירושלים.
(149) , 24/8/2009 09:04
מרגש
מרגש לקרוא על האתיופים ששמרו כך את זהותם, אכן יש מה ללמוד מהם
(148) , 30/7/2009 22:33
תגובה
מאוד מרגש ומחזק. והלוואי שהאמונה זו הייתה לכל עם ישראל,היינו נגאלים מיד.
(147) איילה, 30/7/2009 15:12
אני מאמינה שעדיין יש אנשים, כמוני, המרגישים את הכאב
של החורבן והגלות גם כיום, למרות ש"נולדו לתוך מציאות כזו". לפעמים הייתי רוצה לפגוש בנשים כמוני ולהרגיש שאני לא היחידה. ולגבי הסיפור? מרגש מאוד, אבל חוסר הרגישות של המורה, אוי, חוסר הרגישות! והזילזול מודגש כל כך לעומת הכאב של העולים החדשים.
(146) אנונימי, 30/7/2009 07:10
מהמם!
אחד הקטעים הכי מרגשים שקראתי. ממש מרגש! גרם לי לחשוב על כמה דברים...
(145) , 29/7/2009 17:56
לקרן גוטליב
סיפור מרגש! קראתי אותו בליל תשעה באב והתרגשתי עד דמעות. שלחתי לחבריי את הסיפור המרגש. תודה על הסיפור שהצליח למוטט את חומת האדישות בנוגע לאבל על בית המקדש. גם אני עובדת סוציאלית ויצא לי לפגוש הבדלי תרבות תהומיים. לפי הסיפור שלך אני מזהה שניחנת ברגישות שלדעתי לפעמים חסרה במקצוע הזה. שוב-תודה. ריגשת מאוד וכל הכבוד על פועלך למען העולים!
(144) , 28/7/2009 20:17
מתוך דמעות של כאב
החכמה היא לנסות להתאבל ככה למרות שנולדנו למציאות כזו.
(143) אורטל, 27/7/2009 06:56
מרגש מאוד
הבאתם את הכתבה הזו לפני שנתיים או שלוש אבל עדיין מרגש לקרוא אותו. ישר כח!!! ושנזכה לבנית המקדש מחדש עוד השנה בעז"ה.
(142) דנילה, 31/3/2009 18:04
הכתבה רגשה אותי איזה אמונה אמיתי יש לאיתיופים
(141) נחמן, 16/3/2009 10:04
"איך אפשר לשכוח את משהו עברו"
אני מנשה להזביר איך הגינו לפה ומה היביא אותנו לארץ הקדושה?
תשובה :כי אנחנו שמרנו את משהו קיבלו אבותינו הקודמים {זה בקיצור}
ובכות זה אנחנו פה ועל זה עכשיוו שומרים את המשורית של אבותינו.
(140) יוני, 9/2/2009 14:37
בשצף קצף היסתרתי פני רגעה ממך וברגעה קטון עזבתייך
אחד המאמרים הכי מרגשים
הלוואי כולנו היינו מרגישים כך על חורבן הביית
(139) ש., 6/1/2009 05:30
קראתי את הסיפור כבר כמה פעמים
ובכל פעם אני מתרגשת ומצטמררת מחדש.
(138) אפי, 23/7/2008 16:39
בית מקדש באתיופיה
ככל הידוע לי, באתיופיה ישנו בית כנסת שנקרא "בית מקדש" שעליו שומר גוי אתיופי. ולא כל אחד יכול להכנס לשם. שווה בדיקה
(137) חן, 27/6/2008 04:32
ואולי זהו תיקוננו
את צודקת לא נותר אלא "לבכות על אובדן האחדות והשלום".כאתיופית אני בוכה כל יום על אובדן האחדות כי רק מי שמרגיש נתק, עקירה יכול להבין ולהשתוקק לאחדות.
כדי להפיג מאיתנו את הניכור והשינאה שהיה נגדנו בגולה אבי היה מתאר לנו את ארץ הקודש, את בית המקדש את אור האינסוף שעוטף באהבה ובקדושה את אחינו שיושבים בה.והיה אומר לנו:"אל תדאגו ילדיי גם אנחנו עוד נזכה לעלות לא"י, עוד נזכה להתאחד עם אחינו הקדושים שזכו".והוא ממשיך,"שם לא תדעו שנאה מה היא, שם כולם כמקשה אחת".
והנה זכינו, תודה לאל, ואנחנו כאן.
אבל אחינו(חלקם) אפילו לא בטוחים שאנחנו יהודים.יש למישהו מושג או חצי מושג מה ההרגשה של עקירה כזאת?! יש למישהו מושג מזה שלוקחים מימך את כל מה שאתה?!
אבל כנראה שזה מנת חלקנו להיות כקלון גם בפני אחינו.ואולי זהו תיקוננו.
שהקדוש ברוך הוא יאיר על כולנו ונזכה כולנו לדעת רחבה ולבניית בית מקדשנו במהרה.
(136) רחלי, 15/11/2007 20:03
לשנה הבאה בירושליים הבנוייה...
המילים : "ליבכות על אובדן האחדות והשלום" גרמו לי צמרמורת בכל הגוף ועיניי החלו לידמוע...מאמר מרגש. את העולם כולו בודאי שלא נצליח לתקן, אבל כל אחד בסביבה שלו ינסה להפיץ אור ויוציא מהכח אל הפועל את היכולות והכישורים שלו...אז בוודאי זה יתרום לעולם להיות טוב יותר...בהצלחה לכולנו
רחלי.
(135) שמואל, 24/7/2007 16:14
מדינה
שלום רב !
אתר שלכם יפה ומוצלח .
שר כח גדול.
מאת שמואל
(134) אלי, 24/7/2007 02:36
מדהים
אבל למי שלא חווה את החוויה שלך, עדיין קצת קשה.
(133) יהודית, 23/7/2007 16:49
לליאור-גם לי כמוך היה קשה בלי המוזיקה אולם....
מאז חורבן גוש קטיף-מלפני שנתיים אני לא שומעת יותר מוזיקה(רק ווקאלית)גם בשלושת השבועות וגם בספירת העומר...החורבן שהיה בגוש הכניס אותי לכזה עצב שחשבתי לעצמי: לאחים שלי(חברה טובה שלי גרה שם)נחרבים עכשיו חצי מהחיים ואני אהנה ואשמע מוזיקה? זה בדיוק היה בשלושת השבועות...
דרך החורבן- של ימנו אנו הצלחתי להתחבר לחורבן של אז-של העבר...
והיום שנתיים אחרי-אני עדיין מכורה למוזיקה -יום יום....אולם בשלושת השבועות???? לא מסוגלת!פשוט לא. האבלות על כל החורבנות שעברו על העם היקר שלי ובעיקר- חורבן ביה"מק, חזקה יותר מכל התמכרות שהיא....
והכתבה הנ"ל חזקה ממש! אחים אתיופים צדיקים ויקרים שלנו- אוהבים אותכם...(-:
(132) ורדית, 23/7/2007 13:50
בית המקדש
יישר כח על המאמר המרגש עד דמעות.
גם אני זכיתי להרגיש קצת יותר קרובה ואבילה על החורבן,וזאת לאחר שבשבוע שעבר הוזמנתי לבר מצווה בכותל בראש חודש ,שם ביקרתי במנהרות הכותל-מקום שלא ראיתי ולא ידעתי איך לתאר/לדמיין לעצמי.
מקום כ"כ מיוחד ומקודש -הרגשתי לפתע כ"כ קרובה לקודש הקודשים(בדיוק במקום של אבן השתייה)-והתחלתי לבכות רק על הגאולה/משיח ובית המקדש,אבל באמת ,לא כפזמון חוזר,ולא ביקשתי לא עליי/ילדדי/ביתי/פרנסה/בריאות.ממש נטו על בנין בית המקדש-כי זה היה ממש נצרך,וממש מכל הלב.כי ברגע שנבין את חשיבות בנין בית המקדש-אזיי לא נצטרך לבקש שום בקשה פרטית.
יהי רצון שנזכה לגאולה מתוך חסד ורחמים.ונזכה לראות את ירושלים הבנויה במהירה במהירה בימינו.אמן.כן יהי רצון.
(131) רות, 23/7/2007 12:04
אמונה
ממש מדהים לא יאמן.
:)
התמימות שלהם היא אמונה גדולה
הסיפור הזה הוא ממש שיעור באמונה
צום קל ומועיל
שנזכה כל אחד מאיתנו לגאולה פרטית
וגאולה שלמה לכל אחינו הקדושים
(130) ליאור, 22/7/2007 06:27
וואו מדהים, אבל אני בכל זאת לא מצליח להתחבר לזה
אני לא מצליח להתחבר לזה, ובגלל זה מאוד קשה לי להתאבל. שלא נדבר על מוסיקה, שאני לא מסוגל לא לשמוע יום אחד מוסיקה, זה מחרפן אותי... כל הכבוד למי שמצליח!
(129) יעל, 22/7/2007 03:47
מדהים.
תודה רבה.
(128) חן, 3/7/2007 13:54
מצמרר
תודה לך , זה היה מדהים.
