הייתי סתם נערה רגילה בת 13 שלומדת בבית ספר ציבורי בקנדה, או שככה חשבתי.

כל החברים שלי התכוונו לעבור בשנה הבאה לבית ספר יהודי בטורונטו, וכמו כל ילד, רציתי להישאר עם החברים שלי. התחננתי לאמא שלי שתרשה לי ללכת לשם, אולם בקשתי התמימה לכאורה, הפכה למלחמה של ממש. אמא שלי לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן לשלם כל כך הרבה כסף לבית ספר שלדעתה לא היה "המקום המתאים" בשבילי. נשברתי. ואז אמא שלי גילתה לי את החדשות המזעזעות באמת.

"אני בשום אופן לא מוכנה לשלוח אותך לבית ספר שעולה כל כך הרבה, כשאת אפילו לא יהודייה!"

האם שמעתי טוב?

"אכן כן, את שומעת מצוין. על פי ההלכה, אם אמא שלך לא יהודיה אז גם את לא יהודיה. ומכיוון שאני לא יהודיה ורק אבא שלך יהודי, אז גם את לא!"

זה כבר היה יותר מדי בשביל ילדה בת 13. לא רק שאני לא יכולה ללכת לבית הספר עם כל החברים שלי, פתאום אני מגלה שאני בכלל לא יהודיה. באותו זמן, לא ידעתי מה זה בדיוק יהדות, ולמען האמת, הרבה יותר הטריד אותי שלא אוכל להישאר עם החברים.

הייתי בכמה בתי ספר שונים והצלחתי להיצמד לכותרת של "חצי יהודיה". הרבה אנשים היו באותו "חצי" סירה יחד איתי, אז זה לא השפיע יותר מדי על המשך התבגרותי.

הבלוף של הסרטן

נדלג כמה השנים קדימה אל התיכון. רציתי מאוד להתחמק ממבחן בכתב, ולכן תכננתי לקבל אישור רפואי שיפטור אותי מהלימודים. בשונה מניסיונות ההתחמקות הקודמים שלי מעול הלימודים, החלטתי שהפעם התוכנית תהיה מעוצבת ביד אמן.

"שלום, מה מביא אותך היום לרופא?" שאלה האחות בחדר ההמתנה.

פתאום מצאתי את עצמי מבולבלת לגמרי. כל כך התרגשתי מהאפשרות להיפטר מהמבחן, ששכחתי לחשוב על סיפור משכנע בשביל מה הגעתי בכלל לרופא. סרקתי במהירות את המוח בחיפוש אחר רעיונות, אך ללא תוצאה. פתאום נזכרתי בעלון הבריאות לנשים שקראתי אתמול בערב. הוא עסק בסרטן השד וכיצד לבדוק את עצמך נכון.

"מצאתי גוש!" שיקרתי מתוך ייאוש

"מצאתי גוש!" שיקרתי מתוך ייאוש.

מבטה של האחות הפך היסטרי.

"את חייבת להיכנס לרופא תיכף ומיד", היא אמרה, ודחפה אותי לראש תור הממתינים.

איזה רעיון מבריק, חשבתי לעצמי. אני אגיד לרופא שחשבתי שמצאתי גוש ולא יכולתי ללמוד למבחן מרוב לחץ, ואז בבוקר בדקתי שוב והוא נעלם. זאת הייתה אזעקת שווא, אבל מספיק טראומטית כדי לאבד לילה שלם של לימודים.

איפה מצאת את הגוש?" שאל הרופא בקול חמור.

התחלתי להיכנס ללחץ. "לא דוקטור, אתה לא מבין, זה רק היה נדמה לי. זה נעלם. אתה יכול בבקשה לתת לי פתק למורה?"

"אני חייב לבדוק אותך כדי להיות בטוח."

"בסדר, פה", אמרתי והצבעתי על נקודה מקרית בגופי...

"תקשיבי, את חייבת ללכת למרפאה כירורגית ולהסיר אותו מייד, הוא מאוד גדול."

האם הוא מתבדח?

הייתי בהלם מוחלט, צעקתי והתחננתי לרופא שהוא יבין שאני סתם רציתי לקבל פתק שחרור כדי לא להיבחן. אבל הרופא עמד על דעתו שחייבים להסיר את זה מייד.

