מצות ארבעת המינים יכולה ליצור תחושה של זרות וחוסר חיבור. אנחנו לוקחים פרי וכמה ענפים ומנענעים אותם. נכון, יש לזה משמעות ורבדים פנמיים עמוקים, אבל למה התורה בחרה בדרך זו כדי להעביר לנו את המסר שלה? זה מרגיש ארכאי ומיושן. האם זו אכן הדרך הטובה ביותר להעביר רעיון ולהנחיל אותו בדורות של יהודים במשך אלפי שנים?

כלי החוויה

אנחנו יודעים שהדרך הטובה ביותר להעביר מסר היא באמצעות חוויה. גם החברות הגדולות וגופי הפרסום מכירים בעובדה זו. זו הסיבה שאנחנו מוצפים בגירויים שפונים לחלק החווייתי שלנו. להבדיל, אין ספק שכשמלמדים על זכרון השואה ועל מה שעמינו עבר בשנים הנוראות של מלחמת העולם השניה המסר והלקח ממה שאירע עובר בעוצמה חזקה בהרבה אם נוסעים לסיור במחנות המוות בפולין. אם תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים, חוויה בלתי אמצעית אחת שווה יותר מאלף תמונות.

הבעיה היא שגם אמצעי המחשה עוצמתי ביותר מאבד את הרלוונטיות שלו לאורך זמן. תדמיינו מרצה שעומד מול קהל ואומר "הנה אני שולף מהכיס את שיא הטכנולוגיה שיש היום" והוא מוציא אייפון ומראה לקהל. עכשיו תדמיינו שהשנה היא 2120. אייפון ייראה אז כמו טלגרף (יודעים מה זה? לא? זה בדיוק הרעיון...), וחברת אפל אולי כבר לא תהיה קיימת. העולם משתנה בקצב שהולך וגובר ומה שהתאים לפני מספר שנים כבר לא שייך לדור החדש.

כיצד אם כן ניתן להעביר מסר מדור לדור, להנחיל ערך בצורה שהכוונה המקורית תישמר למרות שינויי הזמן?

פה באה לידי ביטוי החכמה האדירה של תורת ישראל. לא זו בלבד שהתורה ממחישה רעיונות בצורה חווייתית, אלא שהיא מצוה עלינו לפעול ולחוות את המסר שאותו היא רוצה להנחיל בצורה מעשית. אפשר ללמד ולהסביר הרבה על כך שא-לוהים ברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי, אבל התורה מצוה אותנו לעשות את הדבר הזה בדיוק בכל שבוע. אנחנו עושים מלאכה ששה ימים ושובתים ביום השביעי. בצורה כזו אנחנו הופכים את האמונה בבריאת העולם למשהו מוחשי שמסוגל להחזיק מעמד אלפי שנים ולהתפשט בכל רחבי העולם.

כך גם לגבי סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, התורה אינה מסתפקת בהזכרה של יציאת מצרים, אלא היא מצווה אותנו במכלול של מצוות שיחד מרכיבים את ליל הסדר. אנחנו אוכלים מצות ומרור, אוכלים בהסיבה ומספרים את ההגדה וכך חיים מחדש את השעבוד והעבדות ואת היציאה לחירות. בצורה כזו זיכרון היציאה ממצרים נותר חי ורלוונטי במשך אלפי שנים.

וזו גם ההבנה במצות נענוע ארבעת המינים. נכון, אולי אתרוג, לולב, הדסים וערבות אינם אינטראקטיביים כמו סרטון תלת מימד מושקע, אולי אין להם את ההקשר התרבותי העכשווי. אבל הם תמיד רלוונטיים, מה שהם מסמלים טבוע בטבע ומתכתב עם התכונות האנושיות הבסיסיות. התורה אינה מסתפקת בהעברת הרעיון המופשט, היא רוצה שנחווה את המסר שהיא רוצה להעביר, והיא רוצה שנעשה את זה על ידי שנעשה בעצמינו פעולה מוחשית שתטמיע בנו את הפנימיות של ארבעת המינים. צריך מעט להתבונן אבל הסתכלות מעמיקה מגלה את היופי שטמון בארבעת המינים. האתרוג בעל הטעם והריח מסמל את האדם שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, הלולב (דקל – עץ התמר) שיש לו טעם בלבד מסמל את מי שיש בו חכמת התורה בלבד, ההדס הריחני אך בלי טעם מסמל את האדם שיש לו מעשים טובים אבל לא את חכמת התורה, והערבה שאין לה טעם וריח... כולם באים ומתחברים יחד.

התורה בחרה בדרך הטובה ביותר להעביר מסר של אחדות (ללא אחידות) בין כל סוגי בני האדם שבעם ישראל. היא חשבה קדימה – איזה אמצעי יהיה רלוונטי גם אחרי 3000 שנה. דווקא הכלים ה"מיושנים", לקיחת פרי וענפים, הם אלו שתמיד יהיו רלוונטיים. הטכנולוגיה המתקדמת ביותר שיש כיום, תהיה מיושנת ולא רלוונטית בעוד זמן לא רב, אבל המסר שאנו לומדים מארבעת מינים מהדהד כבר 3000 שנה וימשיך להדהד עוד הרבה שנים. כך מעבירים מסר נצחי!