(127) יהודי, 31/5/2007 12:47
דמעות בעיניים
(126) מאמין, 4/5/2007 10:32
סיפור מרגש
(125) עדי סוונך, 18/4/2007 07:14
אני מהמוצא איתיופי יש לי כמה דברים לומר
אני מאוד שמחה שנכנסתי לאתר שמספר לי דברים שלא ידעתי אני רוצה להגיד לך שאני מאוד גאה בזה שיש מישהו שאכפת לו מהעדת האיתיופית בהצלחה בהמשך ומאוד יפה האתר ותמשיכי לספר על איתיפיה גם באתרים אחרים להתראות
(124) מרים, 17/8/2006 10:02
אתיופיה
(123) eti, 17/7/2006 20:28
unbelivebol
sipur meragesh toda lach shenatat li lehavin ma ze yerushalim
(122) דרור שחף, 7/6/2006 10:21
חורבן בית המקדש / תשעה באב / המוח האנושי
ממאמר זה עולה מסר חשוב ואדיר כאחד- מסר המבהיר לכ"א מאיתנו שהזמן נטול כל משמעות בכל הנוגע לעבר, הווה ועתיד-כלאמר: עובדה!- עולי אתיופיה סירבו להאמין בכל תוקף שבית המקדש מזמן, מזמן היה ואיננו עוד...מפני שברור היה להם וחקוק היטב בתודעתם הקולקטיבית שבית המקדש עודינו "נושם וחי".
ועתה, בזמן הזה הם נאלצים לעמוד נחשפים אל מול האמת העירומה והמרה שאין כלל וכלל שום בית מקדש, במקום זאת נאלצים הם להחליף את ה"הרד דיסק" (האינפורמציה הצרובה והמוקלדת) בידיעה "חדשה" של זכר חורבן הבית בציון של 9 באב.
הדבר מוכיח שוב ושוב ש"הזמן" לכשעצמו מהווה מרכיב וירטואלי עליו אין לסמוך ואין להישען, משום שהזמן הינו למעשה מימד בלתי מוחשי התלוש מכל מציאות נוכחת.
הסיפור הנפלא המובא במאמר זה מוכיח באחת! כיצד קהילת אנושית של צעירים ובוגרים כאחד, מגיבים בזמן עכשיו כקולקטיב אחד כלפי אירוע שהתחולל בזמן "אחר", כאשר מבחינתם האירוע החל ומתחולל עתה!
כאן הדגש לשימת הלב!
לזמן אין כל משמעות לבד רק אם וכאשר המציאות "מתפקדת" כבשיגרה.
הזמן איננו ומעולם לא היה ואין איש היכול להביאו לכלל הוכחה משום שאין דבר כזה "זמן" למעט השימוש במושג "זמן" עצמו, ודי בשימוש המילה "זמן" כדי להעניק לזה את תחושת קיומו של משהו שלמעשה איננו.
סיפור עולי אתיופיה הינו מקרה אחד מיני רבים בו בני אדם "נופלים אל רשת האשליה" מתודעתם "המציאותית" לטובת או לרעת "מציאות אשליתית" שונה / אחרת מאשר הם יודעים / חווים /חושבים / סבורים וגם מנחשים, עד שעובדות המציאות המוחלטת צצות ומצהירות על קיומן העובדתי הנחרץ ובר ההוכחה.
מוסר השכל:
המוח האנושי הינו כלי רב עוצמה ורב תכליתי, אולם בל נסמוך ידינו עליו קודם שנוודא ונבדוק הלכה למעשה בכל רמה של תיאוריה ומעשה, על מנת שחלילה לא נעמוד מול שוקת שבורה גדושי מפח נפש ונכלמים כאחד.
המוח- עם כל הכבוד, מתפקד כמחשב על ללא מתחרים, אך עד לכאן כוחו ועוצמתו מגיעים.
המוח מוגבל מלדעת על...נניח "נבואה".
לדעת בוודאות!!!... זה תפקידה של האינטואיציה, היא הידיעה הפנימית! היא הידיעה שכל אדם ואדם יכולים להתחבר אליה ולדעת באופן תחושתי עמוק ביותר את הנכון אודות כל דבר מהותי אמיתי ותכליתי. משום שהאינטואיציה "דוברת" איתנו בשפתה היחודית הסמוייה שאינה קשורה אל המוח הדובר בכל השפות לבד משפת האינטואיציה.
אחרית דבר:
מעשה שהיה וכך היה...
לפני מספר שנים בתאריך 1 באפריל, חמדתי לצון - והתקשרתי אל אחת מידידותי שאינה עוד בחיים(יהי זכרה ברוך),הצגתי עצמי כקצין משטרת ר"ג ואמרתי בקול עמוק ומחוספס שיחידת שיטור בדרכה אל דירתה בכתובת הנ"ל.
הידידה החליפה טון והלחץ בו הייתה נתונה ניכר היטב בקולה, היא השיבה: "אוקיי אני ממתינה לכם".
מקץ 5 דקות התקשרתי בשנית כאשר צליל קולי רגיל ומוכר באוזניה, מייד וכאשר זיהתה ידידתי את קולי פנתה אלי בחדות ונקבה בשאלתה...
"האם זה אתה שהתקשרת קודם?!!!"
"אכן כן" השבתי בחיוב.
בשלב זה זכיתי מידידתי למבול של קללות ושאר גערות מכוערות תוך שאני חונק את גלי הצחוק עד להתפקעות.
שניות אחדות לאחר שנרגעו הרוחות פלטה ידידתי בלהט אל אפרקסת הטלפון ואמרה: "חכה על הקו, אני חייבת לרוץ לשירותים לבדוק אם ניתן עוד "להציל" משהו..."
(נותרתי המום ונסער כשנפל לי האסימון)
להזכירכם: המוח עם כל הכבוד אומנם כלי אדיר אולם בשורה התחתונה מדובר עדיין רק במחשב על ותו לא, המוח נותר בעינו כפתי קטן המאמין לחתול ולעכבר.
דרור שחף
(121) אליה, 12/5/2006 01:45
סיפור יפה
חשוב להזכיר לעצמנו את רמת הרגש שצריכה להיות בנו כלפי החורבן, ולרצון לגאולה
(120) ברוך, 1/5/2006 01:20
כל הכבוד
(119) יעקוב, 8/3/2006 06:36
יפה מאוד הדבר הכתבה הזו
מאוד יפה הכתבה הזו אבל קשה לי להאמין שאין בית מקדשץ
(118) רבקה סלומון, 1/2/2006 17:25
דיייייייייייייי
כדאי שנתחיל להיתחבר ליהדות שלנו,זה שבאתיופיה לא ידענו כלום לא אומר שצריך להישאר אטומים.שיהיה לך רק טוב.
(117) אנונימי, 26/11/2005 05:46
חורבן בית המקדש
אני כולי נפעמת מהכתבה וכיהודיה ישראלית אני מבקשת סליחה מהאתיופים שהם חלק מעמי ומקווה שעד מספר דתיים במדינה זו
ילמדו לכבד ולהעריך כל עלייה באשר היא.
(116) ליאור, 10/8/2005 16:01
מרגש עד דמעות
זה מראה כמה טובים העם האטיופי
ואני לא אטיופי , ופעם אפילו לא הערכתי אותם מספיק כמו שצריכים להערית אותם...
אבל עכשיו הם ממש ממש מוצאים חן בעיני כולנו יהודים
והנה הילדים האלה צדיקים הרבה יותר מכמה ילדי השנה בא פוסם המאמר ...
אני ממש בכיתי
אכן ית המקדש בשבילי כאילו נחרב היום!!
אני לא מאמין שזה קרה?!?
אתם בטוחים שבית המקדש נחרב???
אני בשוק !
כל שנה הוא נחרב לנו מול העיניים !
אני ממש עצוב
עכשיו יש לי הרבה יותר הרגשה ומכואבים לגבי 9 באב ...
רחמים !!!
(115) מאיר קורן, 9/8/2005 07:01
מרגש עד כדי דמעות - מאמר חובה לכל העוסקים בחינוך
התרגשות רבה והזדהות עמוקה עם כותבת המאמר, קרן, אופפת אותי לאחר קריאת מאמר חשוב ומרגש זה !
דומני, שכל הנאמר במאמר זה משקף היטב את החסך התרבותי-רוחני בו חיים עדיין חלק מאחינו האהובים והיקרים החיים פה, בארץ וגם בחו"ל !
לדעתי ועל-פי תחושתי העמוקה, המלווה אותי שנים רבות, הגיע הזמן, שנעמיק יותר ויותר בחקר הזהות היהודית שלנו ובהבנת הסמלים היהודיים השונים וכמו-כן,בהבנת המשמעויות העמוקות של היותנו עם יהודי ולא רק עם ישראלי - ככל העמים בעולם... !!!
כאדם העוסק בחינוך וכהורה, אני חש שהדברים בכתבה זו מדמרים עמוק לליבי, כיהודי, ואין זה משנה אם אני "דתי", או "חילוני" (לצורך העניין, אני מגדיר את עצמי "יהודי דתי לאומי-תורני").
