רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

סוכות

פרת הזכוכית

י״ג בתשרי ה׳תשס״ט י״ג בתשרי ה׳תשס״ט 12/10/2008 | מאת ג'ן כהן

על מה שיש לי ועל מה שאין, הרהורים ביציאה מהסוכה.

לפני זמן מה, כשניקיתי את הבית, הרמתי קערת זכוכית המכילה פירות פלסטיק שקופים. הקערה נזקקה בדחיפות לאיבוק והפירות לשטיפה הגונה. הכלי הזה עמד זמן רב באותו מקום כאבן שאין לה הופכין, פריט שולי בחיי, וצבר שכבות אבק - למרות שנקבע לו מקום בולט על שולחן הקפה בסלון. פתאום, נזכרתי בבהירות כיצד רכשתי את הקערה ועד כמה היא הייתה חשובה לי באותם ימים.

היה זה בסוף שנות השבעים. בעלי היה רופא ילדים מתחיל, ועם שני ילדים ושלישי בדרך, בקושי היה לנו כסף לשלם את החשבונות, והרבה פחות מזה בשביל בזבוזים. אבל החברים שלנו התפרנסו בכבוד ויכלו להרשות לעצמם דברים שאנחנו לא. ארוחה עסקית במסעדה זולה הייתה עבורנו מותרות, שלא לדבר על כל דבר אחר. יחד עם זאת הייתה לי משיכה לסגנון חיים כזה, ובמבט לאחור אני מודה בצער שהרגשתי לחץ - להתאים לחברה שבתוכה חיינו.

לא רחוק מאיתנו הייתה חנות בשם "שן-הארי", על שם הפרח. היא הייתה אלגנטית ויוקרתית, עם אוויר מבושם ותצוגות מלכותיות של ספות מפנקות, מסגרות מוזהבות ועיצובים מדהימים, דברים שלא יכולתי להרשות לעצמי, ממש כמו שלא יכולתי לטוס לאוסטרליה. מדי פעם הייתי עוצרת ושולחת מבטים עורגים מבעד לחלונות הראווה שלה, עד שיום אחד נשביתי בקסמה ונשאבתי פנימה. "רק מסתכלת", שיננתי שוב ושוב בכמיהה למוֹכְרים, שהפכו מוּכּרים עם הזמן. הדבר שמשך אותי יותר מכל היה קערת-זכוכית, שמשום מה תמיד נראתה לי, קצת, בהישג יד.

זאת לא הייתה קערה רגילה. היו לה ידיות גבוהות ומתעקלות מכל צד, וגלים עמוקים נחקקו בה. בעיניי היא הייתה מדהימה. כל הביקורים שלי בחנות היו כדי להסתכל על הקערה והפירות שמילאו אותה. התחלתי לתכנן: אם אחסוך את הכסף מיום ההולדת ואת דמי החנוכה, חישבתי, אז בתוך שישה חודשים אוכל לקנות את הקערה ואת פירות הפלסטיק הזַכּים והבלתי אכילים. היה זה מחיר מופקע עבור קערת זכוכית עם כמה חתיכות פלסטיק יצוק בתוכה, הון עתק לבזבז על מותרות חסרות ערך, אבל הרגשתי שאני מוכרחת לקנות אותה.

התאווה יוצרת חתירה חסרת שובע, מפלצת שהבטן שלה לא מתמלאת לעולם

כשהקערה הגיעה סוף סוף לביתי, מלאה בתכולתה השקופה, צעדתי לאחור בהתפעלות, כל כך מרוצה מהרכישה. מיקמתי אותה בנקודה בולטת כדי לזכות בהתפעלותו המעודדת של בעלי, שלא היה מודע כלל לקרבן הפיננסי שהיא גבתה.

והוא, במבט סתמי קצר, פלט... "אה, זה קצת מזכיר קרניים של פרה".

היצירה שחלמתי עליה, חסכתי עבורה, חמדתי בתאווה לא-טבעית, הפכה מול עיניי לפרה... והיא עדיין נראית ככה – פרה מזכוכית, מלאה פירות מלאכותיים חסרי ערך.

לבעלי לא היו כוונות רעות. הוא לא הבין במותגים ולא הייתה לו שום דרך להעלות בדעתו כמה אהבתי את הקערה הזאת.

