סיון רהב-מאיר כתבה בטור שלה השבוע בידיעות אחרונות:

האם דונלד טראמפ מסוגל לקרוא ברצף טקסט שמכיל 336  מילים? אם כן, כדאי מאוד שיקרא את הטקסט הבא.

בשנת 2010 הגיע המתח בין אובמה לנתניהו לשיא. הסופר אלי ויזל, ניצול השואה, נקט בצעד יוצא דופן. הוא פרסם על פני מודעה ענקית בוושינגטון פוסט ובוול סטריט ג'ורנל פנייה אישית לאובמה, והסביר מהי ירושלים עבור העם היהודי. אובמה היה ידיד קרוב של ויזל, אפילו מעריץ. כשוויזל נפטר לפני כשנה אמר עליו הנשיא: "הוא היה מצפונו של העולם".  בכותרות העיתונים נכתב שויזל  "קורא לאובמה להפסיק את הלחץ בעניין הבנייה במזרח העיר".

אבל זה הרבה יותר מזה.

מעניין לקרוא את הדברים האלה של ויזל ערב יום ירושלים. מעניין לקרוא אותם בשבת שבה קוראים את פרשת "בהר בחוקותי" שעוסקת בקשר המיוחד שלנו לארץ. ומעניין לקרוא אותם בימים שבהם לא ברור אם הממשל האמריקאי עוין, או סתם מבולגן לגמרי.

אז הנה, בתרגום לעברית, מה שכתב אז מצפונו של העולם לנשיא ארצות־הברית:

זה היה חייב להגיע: שוב עומדת ירושלים בליבם של ויכוחים פוליטיים וסערות בינלאומיות. מתחים ישנים וחדשים צפים ועולים בקצב מעורר דאגה. שבע-עשרה פעמים הוחרבה ירושלים ושבע עשרה פעמים נבנתה מחדש, ועדיין היא עומדת בליבם של עימותים דיפלומטיים שעלולים להוביל לעימות מזוין. לא אתונה ולא רומא עוררו יצרים עזים כל כך.

עבורי - כיהודי - ירושלים נמצאת מעל לפוליטיקה. היא מוזכרת למעלה משש מאות פעמים בתנ"ך, ואף לא פעם אחת בקוראן. חלקה בהיסטוריה היהודית מכריע. אין בעבר היהודי תפילה מרגשת יותר, מזאת המבטאת את הכמיהה לשוב לירושלים. עבור תיאולוגים רבים זו היא היסטוריה יהודית, עבור משוררים רבים - מקור להשראה. היא שייכת לעם ישראל, והיא הרבה יותר מעיר, היא מה שמחבר בין יהודי אחד לרעהו באופן שתמיד יהיה קשה להסביר. כשיהודי מבקר בירושלים לראשונה, זאת לא הפעם הראשונה; זוהי שיבה הביתה. השיר הראשון ששמעתי, היה שיר הערש של אמי על ירושלים. העצב והשמחה שלה הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו.

ברור שבעוד שהיהודים מוכנים למות למען ירושלים, הם לא יהרגו בשביל ירושלים

מאז שדוד המלך הפך את ירושלים לבירתו, יהודים התגוררו בה עם שתי הפסקות בלבד - כשהרומאים אסרו עליהם להיכנס לעיר, ואחר כך, כשהיא היתה תחת שלטון ירדני. יהודים, מכל לאום, לא הורשו להיכנס לרובע היהודי העתיק של ירושלים, להתייחד ולהתפלל בכותל, השריד האחרון ממקדש המלך שלמה. חשוב לזכור: אלמלא הצטרפו הירדנים בשנת 67 למלחמתם של המצרים והסורים נגד ישראל, העיר העתיקה של ירושלים הייתה נשארת בידיים ערביות. ברור בעליל שבעוד שהיהודים מוכנים למות למען ירושלים, הם לא יהרגו בשביל ירושלים.

היום, לראשונה בהיסטוריה, יהודים, נוצרים ומוסלמים יכולים להתפלל במקומות הקדושים להם. ובניגוד לכמה דיווחים בתקשורת, יהודים, נוצרים ומוסלמים יכולים לבנות את בתיהם בכל מקום בעיר. הדאגה לירושלים אינה קשורה לנכסי דלא ניידי, אלא לזיכרון.

מה הפיתרון? לחץ לא יביא לפתרון. האם יש פתרון? חייב להיות, ועוד יהיה. מדוע לגעת בסוגיה הרגישה והמורכבת ביותר בטרם עת? מדוע לא לנקוט קודם צעדים שיאפשרו לישראלים ולפלשתינאים למצוא דרכים לחיות יחדיו באווירת ביטחון. מדוע לא להניח את הבעיה הקשה ביותר לזמן שכזה?

ירושלים חייבת להישאר בירתם הרוחנית העולמית של היהודים. לא סמל לצער ולמרירות, אלא סמל לאמון ולתקווה. כפי ששמעתי בשם גדול החסידות רבי נחמן מברסלב, שלכל דבר בעולם יש לב, וגם ללב עצמו יש לב.

ירושלים היא לב ליבנו, ונשמת נשמתנו.