מאמר זה שופך אור על הבנת הסיבות לאבל הכבד והצער הרב שצריך ללוות כל יהודי על חורבן בית המקדש ועל החסרון העמוק שצריך ללוות כל אחד מאיתנו, כיהודים, כל עוד לא נבנה בית-המקדש!!! זהו אבל כבד על כל משמעויותיו התרבותיות, הלאומיות והתורניות !!! נתפלל כולנו לבורא עולם שיבנה במהרה בית מקדשנו ונזכה כולנו לביאת המשיח במהרה, בעזרת ה' יתברך ובזכות אהבה אמיתית בין כולנו, אמן !
(114) חלילי אלון, 21/12/2004 05:04
המאמר נפלא !!!!!!!!!!
אבל לא ברור לי, אם האנשים הנפלאים האלה
לא ידעו שחרב המקדש הרי מן הסתם אם המקדש נמצא בארץ הקודש איך לא חיפשו אותו(כגון עליה לרגל) או התענינו אודותיו??
אשמח לקבל תשובה
בתודה
חלילי אלון
(113) מעיין, 20/9/2004 09:31
מעולה
אני חושבת שצריך יותר לפרסם את זה.
אני בחורה דתיה אבל אני מאוד נגד הרבה דברים בדת. אפעם לא שמרתי הכל כאילו שבת והכל זה מההורים שלי אבל כל השאר הייתי עושה על פי דעתי.
עד לפני חמש דק' את צום תשעה באב צמתי כי ככה, כי ככה אמא אמרה לא בגלל שומדבר אחר!
אני חושבת שעוד המון ילדים בגילי (17) ומכל טווח גילאים אחר, חושבים ככה . הם צמים ב-9 באב כי ככה , יכול להיות שהם יודעים על מה הצום אבל לא עושים אותו כמו צריך. אני למשל רואה חופשי טלוויזיה אין לי בעיה עם זה, ואני חושבת שעוד הרבה כמוני מעבירים את הצום ככה !
אני מצפה שתעבירו את זה לעוד הרבה.
(112) שרון, 24/8/2004 16:12
ממש מרגש
ממש מרגש לדעת עד כמה האמונה יכולה להיות חזקה גם בארץ כול כך רחוקה אני מאוד אוהב את העדה האטיופית הם אנשים מאוד חמים
(111) יוני, 23/8/2004 09:42
ישר כוח
קרן ממש נפלא אני רוצה להודות לך על זה ששתפת אותי יותר נכון אותנו במאמר חוויתי זה, אני כבן עולים מאתיופיה מאוד מאוד חי את זה.
(110) מוטי, 14/8/2004 18:53
המאמר
אני ילד לא אתיופי אך אוהב את העד ה מאוד ולכן המאמר ריגש אותי. המאמר היה יפה מאוד וכתוב יפה מאוד.
התוכן של המאמר יפה מאוד.
(109) נעמה, 30/7/2004 02:02
מעולה!!פשוט מעולה
(108) אלכס, 29/7/2004 11:57
פשוט ענק ומאוד מרגש
אני לא יודע איך לכתוב את מה שהרגשתי כשקראתי את הקטע אבל אני כאילו באמת חוויתי יחד איתם את החורבן שוב.
(107) גרציה גוטמן, 28/7/2004 02:53
התיחסות לכתבה של קרן
התרגשתי לקרא את הכתבה של קרן בנושא תשעה באב.הספור קסם לי מאוד. חשבתי לעצמי שאנו בא"י לא מבינים מספיק את היהודים שעלו מאתיופיה ועלינו לעשות מאמצים לקרב אותם יותר ויותר אלינו ולא לנתקם מהדת והמסורת.
בשנים האחרונות לימדתי בחטיבת ביניים עברית לעולים חדשים שהגיעו גם מרוסיה,צרפת, דרום אמריקה. הילדים מאתיופיה שידרו חוסר בטחון עצמי ולא האמינו ביכולות שלהם.כשהגיעו לכיתה ט' הגלגל התחלף -הם דברו עברית שוטפת והצליחו בלימודיהם- דבר שהסב לי אושר גדול.
(106) לאה, 28/7/2004 01:28
זה נכון
אני אכתוב דברים קשים אבל כפי שאני רואה אותם: אני נתקלת בגזענות כלפי יהודי אתיופיה. גזענות שנובעת מהפחד מפני הלא מוכר-מפני תרבות שונה ומפני מראה שונה.
אני עדה לאמנויות של יהודי אתיופיה. אני מכירה מקרוב את תבניות ההתנהגות של יהודי אתיופיה כקבוצה. ואני מצדיעה להם:
יש חיבור בין הרגש לאמונה ולידע.
אנשים גזענים או שוטים יקראו לזה בשם "פרימיטיביות" - ואני חושבת שזוהי ראשוניות. שזהו חיבור. שזוהי יצירה שהשתמרה בלא פגע "תודות" לכך שהם עלו ארצה דווקא לאחר הקמת המדינה. מקימי המדינה גזזו ליהודי תימן את הפיאות. ולאחרים בד בבד-את האמונה ואת השורשים.
ליהודי אתיופיה קשה בארץ. אבל הם מצליחים, ואני מאחלת להם שהם יצליחו בגדול.
אני עובדת כיום עם סטודנטים מעדות וממוצא שונה. יש לי קנה מידה להשוואה. ליהודי אתיופיה יש כח רצון לא נורמלי - ויש בהם את החיבור אל הנשמה. לכן אני מתפעלת כשאני מקשיבה לידע שלהם. הם יודעים איך ללמוד, איך להפנים דברים. אני מעריכה אותם. זה לא שחור-לבן תרתי משמע: בכל עליה יש התמודדות וגם כאן יש. אני חויתי זאת. ואני מעריכה אותם.
(105) עידן, 28/7/2004 00:40
מדהים ומשיב נפש
כוחה של אמונה ואהבת השם וישראל אמיתית
(104) רעות, 27/7/2004 11:31
.
תודה על הסיפור.
נגעת בליבי.
(103) דינה, 27/7/2004 11:03
יפה
אני בת 7 ואני רוצה להגיד שהסיפור היה יפה מאד ונהנתיי והיה לי כיף
(102) דינה, 27/7/2004 10:55
יפה
(101) עופר נמימי, 27/7/2004 05:37
רגישות בחינוך
שמחתי מאוד לקרוא את הכתבה שאכן מקדישה זמן ומחשבה ליום אבל חורבן בית מקדשנו. מה שאינו המקובלות בימינו אנו. שמחתי גם לראות את התפנית שחלה בחייה האישיים של אותה מורה לאחר שלמדה היא מהילדים העולים. אולם וזהו אולם גדול, אם היתה היא המורה מתוקף תפקידה ושליחותה משקיעה אך יותר בללמוד את מנהגיהם ואת יהדותם ושפתם של העולים מאתיופיה וחדלה מלהורות להם את "היהדות כפי שהיא כיום" (האם היא כל כך בטוחה בידיעותיה שכך היא מורה את היהדות כיום ללא כל עוררין). לא יקרה דבר ואלי יקרה מאוד חיובי אם הציבור הפטרוני בארץ יהיה קשוב לאחר, לעוה ולנבוך אולי נשכיל ללמוד ואף להעשיר את יהדותינו וחיינו ונמנע פילוג בעם. על יהדותינו להיות בטוחה בכדי לשמוע דברים חדשים לה ולחדול מהסתגרות פחדנית שאינה עולה בד בבד עם דרכי אבותינו. אולי כך גם היתה נמנעת המבוכה, היגון והאבל הכבד שירד על הקהילה האתיופית אותה הנחתה המורה. למרות כל דבריי בדיעבד למדה המורה דבר או שניים, הלוואי והיינו חדלים להיות ולהתנהג כחכמי בדיעבד וחדש ימינו כקדם.
(100) יוסף עוזר, 27/7/2004 03:01
דרכי ציון
דרכי ציון אבלות
כי חרב הבית
ועל אילות המזרח
יחרצו לשון
שועלי אשכנז
אנא בא
משיח צידקנו
וטהר לשונות החרפה
טהרם מלב
ומימלא לא יהיה עוד
הבית חרב
(99) רותי, 26/7/2004 19:31
זעקה קורעת לב
מדהים! כל הכבוד!
(98) אחד העם, 26/7/2004 18:08
תגובה לתמר שילה (48)
את אולי לא מסוגלת לקלוט את זה, אבל חורבן המקדש היה הרס טוטאלי עבור כל עם ישראל. קשה מאד להדגים לך את זה, אבל בואי ננסח ככה: מחר בבוקר פורצת מלחמה בין ישראל לסוריה. למרבה התדהמה, סוריה מנצחת, וכובשת בזה אחר זה את הגולן, הגליל, עמק יזראל והשומרון. צבא הסורים שורף כל קיבוץ ומושב שנקרה בדרכו והורג המוני משפחות חפות מפשע. בסוף הוא מגיע לירושלים, ולאחר שהרס את כל בתי העיר, הוא מפוצץ את הכותל המערבי ואת קריית הממשלה.(אני אומר קריית הממשלה כי זה (חוץ מהכותל) הדבר הכי מתקרב למקדש שיש לנו כיום.)איך הית מרגישה עם זה? דבר כזה לא הי נעלם אלפי שנים, זו צלקת לעם. אותו דבר חורבן המקדש בתשעה באב. קשה מאד לקלוט את זה כיום כי אין לנו שום דבר שקרוב למקדש.
