מוטיבים רבים ושונים מאפיינים את חג הסוכות, כשהבולטות מכולם הן הסוכות שאנו בונים לזכר שהותם של בני ישראל במדבר ותלותם המוחלטת בחסדי השם.

המצווה הבולטת אחריה היא מצוות ארבעת המינים, שיש לה אמנם הסברים רבים ושונים, אך לכולם מכנה משותף אחד: דרך לשבח את א-לוהים עם אגודה של הדר בידינו. בין אם המינים השונים מסמלים את חלקי שם הא-ל, איברים שונים בגוף האדם או גורמים שונים בעם ישראל – הרעיון הוא שאנחנו משבחים את בורא עולם כשאנחנו מציעים לפניו אגודה של הכרת תודה ושבח.

בעוד שרבותינו מסבירים את טעם המצווה בדרכים שונות, ההסבר המקובל ביותר הוא שאנו אוגדים באופן סמלי את חלקיו השונים של עם ישראל. יש בינינו יהודים שלמדו תורה ואיכות חכמתם נמשלת לטעם, כמו טעמם של התמרים שמאותו עץ נלקח הלולב. יש כאלה שלמדו פחות אולם הם מלאים במעשים טובים, שמסומלים בהדס שריחו ערב. כמו כן יש בינינו אנשים שמשלבים את שני היסודות הנ"ל, ומיוצגים באתרוג ההדור, שהוא גם ריחני וגם בר-מאכל. ולסיום, יש גם את ענפי עץ הערבה – שאינם אכילים ואינם ריחניים ומייצגים את היהודים שאין בהם אף אחת מן המעלות הללו.

צירוף ענפי הערבה הפשוטים אל כל האחרים, נראה כמו מחווה של הכללה או הושטת יד לאנשים סרי חן ובלתי ממומשים, כדי לתת להם הרגשה שהם חלק מן הכלל.

ובכל זאת, בחינה דקדקנית יותר של אופן קיום המצווה, חושפת בפנינו תמונה שונה לחלוטין.

ביום האחרון של סוכות אנחנו נוטלים את ארבעת המינים כרגיל, אולם אז מניחים אותם ולוקחים אגודה של ענפי ערבה. אחר כך אנחנו מתפללים תפילה מיוחדת לגשם, ובכך מסיימים למעשה את מצוות נטילת ארבעת המינים. יסודותיו של המנהג נעוצים כבר בימי המקדש. בכל אחד משבעת ימי חג הסוכות, היינו מקשטים את המזבח בערבות משני צידיו, וביומו האחרון של החג היינו מקיפים אותו שבע פעמים, ואומרים, בהתייחס לערבות האלה "יופי לך מזבח, יופי לך מזבח" (משניות סוכה ד, ה).

כיצד הפכו דווקא ערבי הנחל הפשוטים לשיאו של החג?

כדי להשיב על שאלה זו, עלינו להעמיק מעט בתיאור ארבעת המינים ע"י רבותינו.

על פי דבריהם, אנחנו לא עוסקים בסוגים שונים של בני אדם שמתקרבים לא-לוהים, אלא בהיבטים שונים באישיותו של כל אדם. ננסה להבהיר את הרעיון: כשאדם נשוי באושר, מה הדבר שקושר אותו לרעייתו (ואת רעייתו אליו)? התשובה הספונטנית שלנו תהיה, "התכונות החיוביות הרבות שבבת זוגו." למעשה, התכונות החיוביות הן הסיבה לקשר, אבל הן לא הקשר עצמו. הקשר עצמו הוא השדר שהיא מקרינה, שאין לה קיום בלי בן זוגה! אם בן/בת הזוג משדרים עצמאות מוחלטת ושאין להם צורך בשני, אזי לא ייווצר ביניהם שום קשר.

הוואקום המוחשי הזה, הוא שיצר את קשר הנישואין מלכתחילה

באופן כמעט פרדוקסלי, לא הישגיו של הזולת מגשימים את הנישואין, אלא החסרים והחללים שמאפשרים את האיחוד. נוגע ללב לראות לעתים כמה אנשים 'מושלמים' שחייהם זורמים בערנות, קורסים כשבן/בת זוגם נפטרים, ונראה שאינם מתאוששים לעולם. הוואקום המוחשי הזה, הוא שיצר את קשר הנישואין מלכתחילה.

הבה נחזור אל ארבעת המינים. אחרי יום כיפור, נוקינו וטוהרנו, ואנחנו רוצים להציג את עצמנו לא-לוהים במיטבנו. אנחנו מביאים אגודה שכוללת את לימוד התורה שלנו ואת מעשינו הטובים, משום שאנחנו יודעים שזהו רצון הא-ל ושעל כך הוא כביכול גאה בנו.

אבל הפינאלה המרשים אינו הישגינו, אלא תחושת הענווה שלנו בפני הא-ל. אנחנו יודעים שאנחנו כלום לעומתו, ושתלותנו בו מוחלטת. הערבות במקדש הוצבו ליד המזבח כשראשיהן כפופים על גביו, כסימן מובהק לענווה.

וכפי שאומר הנביא, "השמים כסאי והארץ הדום רגלי... ואל זה אביט – אל עני ונכה רוח, וחרד על דברי" (ישעיהו סו).

זהו אם כן הפרדוקס הכולל של עבודתנו הרוחנית. לשאוף להוציא מאיתנו ומהאחרים את הטוב ביותר, ובכל זאת לעמוד לפני א-לוהים בפשטות צנועה, מעוטרים בענוות חן.