לרגע חשבתי שהרופא עלה על השקר שלי ושהוא פשוט מחזיר לי. לא יכולתי להחליט אם הוא רציני, לכן המשכתי להתעקש שהכול בדיחה ושפשוט נשכח מהכול, כאילו שזה מעולם לא קרה. אולם לא היה צליל של חיוך בקולו. הוא היה רציני להחריד, ואני נשארתי בלי מילים.

מה הסיכויים שהרופא ימצא גוש בדיוק במקום שהמצאתי?

הייתי משותקת מאימה. איך זה קרה? זה בכלל לא הגיוני; יש כאן צירוף מקרים של אחד למיליארד! מה הסיכויים שהרופא ימצא גוש בדיוק במקום שהמצאתי? לא האמנתי, אבל לא היה לי זמן לנתח את המצב – הייתי חייבת לטפל בו.

נשלחתי מייד למרפאה קרובה שהתמחתה בסוג זה של סרטן. גילינו שהסרטן עדיין לא הגיע לשלב בו הוא משפיע על מערכת הדם שלי, ושלא היו לו גרורות במקומות אחרים. הבנתי שהגילוי היה בדיוק בזמן הנכון! כבר באותו יום הגידול הוסר, ואני יצאתי נקייה לגמרי מהמחלה. דווקא משום שגיליתי אותה בשלב כל כך מוקדם, לא הייתי צריכה אפילו לעבור כימותרפיה או טיפולים.

החיים שאנו מכירים

החודשים חלפו והחיים שבו למסלולם הרגיל – דבר שהוא לפעמים סיום בלתי מוצלח לסיפורי השגחה מופלאים. למעשה, מקרים כאלה אמורים לעזור לנו לצמוח ולהגיע לבהירות רבה יותר בחיינו, אבל הרבה פעמים אנחנו פשוט עוברים אותם וממשיכים הלאה.

למרות שלא היה לי ברור מה המשמעות של כל מה שעבר עליי, היה לי ברור שזה היה מרשים בהחלט, ולא יכולתי להרשות לעצמי לשכוח את התובנה שחייב להיות משהו הרבה יותר גדול ממני. וכך, לפעמים אותה התובנה הייתה מתנגנת בראשי במהלך אירועי חיי בדרך מושלמת, ולפעמים הייתי צריכה לכוון את עצמי כדי לחוש בה.

באותו זמן, לא נמצא בסביבתי אף אחד שיכול היה למצוא בכך היגיון. ואז הצטרפתי לטיול של 'תגלית' לישראל, והמדריך שלי היה דתי. לפני כן, לא היה לי כמעט שום קשר עם אנשים דתיים, ולא ידעתי שום דבר על אורח חייהם. במשך הטיול היו לי המון שיחות מעניינות עם המדריך שלי, וכשחזרתי הביתה מאוד רציתי להעמיק את הידע שלי ביהדות.

חברה קישרה ביני לבין הסניף של אש התורה במקום מגוריי, ואני התחלתי ללמוד. כל כך התרשמתי מכך שהיהדות מעודדת את השאלות שלי. סוף סוף יכולתי להכניס את סיפור ההשגחה שלי לתוך קונטקסט משמעותי. אמונתי בא-ל התחזקה, וחשתי ביטחון רב יותר מתמיד שהוא מנצח על אירועי חיי.

אנחנו יושבים בסוכה תחת שמי הכוכבים, עטופים ומוגנים בידו המכוונת של הא-ל

בחנתי גם את הזהות ה"חצי יהודייה" שלי, ויצאתי לדרך שהפכה בהמשך להליך הגיור שלי. התקדמתי צעד אחד בכל פעם, ושנתיים אחר כך התגיירתי במלוא תמיכתם של משפחתי וידידיי. הפכתי לחברה פעילה באש התורה ובסופו של דבר הכרתי את בעלי בטיול לישראל.

לפעמים החיים יכולים להיראות כמו מקרה גדול אחד, אבל במבט לאחור, אפשר לראות שמשהו הרבה יותר גדול מאיתנו ניצב מאחורי הקלעים ועוקב אחרינו. זה אחד הרעיונות העיקריים שעלינו להפנים כשאנחנו יושבים בסוכה תחת שמי הכוכבים, עטופים ומוגנים בידו המכוונת של הא-ל. זהו זמן שמסוגל להגביר את הרגישות שלנו לשמוע את המסרים שלו. אחרי הכל, שום דבר אינו מקרי.