(97) אחד העם, 26/7/2004 17:57
ריגש עד דמעות. תגובה לשמוליק 54
למה אתה מאשים כך את עולי אתיופיה? הם עברו המון רדיפות מצד הנוצרים באתיופיה, רק שהפוגרומים באוקראינה ופולין יותר מפורסמים. הם לא עלו לארץ כי לא יכלו! יש הרבה סיפורים על אתיופים שעבדו במשך 7 שנים כדי לחסוך כסף להגיע לעיר הבירה אדיס אבבה! אלפי אתיופים מתו בנסיונות להגיע לארץ ישראל, והם עוד הלכו רק רבע מהדרך, השאר הטיסו אותם. אז בוודאי שאם יהודי אתיופי מלפני 1000 שנה רצה להגיע לארץ ישראל הוא לא היה מגיע חי! בבקשה לא ללעוג לעדה. עברו מספיק סבל.
(96) מור, 26/7/2004 16:52
אהבתי את המאמר!!!
שלום!
אהבתי את מאמרך מ-א-ו-ד!!!
ואני שמחה בשבילך שגילית את היהדות העמוקה יותר!!!
באהבה גדולה
מור.
(95) חברון, 26/7/2004 15:13
לא ייאמן...
קראתי את המאמר ומאוד אהבתי אותו ואת המסר. אבל משהו אחד לא הבנתי, איך זה? אני נולדתי באתיופיה ובת 14 (בעצם אני 13 שנה בארץ ככה שזה לא ממש משנה...) לא עליתי בעלייה, עליתי זמן קצר אחרי העלייה עם המשפחה שלי-קנינו כרטיסי טיסה ובאנו, לא משהו מיוחד...כשסיפרתי להורים שלי על המאמר, הם אמרו לי שאין להם מושג על מה שכתבת, שבאתיופיה הם חגגו את פורים, חגגו וערכו סדר פסח, חגגו גם את יום העצמאות, יום ירושלים, הדליקו נרות וחגגו בחנוכה, וככה את כל החגים היהודיים!! ובטח וב-ט-ח שידעו על חורבן בית המקדש!!!!! הם צמו בתשעה באב כמו בישראל, ושום דבר לא היה שונה שם מבישראל! וככה זה היה ממתי שהם נולדו! (הם בני 47 ו-57) אז ככה שהם גם לא הכירו מישהו שלא ידע על כל החגים, אצלם הכל כמו בישראל. אל תשאלי אותי איך זה שהעולים שהדרכת לא ידעו על כל החגים והמועדים שבישראל מאז "הניתוק" בין ישראל לאתיופיה, אבל מה שבטוח, כל ההתרחשויות בישראל, הגיעו לאתיופיה, בדרך זו או אחרת.
(94) אביטל, 26/7/2004 10:11
מרגש, אבל..
באמת היה מרגש לקרוא על זה, על אהבתם של האתיופים לביהמ"ק, ועל התמימות (אם כך לקרוא לזה).
אבל אני חושבת שגם היום בערב בביהכנ"ס, לא אוכל להתאבל מכל הלב.
כי אני כן נולדתי למציאות. וזה לא חדש לי. וברור שאני מחכה בציפיה שביהמ"ק ייבנה.
אבל אני כאן, במציאות.
ובטוחה שאם הבית היה חרב בימנו- או כמה דורות קודם, הייתי עצובה יותר ובוכיה.
(93) מלדה ברהן, 26/7/2004 10:01
אהבתי את הסיפור התהברתי לו, אך אם זאת העדה האתיופית הנה עדה שמאוד מתחברת לסיפורים אשר קרו לעם היהודי בכל הזמנים. כיום אנו כבני העדה האתיופית עושים מאמצים רבים בכדי להתמיאה את הסיפורים בזכרונם של העדה וזאת למרות שאנחנו חגגנו את כל החגים בצורה שונה מאשר בארץ.
(92) יאיר, 26/7/2004 07:32
מאוד יפה
קראתי את המאמר והוא מאוד יפה בעיניי והלוואי שכולם (כל עם ישראל) ירגיש כך בתשעה באב למרות הקושי הגדול....
(91) ניר, 26/7/2004 06:02
מרגש ומצויין
סיפור מצויין, לא יאומן.
מישהו צריך לעשות על זה סרט!
(90) יוסי, 26/7/2004 05:30
שימו לב! אחים יקרים
לבכות היום על חורבן בית המקדש נמצא אצל צדיקים ויחידי סגולה בלבד אנחנו היום מלאים בחומריות מלאים ברצונות אישיים מחפשים את הנחת והשלווה שלנו ושל סביבתינו הקרובה איך נוכל במצב כזה לבכות על בית המקדש אלא אם כן מפנימים היטיב היטב את הנושא ומתבודדים על כל הקורות את עם ישראל הגלות מחורבן בית המקדש עד עכשיו אולי נזכה לכמה טיפות לכמה דמעות ה' ירחם כן זה המצב לפחות אם נבין עד כמה אנו אטומים מבחינה רוחנית איך החומר מעיב על חיינו נתעורר להבין מה זה היה מקום בית המקדש מה עשו בכלל בבית המקדש תריך ללמוד זה היה מקום להשראת השכינה מקום שבו כל עם ישראל היו מאוחדים באחדות גמורה מקום שהיו בו ניסים תמידיים שיכולים לראות בעיניים כמובא במסכת אבות מקום שכל הגויים היו באים ומביאים נדבות לבורא עולמים מישהו יכול לתאר בכלל מה היה בית המקדש מקום בית קודש הדודשים שאם היה נכנס כהן גדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים והיה רק חושב מחשבה אחת אפילו בטעות מחוץ לבורא היה מת במקום מישהו יכול להבין כח קדושה כזה?!
אבל לצערנו אם חורבן הבית נהיה חורבן גדול יותר בעמ"י שאת שיאו רואים היום בדורנו כמה יהודים רחוקים מבורא עולם רחוקים מהתורה רחוקים מעם ישראל הלא נאמר בפרשת תרומה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם שואלת הגמרא למאם נאמר ועשו לי מקדש - לא נאמר ושכנתי בתוכו? אלא ה' יתברך רוצה שכל אחד ואחד מעם ישראל יעשה משכן בתוך ליבו כדי שה' ישכין את שכינתו בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל.לכן היום שרואים את מצב הדור ה' ירחם רואים כמה בתימקדשות נחרבו ועולים באש כמה נשמות ישראל סובלות בגלות המר הזה כי עלינו להבין שכל עוד לא נבנה בית המקדש וכל עוד לא בא משיח צדקנו אנו עדיין בגלות אם לא גלות פיזית אז לצערינו גלות רוחנית קשה ומרה מנשוא
ה' יעזרנו ויקימנו מעפר וישמחנו בבנין בית המקדש השלישי במהרה בימינו אמן.
כתבה מעולה המשיכי וישר כח.
(89) אנונימי, 26/7/2004 05:23
מאמר מהמם
סיפור מרגש ונוגע ללב..
כנראה שאנחנו זקוקים לביהמ"ק יותר ממה שנראה לנו..
(88) נטלי, 26/7/2004 03:49
אני אהבתי מאוד!!!
באמת לא כל יום שומעים כאלה סיפורים והסיפור הזה מאוד ריגש אותי אהבתי אותו מאוד הוא יכול ללמד אותנו הרבה דברים על החיים הרבה דברים שלא ממש ידענו
(87) רונית, 25/7/2004 17:49
כל הכבוד
ממש נדהמתי כשקראתי את המאמר.
כמעט ירדו לי דמעות בעיניים !
גם אני כבר 3 שנים עובדת\מתנדבת\ועוזרת לעולי אתיופיה.
הם אנשים מקסימים שזקוקים להמון תמיכה ואהבה.
"כל מי שעוסקים בצורכי ציבור באמונה הקב"ה ישלם זכרם"
ישר כוחכם,
רונית
(86) חיים, 25/7/2004 14:44
מרגש
כתבה מרגשת מאוד.
צריך שנכור שרוב היהודים שבאו מארצות המזרח באו עם רקע דומה וכאן בארץ ישראל הפשיטו אותנו מאמונתינו
(85) יעקב חיימסון, 25/7/2004 13:50
פשוט מדהים!!
(84) משה, 25/7/2004 11:28
תשעה באב
עכשיו אני מבין את המשמעות של חורבן בית המקדש!!!!!!!!
(83) גלעד, 25/7/2004 06:32
חבל, שבמקום לעבוד על אחדות ולחגוג אותה אנו "חוגגים" את אובדנה
ובכך, מקבעים אותה במקום לקדם אותה.
(82) ברק, 24/7/2004 17:25
סיפור מרגש מאוד... נגע ללבי.
תודה רבה לכותבת המאמר ששיתפה אותנו במקרה.