חלפו שנים רבות מאז אפיזודת הפרה, ואני צמחתי מהניסיון ולמדתי למתן את רצונותיי. למדתי להבדיל בין המילים "רוצה" ו"צריך". למדתי גם שתאווה גוררת תאווה, ושברגע שקונים כל דבר שהוא, הוא מייד מתחיל לאבד מקסמו ולצבור אבק מחוסר שימוש. כלים וצעצועים מתיישנים, וסוללים את דרכם לחפצים חדשים – גדולים יותר, טובים יותר, זוהרים יותר, מרשימים יותר, תחרותיים יותר מאלה שלפניהם. בסופו של דבר, התאווה יוצרת חתירה חסרת שָבעה, מפלצת שהבטן שלה לא מתמלאת לעולם.

"אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה, ט). כמה פעמים אנחנו קונים משהו, ומחליפים אותו במשהו אחר כעבור כמה שנים? והאם הדברים האלה באמת מהווים מקור לאושר?

פזרנות ורהבתנות בולעות את העולם שלנו. ודווקא עכשיו, מאלץ אותנו חג הסוכות שלקראתו אנו מתכוננים, לזכור את הנאמר בפרקי אבות: "מרבה נכסים, מרבה דאגה".

במשך שבוע אחד בסתיו, אנחנו מנסים להרפות את אחיזתנו בנכסים החומריים, ולשים את מבטחנו בא-לוהים. כשהעולם מתחיל במסעו העונתי מהצבעים התוססים ומלאי החיים של הקיץ, לעצים הערומים וחסרי החיות של החורף, אנחנו חווים את חסדו והגנתו המוחלטים של הא-ל. בחוץ, בסוכות שבריריות ונטולות גג אטום, נתונים לגשם וקור ולעתים קרובות יותר לחום חסר רחמים, יש לנו הזדמנות שכמעט אין כמותה לחוש בנוכחות הא-ל. במשך שבוע אחד של חיבור עז, אנחנו מקבלים את רצונו בברכה, מרחיקים את התפיסה השגויה כאילו אנחנו שולטים בחיינו, ומכירים בכך שכל מה שאנחנו, וכל מה שיש לנו – בריאות, נכסים, משפחות וידידים, חיינו עצמם – הכל מֵאִתּוֹ.

ואז, ללא גינונים מיותרים, מסירים את הסכך מהסוכה, הדפנות מפורקים והכל מאוחסן לשנה הבאה - להזדמנות נוספת להיות עם א-לוהים. העלים, בשלביה השונים של נשירתם המרהיבה, נערמים בחצר, מתקרבים יותר ויותר אל מצוק החורף. ואני, בהיסוס רב, לוחצת על ידית הדלת ונכנסת שוב אל ממלכת הספות המפנקות, המסגרות הזהובות והעיצובים המרהיבים, תוך היצמדות לזיכרונות השינוי האישי שלי בסוכה.

הדברים שאני קונה, לא משנה כמה הם יפים, לעולם לא יתנו לי אחיזה בנצח

שם בביתי, נחה לה פרת זכוכית בנקודה בולטת על השולחן, ואני מעודדת את עצמי להיצמד היטב לתובנה שלמדתי בסוכה. אני מחשלת את עצמי בידיעה שרכישת דברים היא הנאה בת-חלוף, שממלאת אותי סיפוק זמני ותחושת ביטחון מזויפת. ואני נותרת עם ההבנה הבלתי מעורערת שהדברים שאני קונה, לא משנה כמה הם יפים, לעולם לא יתנו לי אחיזה בנצח. דווקא הבריחה השקולה לתוך הרוחניות, לתוך מקום של עשייה דרך מצוות, חסדים ולימוד תורה, יוצרת התחברות נעלה ונשגבת לבורא. המודעות הזאת לבדה היא הסיבה לקיומי והיא פותחת בפניי שערים, בעוד שפרת הזכוכית הדקורטיבית שלי, שכל כך היתה חשובה לי ודרשה כל כך הרבה הקרבה - איננה יותר מאבק פורח בעולם הנצח.

כל הטוב שנשיג בעולם הזה, כל האהבה והאושר שניתן לאחרים, ובעצם כל מעשה של התדמות לא-לוהים, מונְחים ברצון שלנו להכניע את התאווה הגשמית שלנו אל רצונו הנצחי והבלתי משתנה. אחרי הכל, לעולם לא יכתבו על מַצֵבָה של אף אחת, "היא ענדה תכשיטי זהב ויהלומים." אולי כן יכתבו, שהיה לה לב זהב.

*נכתב לזכר "לב זהב טהור", שרה בת יהושע - מיוחדת ובלתי נשכחת, לרגל יום השנה הרביעי לפטירתה, כ"א אלול.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן