לפני מספר שנים הלכה לעולמה אחת הדמויות ההוליוודיות הסימבוליות ביותר. תמיד נזכור את אליזבת טיילור בשל יופייה האגדי, וברור שהסיבה לתהילתה אינה נובעת מהיותה הוגת דעות. ובכל זאת, לפני מספר שנים, היא הגיבה לאירוע מסוים בחייה בתובנה שראויה להיזכר, בשל האמת העמוקה שבה.

במידה רבה מדובר ברעיון שמתאר בצורה הטובה ביותר את מטרת חג הסוכות, שמגיע מייד בעקבותיהם של ראש השנה ויום הכיפורים.

גנבים פרצו לכספת הבנק שלה וגנבו כמות גדולה של תכשיטים יקרים. אחרי שנודע לה על הנזק, שאלו אותה כתבים: "האם בכית?" תשובתה הייתה פשוטה: "אני לא בוכה על דברים שלא יבכו עליי!"

"אני לא בוכה על דברים שלא יבכו עליי!"

ביהדות נוהגים לומר ששלושה חברים עיקריים מלווים אותנו בחיינו – אך במותנו, הם נפרדים מאיתנו בדיוק בסדר ההפוך מזה שאנחנו הקדשנו להם. מייד עם פרידתה של הנשמה מהגוף, נפרד ממנו גם כל הרכוש. המשפחות יותר נאמנות. הן מלוות אותנו אחרי פטירתנו לבית הקברות, אל מקום מנוחתנו האחרון. ואז, גם הן עוזבות אותנו וממשיכות בחייהן. רק השם שרכשנו, המעשים הטובים שעשינו למען הזולת, וההשפעה שהייתה לנו עליהם, ממשיכים לחיות איתנו ונותנים לנו מידה מסוימת של נצחיות.

האם אין זה מוזר אם כן, שאנחנו מבלים את רוב חיינו ברדיפה אחר כסף, משקיעים הרבה פחות זמן ממה שהיינו צריכים בבני המשפחה שלנו, וכל כך מעט ממאמצינו כדי להשיג את אותם הדברים שבהם ניזכר!

יתכן שנוכל להזדהות אפילו עם דבריו החזקים של הסופר אמיל הנרי גואברי: "הייתי חלק מאותו מרוץ מוזר בו הדרך הטובה ביותר לתאר את האנשים היא בתור כאלה שמבלים את חייהם בעשיית דברים שהם לא סובלים, כדי לעשות כסף שהם לא רוצים, כדי לקנות דברים שהם לא צריכים, כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים."

סוכות הוא החג שעל פי התורה אמור ללמד אותנו הכל על השמחה. כותרת המשנה שלו היא "זמן שמחתנו". עבור החקלאים בעת העתיקה זה היה הזמן בו הם השלימו את איסוף יבולם, ונמצאו בנקודת שיא העושר שלהם לכל אותה שנה. אחרי כל העבודה שהם השקיעו בגידוליהם, הם היו עשירים.

אז מה אומרת לנו התורה כדי שלא נתבלבל בין עושר חומרי לאושר אמיתי? היא מצווה עלינו לעזוב את מנעמי בתינו ולשבת בסוכות רעועות וקטנות עם בני משפחותינו והאנשים היקרים לנו.

אם אנחנו רוצים לשמוח באמת, הצעד הראשון הוא להגדיר מהו הדבר שיביא אותנו למצב הרצוי הזה.

יש סיפור מוכר על שיכור שעומד מתחת למנורה ומחפש משהו. שוטר שעובר במקום שואל אותו מה הוא מחפש, והשיכור עונה, "את המפתחות שלי". השוטר מצטרף לחיפושים, ואחרי כמה זמן הוא מנסה לברר אם האיש בטוח שהוא איבד את המפתחות שלו כאן. "לא, לא כאן", עונה השיכור. "איבדתי אותם שם – רק ששם יותר מידי חשוך בשביל למצוא אותם".

טיפשי? כמובן. אבל ציור מצוין של טעות אנושית נפוצה. אנחנו ממשיכים לחפש דברים בכל המקומות הלא נכונים. אנחנו מתרצים ש"כאן יש יותר אור", אבל אנחנו לא עוצרים כדי לשאול את עצמנו האם יתכן שמה שאנחנו מחפשים בכלל לא נמצא במקום שבו אנחנו מחפשים אותו.

"לפני שנתחיל לרצות משהו, כדאי שנבחן קודם עד כמה שמחים האנשים שמחזיקים בו." זאת הייתה עצתו החכמה של פרנסואה דה לה רושפוקו. אנחנו חומדים עושר. למה לא לבחון כמה מאושרים האנשים שמחזיקים בו. האם קיימת התאמה אמיתית בין עושר לבין אושר, בין מחסור בממון לבין אומללות?

אין כל קורלציה בין רמת ההכנסה לרמת האושר

ג'ו דומינגז וויקי רובין, מחברי הספר "החיים או הכסף" בקשו מלמעלה מאלף אנשים לדרג את עצמם על סקאלת האושר, מאחת (אומללים) עד חמש (מאושרים), כששלוש זה "אין על מה להתלונן". דומינגז ורובין הופתעו לגלות שאין כל קורלציה שהיא בין רמת הכנסה לבין אושר. למעשה, ברגע שהצרכים הבסיסיים ביותר ממולאים, האנשים שהרוויחו פחות דווחו על רמת אושר גבוהה יותר מאלה שנחשבו כבני המעמד הבינוני-גבוה.

"פסיכולוגים בילו עשרות שנים בחקר היחס בין עושר לאושר." כותב הפסיכולוג דניאל גילברט ברב המכר שלו 'להיתקל באושר', והגיעו למסקנה כללית ש"עושר מגביר את רמת האושר של האדם כשהוא מוציא אותו מעוני מדכא אל המעמד הבינוני, אולם כמעט לא משפיע על עליה ברמת האושר משם ואליך".

הגיע הזמן שנודה על האמת: יותר רכוש לא אומר בהכרח יותר אושר. השורה האנונימית: "אלה שאומרים שכסף לא יכול לקנות אושר לא יודעים איפה לקנות", אולי משעשעת, אבל אינה נכונה עובדתית. דיויד מאיירס, פרופסור לפסיכולוגיה במישיגן, מצטט בספרו "The Pursuit of Happiness: Who Is Happy - and Why?" (המרדף אחר האושר – מי מאושר – ולמה?), סטודנט מבית עשיר במיוחד: ההורים שלי קנו לי רכב חדש. ואז שנה אחת האב החורג שלי נתן לי מפרשית. אחר כך הוא קנה לי גלשן רוח. בבית היו לנו שלושה מכשירי וידיאו ושלוש טלוויזיות היטאצ'י. האם הדברים האלה עושים אותי מאושר? ממש לא. הייתי מחליף את כל העושר המשפחתי שלנו בבית רגוע ואוהב."

אז עכשיו, כשאנחנו בוכים על עליות המחירים והמצב הכלכלי המאיים, בואו נחשוב מה ראוי באמת לדמעות שלנו. מעל לכל אנחנו רוצים להיות מאושרים. התרבות בת זמננו ממשיכה למכור לנו שהדרך אל האושר היא יותר כסף. כדי שנוכל לקנות יותר דברים שיגרמו לנו יותר הנאה. וכשהם לא, מסבירים לנו שאנחנו פשוט צריכים הרבה יותר כסף, כדי לקנות דברים יותר גדולים ויותר טובים, ולשם כך אנחנו צריכים לקחת על עצמנו יותר עבודה ויותר לחץ – משום שאז באמת נהיה מאושרים. וכשאנחנו רואים פחות ופחות את המשפחה שלנו, וצוברים יותר ויותר רכוש, אנחנו מגלים בסופו של דבר את האמת שבאזהרה מפרקי אבות ש"מרבה נכסים, מרבה דאגה".

עושר דומה לבריאות: למרות שחסרונו יכול להביא לאומללות, מציאותו אינה עירבון לאושר

"עושר דומה לבריאות: למרות שחסרונו יכול להביא לאומללות, מציאותו אינה עירבון לאושר", מסכם ד"ר דיויד מאיירס. "ולמעשה, בהתחשב בשיעוריו המרקיעים של הדיכאון, בעלייה פי חמש בפשעים אלימים מאז 1960, בהכפלת שיעורי הגירושין, ובשילוש שיעורי ההתאבדות בקרב בני נוער, אנחנו עשירים יותר, ומאושרים פחות."

"שביעות רצון היא לא לקבל את מה שאתה רוצה אלא לרצות את מה שיש לך. יש שתי דרכים להיות עשיר: האחת היא להיות בעל נכסים מרובים, והשנייה לרצות פחות", אומר מאיירס. "חפשו דרך להפיק את המקסימום מהכסף שעובר לכם דרך הידיים, ואף פעם אל תשכחו מכל אותם דברים שהרבה יותר חשובים מכסף."

ומה הרבה יותר חשוב מכסף?

סוכות, חג השמחה, מזכיר לנו שאפילו הבקתה הרעועה ביותר המלאה ביקירינו, היא מקור הרבה יותר טוב לאושר מהאחוזה היוקרתית ביותר. הוא אומר לנו לא להחשיב חפצים יותר מאנשים. הוא מלמד אותנו לחשוב יותר על מה שיש לנו מאשר להצטער על מה שחסר לנו.

וכשנשב בסוכה ונרים מבטנו לשמיים ממעל, נזכור את מה שיש לנו, כיחידים כמשפחות וכחלק מעם, שאמנם איננו העשיר ביותר אך שיש לו את אוצרות הרוח הגדולים ביותר, ונשמח באמת.