(81) יורי, 23/7/2004 04:28
המאמר הזה פשוא מדהים
זה אחד המאמרים המדהימים שקראתי בחיים שלי זפשוט יוצא דופן ומיוחד במינו אני שמח שיש מישהו שיכול לספר כאלה דברים
ואני מקווה שבית המקדש לא ישכך אם פעם על ידי היהודים
(80) חגית, 23/7/2004 04:24
אהבתי מאוד
סיפור מדהים ומרגש.
אפילו בכיתי שהמורה אומרת שבית המקדש ניחרב וההורים התחילו ליבכות על זה, התרגשתי מאוד ובכיתי יחד איתם.
תמשיכו לפרסם סיפורים יפים ומרגשים כמו זה וכמו אחרים.כל הכבוד לכם
(79) מזל, 23/7/2004 04:22
מרגש
סיפור זה ריגש אותי מאוד, שמעתי הרבה סיפורים וזה אחד הסיפורים שנגע לליבי.
(78) טל, 22/7/2004 17:25
ואוו מדהים!
מאוד מרגש פשוט לא להאמין שזה אמיתי כל כך אמיתי ממש סיפור מרגש
(77) גדי, 7/6/2004 14:56
ירושלים
מאמר מרגש!
אני שמעתי גם סיפור דומה לסיפור זה.
רק בקצרה: מורה מספרת כי באחד השיעורים שלימדה כיתת עולים מאתיופיה שיעור תנ"ך, הזכירה את "ירושלים" והכיתה כולה עמדה דום על הרגליים-כדי לחלוק כבוד לירושלים.
(76) אורנה וולף, 20/5/2004 09:23
מאמר מדהים
אני שליחה של הסוכנות היהודית במנצ'סטר. במסגרת שליחותי אני עוסקת בכתיבה והדרכה של תוכניות על ישראל והיהדות בחינוך הבלתי פורמלי בקהילת מנצ'סטר. אחד
מהפרוייקטים שלי שנה נקשר לעליה היהודית מאתיופיה וקראתי עשרות מאמרים בנושא. אני חייבת לציין שמכל מה שקראתי המאמר הזה ריגש אותי עד דמעות וגרם לי באמת לחשוב על כל ההיבטים החינוכיים שאפשר ללמוד ממאמר כזה.
תודה רבה לקרן גוטליב
(75) דודי, 20/5/2004 04:13
באמת?
אני קורא את הכתבה שוב ושוב ושוב ודמעות זולגות מעיני ופשוט איני מאמין... באמת? באמת יש עוד כאלו יהודים. אשריכם ישראל שיש לנו עוד כמה חיילים כאלו ושגם בשנות האלפיים הקב"ה עוד לא אוחז בפשיטת רגל טוטאלית...
(74) אביחי, 18/5/2004 12:31
מקרה דומה!
חבר שלי היה מדריך סיורים מדי פעם בירושלים ובאחת הפעמים הוא ליווה קבוצה של אתיופים,בשלב מסויים,כשראו שעוד מעט הטיול ייגמר ואת המקדש הם לא ראו אז הם שאלו אותו מתי הם יגיעו למקדש?!..
כשהוא אמר להם שאין כבר בימ"ק והוא נחרב הם פשוט קרעו קריעה(!!) ובכו כמו בסיפור הנ"ל...
מדהים.
(73) כרמית, 16/4/2004 08:52
פשוט מרגש וכמחנכת אני מתכוונת להשמיע זאת לתלמידיי אשמח לקבל ממך דברים מעניינים
(72) יחזקאל שאול, 12/4/2004 13:34
מאמר מהמם----מעונין לקבל באימל עידכונים
אים את יכולה ליכלול אותי ולישלוח
לי באימל עידכונים שבועיים.
(71) שושי, 23/2/2004 09:11
ממש נוגע ללב...
בדיוק לפני שלושה שבועות חשבנו על נושא זה אני וחברותי ואני טענתי שממש קשה לי להתאבל בתשעה באב ואצלי זה לא עושה משהו מיוחד.
בתשעה באב האחרון ממש ניסיתי והצלחתי רק במעט להרגיש עצב...
אני מאמינה שבזכות הכתבה הזאת יהיה לי יותר קל עכשיו.
ממש תודה המאמרים שלכם ממש מהממים ואני יושבת שעות לקרוא ונהנת מכל רגע:-)
(70) טלי, 18/2/2004 07:10
פשוט ריגש אותי
מתוך שעמום בהפסקתי בעבודה מצאתי את עצמי גולשת לאתרכם מתוך קישור של כתבה בוואלה....התחלתי לקרוא את הכתבה הנ"ל ולמרות שאני באה מבית חילוני לחלוטיןולא שמורת מצוות כשקראתי את הכתבה כי מישום מה כל כך נגעה בי וכשתיארת איך הם התאבלו על חרבן בית המקדש לא יכולתי לעצור מבעד לדמעות לפרוץ...כנראה שלפעמים אנחנו צריכים מישהו אשר מנותק מהחיים שלנו אנו בשביל להראות לנו את שחשוב באמת בסופו של דבר , וזה ההתחברות שלנו לשורשים שלנו כי רק באם נחזק את השורשים יוכל לצמוח עץ גבוה וגאה.
(69) חיה, 4/2/2004 06:13
כתבה מדהימה!! הצליחה להוריד מעיני דמעות... הלואי והיינו מרגישים כך כל יום את גלות השכינה
(68) שי כרמל, 20/1/2004 18:25
בית המקדש חי וקיים.
אני מוכרח לציין כמו רותם ,שהמאמרים שלך מצליחים לרגש אותנו בכל פעם מחדש,ישר כח על המסירות, עם ישראל מעודד מאנשים כמוך.
(67) רותם, 9/1/2004 04:51
אני לא יודעת למה
אבל כל פעם המאמרים שלכם מצליחים לרגש אותי מחדש.
(66) Tami, 8/12/2003 03:38
wow
u just made me feel goosebumps all over my body!
did it really happen?
did they really believe that the tample still exist?
wow!
(65) יהודה, 19/11/2003 12:27
אני לא מסכים בקשר למה שאמרת שקשה להתאבל
ב9 באב בגלל שזה קרה לפני 2000 שנה
(64) א, 6/11/2003 19:38
תגובה
קרן,
אני מסכים איתך שקשה להתאבל על חורבן הבית.
ביהמ"ק כן חסר לנו, אמנם אנחנו לא היינו שם, אבל אין ספק שאנחנו מרגישים שהוא חסר.
בית ה' חסר לנו, ה' היה שוכן בביהמ"ק, הוא היה יותר קרוב אלינו, חסרה לנו עבודת הכהנים, קורבנות לכפר על החטאים שלנו, קורבן פסח שאי אפשר לקיים בימנו ועוד הרבה מצוות אחרת שבגלל חטאינו אין אנו יכולים לקיים.
ויותר מזה "כל דור שביהמ"ק לא נבנה בימיו כאילו החריבו"- משמעות הדבר היא לא רק שאנחנו לא ראויים שביהמ"ק יבנה בדורנו, אלא גם אם הוא היה נבנה הוא היה נחרב!!!
חורבן ביהמ"ק מושלך ישירות לכל דור, כל מלחמות האחים, המלחמות בחברה וכו' הן תוצאות של חורבן הבית. אם היינו חיים בשלום בננו, אזי ביהמ"ק היה נבנה.
אז ודאי שחורבן הבית מורגש, בין אם בקטע "הדתי" שלחלק זה "לא מדבר אליהם" ליבן חיי היום יום, שבכל יום אנו מרגישים את חורבן ביהמ"ק...
שבע"ה ביהמ"ק יבנה!!!!
(63) רונן, 29/10/2003 09:37
איזה בורות
אני לא קראתי את כל הכתבה אבל מה שברור לי הוא
שאין לכם כל שמץ של מוסג מהו בית המיקדש
ועצם זה שנכתבת כתבה כזו זה מעיד לנו עד כמה שבית המקדש חזר
וכמו שמי שאינו רופא אין הוא יכול או ראשי לתת דעה רפואית כך למי שאין השכלה תורנית או בלשון אחר "דעת תורה" אין לו לתת הסבריפ פילוסופים שיקריים על נושאים אלו
(62) אנונימי, 27/10/2003 12:06
אוי נו
זה לא משנה את העובדה שזה קרה לפני 2000 שנים.
והעובדה שקבוצת אתיופים רק עכשיו גילו אתזה לא הופכת אתזה ליותר או פחות טרגי.
(61) אביב, 23/10/2003 09:22
האם זה נכון?
האם זה נכון או שזה סתם סיפור שהצליח לעשות לי צמרמורת?
(60) אביב, 23/10/2003 09:21
האם זה נכון או שזה סתם סיפור שהצליח לעשות לי צמרמורת?
(59) תילי, 23/10/2003 09:00
פשוט מדהים!
האתיופים הם בקדושים ביותר בכל עם ישראל! הם האלו שבאמת בוכים ומתאבלים ואלו שבאמת שמחים ובאמת מבינים את המשמעות של המילים הקדושות שהם אומרים! פשוט...מדהים!
(58) דודי, 21/10/2003 16:16
מהמם.
פשוט יפה ויוצא דופן. עשית לי צמרמורת בלב.
(57) בן שלמה, 19/10/2003 15:03
כתבה יפה מאד ונוגעת ללב
כתבה יפה ונוגעת ללב
(56) בן שלמה, 19/10/2003 15:02
כתבה יפה מאד ונוגעת ללב
(55) אילן אדרי, 18/10/2003 12:50
כל הכבוד להם
כל הכבוד לכך האתיופים שהם עדיין בוכים ומתאבלים על דבר שקרה לפני אלפי שנים.
אני אישית לא שומר ככה בתשעה באב כי עד היום לא ידעתי מה זה...
אבל אחרי הכתבה הזאת אני חושב שאני גם יתחיל להתאבל על היום הזה שבו נחרב בית המקדש.
מזל שנשאר ממנו קיר אחד כי זה רק נותן יותר זכרונות.
זה כמו אדם שאיבד אדם יקר לו כמו שרשום בכתבה, ואז הוא רואה את התמונות שלו או חפץ שהיה קשור לו אז הוא מתחיל לבכות ונזכר בכל הדברים עליו,
אז ככה גם בית המקדש לדעתי שהוא נחרב ונשאר ממנו חלק כלשהו שזה הקיר ושזה גורם לנו לחשוב מה היה שם ונותן לנו לבכות.
(54) שמוליק, 16/10/2003 15:57
יום אבל וצום?
דומה הדבר לילד שקם בבוקר ושואל היכן הכלב. הילד מכיר את הכלב 5 שנים. מת אני מבשר לו. לא יכול להיות אתמול הוא היה חי. ברור שבסופו של דבר הילד בוכה. האם אני צריך להתאבל ולצום?
האתיופים היו משוכנעים שבית המקדש קיים. בית המקדש היה חשוב להם לפחות כמו הכלב לילד לכן הם בכו! הפליאה על כך והמסקנות אליהן מגיעה המחברת תמוהות בעייני.
בית המקדש מעולם לא איחד אותם! הרי הם רק שמעו על קיומו! יתרה מכך, כשהגיעו לארץ וידעו שבית המקדש קיים כלל לא טרחו לבקר שם או לידרוש לבקר שם. אם היו דורשים ביקור האמת היתה נודעת להם מיד!
אסונות לצערינו קרו לפני חורבן בית המקדש וגם אחריו (6 מליון קורבנות ואף אחד לא צם).
אולי היה צריך לצום על האכילה מעץ הדעת בגן עדן. הרי זו אם כל הצרות! אם האישה לא היתה מפתה והאדם לא היה אוכל אולי כולנו היינו חיים עד היום כיהודים (ישראלים?) גאים בגן עדן. חיים לעד ללא סבל וללא כאבים.
האמת יום רע, אסון חמור, שווה לצום ביום זה!!!!
(53) אבי, 30/9/2003 05:48
סיפור מיוחד
קראתי מרותק את הסיפור, ונההניתי מכל רגע.
(52) אלינור, 29/9/2003 16:16
תגובה למאמרים של קרן גוטליב
אני חייבת לציין שזוהי אולי פעם ראשונה שאני קוראת מאמר ואכן נהנית מלקרוא אותו.
לא התעניינתי בסגנון למרות שהוא היה יפה,התוכן של המאמר היה מדהים במיוחד של זה עם המשחק לשנוא.הכותרת ישר משכה אותי ולא יכולתי שלא לקרוא אותו.
בכל מקרה נהניתי מאוד לקרוא את שני מאמרייך,ומקווה לקרוא עוד כאלו בהמשך...
(51) פרלה, 25/9/2003 08:11
התרגשתי מאוד
אכן סיפורך מרגש מאוד . דמעות זלגו מעיניי למקרא הסיפור מפני שמהיכרותי עם העולים מאתיופיה אני מתארת לעצמי איך הם הגיבו ומה רבה היתה אכזבתם לשמוע את הבשורה.אני משוכנעת שאם היו מסבירים לך באופן הנכון על החורבן היית מבינה את חשיבותו של יום זה לעמנו קודם- ואף על פי כן מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. והלוואי וסיפורך זה יעזור להעביר את המסר לאחרים
(50) GrifiN, 14/9/2003 01:17
מרגש מאוד!!
כך צריך להתאבל באמת על חורבן בית המקדש.
(49) אנונימי, 8/9/2003 13:04
תגובה לתמר (מס 41)
כל הדברים שאת מתלוננת עליהם לא נעלמים מעיניו של אדם. כל הדברים הנוראים הללו, לא אמורים להיות חלקו של עם ישראל.
הדבר שמבטא בצורה החזקה ביותר את מצבו הנורא של העם הוא חורבן בית המקדש. אז במקום לבכות גם על המצב הכלכלי, וגם על הטרור וגם... וגם... וגם... אנו בוכים בבת אחת על מה שמייצג אפשרות של זמנים טובים יותר ועל מה שמייצג את המצב הנורא שאנו נמצאים בו.
(48) תמר שילה, 8/9/2003 12:53
אני לא מבינה איך את וכל האנשים שהגיבו פה יכולים לבכות מדבר כזה?! יש היום דברים הרבה יותר נוראים מחורבן בית המקדש!! כמו פיגועים,הרג,משפחות הרוסות, מצב כלכלי ופערים חברתיים עצומים!!! ואתם דואגים לבית המקדש שנחרב לפני כל כך הרבה שנים?! אני אולי רק בת 12 וחצי אבל אני מבינה מה חשוב באמת ומה שחשוב באמת זה ההווה וההווה שלנו לא כל כך טוב יש מלא בעיות ואתם חושבים לי על בית המקדש!!
(47) לימור, 30/8/2003 12:14
אני קראתי את המאמר ממש לפני דקות ספורות,והוא ממש ריגש אותי!
דמעות זלגו מעיניי,והרגשתי את ליבי מתכווץ,וגופי רועד!
על עם ישראל להיות מאוחד בתקופות טובות וקשות ותמיד לזכור,ששורשינו הם כאן ואך ורק כאן...
(46) ע.מ., 20/8/2003 00:00
האמת היא חדווה
השכינה לא נעלמו מחיינו, לא בארץ ישראל, ולא בכל מקום אחר. היא זורחת ונגישה תמיד לכל לב טהור.
"קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת"
(45) אסף, 16/8/2003 00:00
תום וחום
תמימות העולים החדשים שלא ידעו על חורבן הבית מדהימה ומחממת את הלב.
אני שואל הכיצד ?
ידוע שזיקתם חזקה לירושלים שחשבו אותה לזהב אמיתי - ניתן לדמיין את העיר שכולה זהב ???
לראשונה השנה התאבלתי בתשעה באב - עליתי לכותל המערבי ובו אליו עולים מכול עדות ישראל יושבים על הרצפה ובוכים על חורבן הבית.
כל עדה וסגנון השירה-בכי המיוחד - זוהי חוויה מוזיקלית דתית יוצאת מהכלל.
מומלץ להגיע לכותל בטשעה באב.
(44) יאיר, 13/8/2003 00:00
נדהמתי. תודה לך.
סיפור יוצא דופן ומרגש!
(43) יאיר, 13/8/2003 00:00
נדהמתי. תודה לך.
(42) נתנאל, 12/8/2003 00:00
כתבה מרגשת
WOW - גם לי היה את הבעיה של לרחף מתי שקוראים את המגילה (ואני אפילו לא קורא את המגילה) ואחרי שקראתי את הכתבה , הדמעה עומדת לי בפתח העין השמאלית .
הלב פועם , תודה - כתבה נפלאה , אני קורא מלא כתבות באתרים שונים כמו וואלה , MSN וכאלה ...
והכתבה הזו היא אחת הכתבות הכי יפות שקראתי אם לא הכי טובה !!!
(41) שי, 11/8/2003 00:00
אני ממש מתפעל
אני ממש מתפעל לשמוע שכך חושבים האנשים שבאמת כך צריך להתאבל על ירושלים, וכששמעתי את הסיפור הזה מאוד התרגשתי כי הרי רוב עם ישראל לצערנו,
לא חש באמת את מהות ההתאבלות על ירושלים והנה באיןם עולים מאתיופיה, שלא היה שום דבר חוץ מאמונה תמימה,של מסורת ויודעים באמת מה זה להתאבל על ירשלים ,על חורבן הבית, שנחרב ועתיד להבנות בעז"ה כך שנתבונן אני בחיים שלנו ונבין שגם אנחנו צריכים להיות כאלה ולהרגיש באבל הזה כאילו באמת חס ושלום חסר לנו משהו זה אבל עבורנו וחבל מאוד שאנו לא מרגישים בכך, מקוה שהדברים אשר יוצאים מן הלב יכנסו אל הלב. ובעזרת ה נראה בבנין בית המקדש במהרה בימנו אמן.!
(40) נורית אורבך, 10/8/2003 00:00
לכבוד היה לי לקרוא מאמר זה. ניכר שהכותבת ניחנה בכישרון ורגישות. יישר כח!
(39) ויטלי, 8/8/2003 00:00
כל הכבוד !!!
לדעתי העולים היתרגשו כך רק ביגלל שקיבלו מידע חדש על חורבן בית המיקדש, אבל בעל מיקרה מאמר מאוד יפה ומעמיק אשר באמת מראה את המסורת האמיתית.
(38) ויקי, 8/8/2003 00:00
מרגש
המאמר מאוד מאוד מרגש ומאוד נעים לשמווע שיש יהודים שכך מתייחסים לאבל היחס של העולים לחורבן בית המקדש הוא היחס שכולם צריכים לייחס לחורבן אבל ממשי.
(37) דדון דניאל, 7/8/2003 00:00
זעקה קורעת לב
בס"ד
הנדון: תגובה למאמר זעקה קורעת לב .
היה ממש מרגש לקרא את המאמר, רק חבל שהממונים על החינוך לא הצליחו להסביר, ולחנך את ילדינו בדבר המשמעות של חורבן הבית.
(36) ברית, 7/8/2003 00:00
וואו... באמת נגע ללבי.
(35) איתי, 7/8/2003 00:00
תגובה
באמת אין אנו מתאבלים על החורבן הפיסי שהיה לפני
2000 שנים כמו שאומר המדרש על נבוכדנצר (שהרי הוא החריב את המיקדש) קמח טחון טחנתה היכל שרוף שרפתה ובית חרוב החרבתה , כלומר המקדש מסמל את המצב החברתי המתוקן בעמ"י ומאחר שהמצב החברתי היה ממש לא מתוקן כמו שנאמר מפני 3 דברים נחרב הבית " דפיכות דמים ע"ז וגילוי עריות
אנו מתאבלים גם היום על החורבן החברתי כמו אונס נשים העלמת מס רציחות התאבדויות כלכלה, אין זה אבל רגיל אלא זה אבל מהעבר לעתיד
"דור שלא נבנה בית המקדש בזמנו כאילו נחרב בזמנו"
(34) shAdow, 7/8/2003 00:00
עוצר נשימה
אני אישית לא יהודיה - אני אטאיסטית -אדם חסר אמונה בכח עליון , אך אני לא יכולה להגיד שהמאמר הזה לא ריגש אותי ונתן לי חומר למחשבה...... אני רואה על פי הכתוב כי לכותבת יש כישרון אמיתי לרגש ולסחוף בכתיבתה ומאחלת לה כל טוב ודרך צלחה
(33) ברית, 7/8/2003 00:00
וואו... באמת נגע ללבי.
ישר כוחך.
(32) נאור, 7/8/2003 00:00
אין לי מילים לתאר כמה ריגשת אותי
אין לי מילים לתאר כמה ריגשת אותי לחשוב שכלכך הרבה זמן התרבות האתיופית הרחיקה לכת מירושלים אך בכל זאת שמרה עימה קשר הדוק.
המאמר שלך מאוד ריגש אותי חזקי ואמצי ותמשיכי לכתוב כתבות מעניינות
ממני-יהודי גאה
(31) אנונימי, 7/8/2003 00:00
בעקבות זעקה קורעת לב
לפני שקראתי את הכתבה הרגשתי בדיוק כמו שתארת - משהו לפני אלפיים שנה שלא מרגישים אליו משהו עמוק בפנים - אבל לאחר שקראתי את הכתבה המקסימה הזו הרגשתי כאילו בית המקדש חרב לפני כמה ימים והעצב היה גדול על כך. ועל ידי כך הבנתי מה באמת הרגישו כאשר בית המקדש חרב. הכתבה הזו הייתה מרגשת מאוד ופתחה לי נקודות מחשבה חדשות. תודה על כך...
(30) איתי, 7/8/2003 00:00
אני לא מבין משהו....
למה אנשים מאמינים שאסור ללכת לים בתשעה באב..... אבל במאמר מאוד יפה ומרגש
(29) דורון, 7/8/2003 00:00
אשרייך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, חיזקי ואימצי ותמשיכי לעשות חייל.
(28) נוי שיפמן, 7/8/2003 00:00
על הכתבה
הכתבה יפה ומרתקת
ומאוד עצובה.
(27) tomas, 7/8/2003 00:00
תגובה
מאמר עם פואנטה נורא חזקה, לצערי הרב היהדות המודרנית מתעסקת יותר בפוליטיקה מאשר ביהדות עצמה, צריך להקדיש יותר מחשבה לאירועי היהדות ופחות בשירות צבאי, מנדטים בממשלה וכו'....
(26) סיוון, 7/8/2003 00:00
ממש יפה!
המאמר שלך מאוד יפה ומאוד נוגע ללב...
(25) ניר, 7/8/2003 00:00
לא האמנתי
מאמר מאוד יפה ומרגש , יפה לישמוע אישה
המקרבת ליהדות.אני פשוט לא האמנתי שיש יהודים שלא יודעים על חורבן שני הבתים הקדושים. תמשיכי לקרב ליהדות,תבורכי מן השמים...
(24) יוגי, 7/8/2003 00:00
מדהים
אני אפילו בוכה, זה עורר בי שוב את המחשבה- אני יהודיה!!!!
(23) שימי, 7/8/2003 00:00
קשה להבין
לנו ההישראלים קשה להבין את הכאב שהם הרגישו באותו רגע בגלל שכיום אנחנו יותר קרובים לתרבות האמריקאית מאשר למםורת והשורשים שלנו
(22) אנונימי, 7/8/2003 00:00
דמעות וכאב של הזדהות
מאמרך ריגש אותי מאוד ודמעות של כאב והזדהות עם צערם של אותם יהודים אתיופים
עלו בי , מי ייתן וניזכה כולנו יחד ללא הבדל מוצא וצבע עור לראות את בית המיקדש
השלישי , במהרה בימינו.
(21) ניר, 7/8/2003 00:00
אני יסביר למה צריך להיתאבל!!
צריך להיתאבל לא רק על זה שהוא נחרב אלה צריך להיתאבל עליו שדיי שיבנה במהרה בימנו כי אם היה לנו בית מקדש לא היה תאונות ולא היה מחלות ופריצות וכל מיני נגעים השם ירחם אם היה הית מקדש ההינו נראים אחרת לגמריי....
(20) יגאל, 6/8/2003 00:00
סיפור מדהים
(19) דתי, 6/8/2003 00:00
לכן אנחנו נקראים עם סגולה, מיוחד...
וכאו גדולתו של עם ישראל. שבתוך ליבם ודמם הם קשורים לאבות אבותם של לפני אלפי שנים וגם בית המקדש - מקור הקודש והרוחניות שלנו שנחרב בעוונו לפני אלפי שנים - עד היום רע לנו המצב..אכן, גדולתו של עם ישראל
(18) רחלי אליאב, 6/8/2003 00:00
אכן , קיבלת שיעור מאלף
אין ספק שהעדה האתיופית תמימה ומיוחדת במינה , התרגשתי מאוד לקרוא את הכתבה .
שנזכה לראות במהרה בבניין ביהמ" בירושלים הבנויה.
(17) rop, 6/8/2003 00:00
חיזקת אותי ונתת לי חומר למחשבה
.
(16) rop, 6/8/2003 00:00
חיזקת אותי ונתת לי חומר למחשבה
(15) יקי נוימן, 6/8/2003 00:00
מרגש! אך נראה לי שחובה להרחיב.
סיפורה של קרן גוטליב, סיפור נוגע ללב על האבלות על חורבן בית המקדש. הסיפור מנסה להמחיש איך צריכה להראות האבלות על החורבן, אך לעניות דעתי, מוכרחים להרחיב על משמעותו של יום ט' באב.
עיקר משמעותו של יום זה, הוא לא שפעם חרב בית המקדש (הראשון או השני) אלא על כך שבימינו אין לנו בית מקדש! מאז יצא עם ישראל לגלות, לא הפסיקו בנו הפרעות. אנחנו, כמובן, מכירים רק את האירועים "הרציניים" שהיו בהיסטוריה, כגון: גזרות תתנ"ו (מסע הצלב הראשון 1096), פרעות ת"ח-ת"ט (1648-1649), האינקוויזיציה של ספרד, גרוש ספרד (1492), הפוגרומים ועלילות הדם, השואה (1938-1945), והרשימה ארוכה. כל אלו הם הידועים - ישנם עוד רבים שאינם ידועים.
כל האירועים שמנינו, הם תוצאה ישירה של הגלות של עם ישראל. לו היה עמנו יושב לבטח בארצו, לא היו יכולים להתרחש כל הפוגרומים ורציחות הללו. כל צרותינו החלו בגלות.
לאחר השואה הנוראה, הוסיפו עוד לכתוב קינות על הזוועות שהיו שם, למשל: "זכרו נא וקוננו כל ישראל", וכן הקינה על צ"ג הבנות של בית-יעקב (סיפור גבורה מדהים. חובה להכיר!!!).
כאמור לעיל, כל אותן צרות אחרונות שהזכרתי, הן תוצאה ישירה של אותו חורבן שהיה לפני 2000 שנה. גם הצרות שיש לעם ישראל היום, הם המשך של אותה מגמה עכורה ונוראה של גלות. אנו מקוננים על מצבנו היום, אנו אבלים על כך שבימינו לא נבנה בית מקדש, על כל שבעת הזו לא נגאל עם ישראל גאולה שלימה.
ונסיים בנחמה:
"כי נחם ה' ציון, נחם כל חורבותיה,
וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה',
ששון ושמחה ימצא זה תודה וקול זמרה".
(14) רחמים, 6/8/2003 00:00
ממש מפליא ומאיר לי באור חדש את העליה האתיופית
הסיפור שלך ממש מאיר לי את העליה האתיופית באור חדש שכן עד היום לא שמעתי עליהם הרבה מעבר למחלוקת על יהדותם וכו'
לפי הסיפור יוצא שהם יהודים שניתק עימם הקשר לפני התרחשות מאורעות חנוכה ופורים כמו שציינת וגם יוצא שהקשר איתם ניתק עוד לפני חורבן בית ראשון אם הם לא ידעו מחורבן הבית פורים היה לפני בניית בית שני .
חבל שסיפור כזה לא מקבל את הפרסום והתהודה הראוים לו והיה מענין לשמוע ביתר הרחבה ופירוטמה הם ידעו לומר על בית המקדש ועל יהדות בכלל.
אם למישהו מבני העדה או המקורב יש מה לומר מה ידעו העולים על ביהמ"ק ובכלל אשמח לקרוא ולהחכים.
נ.ב. גם אני קראתי את הכתבה עם דמעות בעיניים ממש מרגש זה כמו לקבל דרישת שלום מהעבר של זמן ביהמ"ק.
תודה וישר כח על הכתבה.
ותחזינה עיננו בשוב השכינה לציון,אמן.
(13) נעם, 5/8/2003 00:00
כתבה מדהימה
ממש ממש נהניתי לקרוא
(12) שחר, 5/8/2003 00:00
הטעות של רוב החילונים!
רוב החילונים לא מתאבלים בימי האבל עפ"י
המסורת היהודית,בטענה שאין להם קשר לדת.
לכאורה הדבר נראה הגיוני. חורבןירושלים, מגיפות ופרעות שבאו על היהודי לפני אלפיים שנה,נראים כל כך רחוקים.
אך רקע קצר יוכל ללמד אותם שבימים אלו נשחטו יהודים ממש כמו בשואה.
אבל נראה מה יקרה אם בעוד כמה שנים יבוא ילד חילוני להוריו ויאמר להם שאין לו שום קשר לשואה,ולא קשר ליום הזיכרון,ויאמר לנו שזה היה מזמן והוא לא מרגיש שום רגש כלפי חללי השואה והגבורה.
נראה מוזר נכון??
(11) טולדנו יניב, 5/8/2003 00:00
קראתי ונהנתי מכל מילה
הגעתי ממש בטעות לאתר,
והגעתי ישר לדף המציג את המאמר שלך,
מאוד נהנתי לקרוא אותו ומצאתי בו רבדים
שכל כך חסרים ביהדות היום.
בכבוד רב
יניב
(10) יובל, 4/8/2003 00:00
מרגש ואמיתי...
(9) דלית, 4/8/2003 00:00
דמעות
קראתי את המאמר עם דמעות בעיניים.
שיחקת אותה, אחותי. יופי של מאמר.
(8) מיכל, 4/8/2003 00:00
אהבתי...
מצא חן בעיני המסר שלך קרן, את כותבת בצורה מרתקת ולעניין,
אשמח לקרוא עוד על מאמרייך.
(7) איציק, 4/8/2003 00:00
תשובה להודעה של ניר (מתחת)
נתפסת פשוט לדבר שולי ביותר. למעשה, רבים מן האנשים שאינם שומרי מצוות, חושבים שאלו המאמינים הם כולם כליל השלימות(ביחס לאמונה, כמובן)
אולם, אף על פי שאדם מאמין בהשגחתו של אל (מכלל שלא יכול להתכן עולם כל כך מסודר בלא בורא- מישהו שיצר אותו. הן מבחינה מדעית, הן מבחינה פילוסופית וכן מהרבה בחינות נוספות שזהו לא הזמן ולא המקום לפרטן).
העובדה שאדם אכן מאמין, אינה אומרת שהוא אכן יכול להזדהות במצבים מסויימים עם המצוות. לדוגמא, כאשר אדם שומר מצוות מקיים את מצוות התפילנ (תפילת שמונה-עשרה בשחרית מנחה וערבית)- כדי לצאת ידי חובה (כלומר, כדי לקיים את המצווה ואכן להגיד שהוא עשאה) עליו בסך הכל לאמר כמה קטעי טקסט (והדבר הרבה הרבה יותר מורכב כמו המון נושאים ביהדות רק שזה כמובן לא המקום להרחיב), מכל מקום זה שהוא יצא ידי חובה, לא אומר שהוא אכן הזדהה מבחינה רגשית עם המצווה . או במילים אחרות, על פי ההלכה היהודית- גם אם אדם לא הזדהה עם המצווה (למשל בתפילה- הוא יצא ידי חובה גם אם הוא לא חשב מהי משמעות המלים שהוא מוציא מפיו ופשוט התחיל לזרוק מילים מהפה בלי לכוון שבעת תפילתו הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים, אדון היה הווה ויהיה, תקיף ובעל היכולות כולם- מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך-הוא) ואכן, לא כולם מזדהים ומקיימים את המצווה בצורתה השלמה- לפעמים בגלל שאין להם זמן והם מעדיפים לגמור להתפלל בשתי דקות וללכת לעבודה במקום לעמוד רבע שעה ולכוון משמעות כל מילה ומילה ולפני מי הם עומדים ומתפללים למעשה ולפעמים גם בגלל חוסר יכולת רגשית מתאימה (יש כאלה שתפילתן לוקחת שעות- תפילה מתוך רגש אמיתי).
אכן, כשאדם עושה דבר מתוך הלב, למשל אם הוא באמת היה צריך משהו או שבאמת היה "כואב" לו משהו- הוא היה מתפלל ברגש ואפילו בוכה! אולם, אחד המאמרים במסכת אבות "העושה תפילתו קבע- אין תפילתו תחנונים" לרוב האנשים אין את היכולת המתאימה להתגבר על היצר ולכוון בתפילתם אך כמו שאמרתי, גם מבלי כן הם יוצאים ידי חובת מצוות התפילה- אחת מהמצוות הרבות שמצווה בהם כל אחד מישראל.
ולקשר אל השאלה שלך: כמו שאמרתי, אם היא בדרך קבע הולכת כל שנה בתשעה באב לבית הכנסת- בסדר, היא אכן הייתה "אבלה" באותו היום מבחינה גשמית- אך אין זה מחייב שתהא "אבלה" גם מבחינה רוחנית!
ואני מקווה שלא נסחפתי מדי, פשוט, בתור אדם שומר מצוות נראה לי שאם אנשים באמת היו יודעים מה זה להיות יהודי- הם מזמן היו עושים מה שצריך.
(6) יובל, 4/8/2003 00:00
מרגש ואמיתי...
חבל שרק עכשיו חלקינו רק מבינים את גודל האבדן לאנשים מאמינים ולדתיים בכל הקשור לבית המקדש. בשבילי ט' באב הוא יום כמו יום הזכרון ויום השואה. יהודים נהרגו על היותם יהודים ובית מקדשם נהרס בשל היותו הבית של היהודים. אני לא דתי ולא קרוב לכך. אולם מכבד את האמונה. שילמדו מכך.
(5) GABY, 4/8/2003 00:00
מצוין
(4) מישהו, 3/8/2003 00:00
למס' 3 - תגיד לי, בכלל הבנת את המאמר???
(3) ניר, 3/8/2003 00:00
חוסר רגישות טוטאלי
חייב להגיד לך שהכתבה שלך מאופיינת בחוסר רגישות טוטאלית עם ניסיון להחצין כאילו את האדם המודרני "והמתקדם" של מדינת ישראל.
אני לא מאמין באלוהים אבל מעצבן אותי לראות אנשים שתפיסת עולמם צרה ל"תכנן את חופשת הקיץ" ,לועגים על אמונות ואורח חיים של אנשים אחרים.
אז לך זה לא חשוב שבית המקדש נחרב לפני 2000 שנה, ותאמת גם לי לא חשוב.
אבל יש אנשים שזה כן חשוב להם! ויש אנשים שכן מתאבלים על זה ושזה נושא קשה בשבילם! אף אחד לא מכריח אותך להתאבל, אבל לקטול ולבטל את המנהג בצורה כזאת בוטה, כשאת עוד מדברת בטון כאילו כל העם מאחורי הדברים זה דבר שלא יעשה.
לא מדובר פה בדעה פוליטית, אלא בהתנשאות טהורה (ומגעילה) על חלק מסוים של עם ישראל ועל האמונות שלהם.
נקודה למחשבה.
(2) משה אלפי, 3/8/2003 00:00
נהדר
שלום קרן
נהנתי מאוד מהמאמר. היכולת שלנו תהיה להעביר לכל אחד את תחושת החורבן לכאן ועכשיו , ולואי שיצלח
משה אלפי
(1) מיכל, 1/8/2003 00:00
מדהים
כתוב מאוד מרגש ויפה