לקחת רק את מה שצריך

אני שונא לארוז. אני אף פעם לא יודע מה בדיוק לקחת, באיזה תיק להשתמש ואיך לדחוס את הכל פנימה. ובסוף, זה אף פעם לא מסתדר כמו שצריך.

ובכל זאת, יש משהו יותר גרוע מלארוז – לארוז כדי לחזור הביתה.

והנה מצאתי את עצמי שוב במשימה השנתית המדכאת של 'סגירת' חופשת הקיץ המשפחתית שלנו, ואריזה כדי לחזור הביתה.

זוהי סצנה מוכרת למדיי - מזוודות ושקיות זבל פזורות על פני כל רצפת דירת הנופש, הבלבול הרגיל בין בגדים נקיים לכביסה מלוכלכת, ששה או שבעה גרביים בודדים ועזובים מאוד, והקיטורים והנדנודים הרגילים של "אני לא מאמין שזה נגמר!"

הכל היה אותו דבר גם השנה – להוציא תובנה אחת. דחסתי כמה בגדים לתיק שלי ופתאום שמתי לב בכמה מהם בכלל לא השתמשתי במשך כל החופשה. אני זוכר שכשהבאתי אותם חשבתי כמה שהם יהיו נחוצים.

"את זה אני לא יכול להשאיר בבית."

"זה ממש יתאים למשחק מטקות בשמש הלוהטת."

"זה יהיה נוח לבריכה".

בסוף, לבשתי משהו אחר לבריכה... ולמשחק המטקות.

ליד התיק הארוז למחצה שלי מונח ארגז קטן ובו כמה ספרים שממתינים לאריזה. הכנסתי פנימה בשמחה כמה ספרים, ועצרתי. רובם יחזרו בדיוק כמו שהם הגיעו, בלי שנגעו בהם או טרדו את מנוחתם... והרשימה יכולה להמשיך הלאה והלאה. בסופו של דבר, מתוך הרגל וחוסר מחשבה לקחנו איתנו הרבה יותר דברים ממה שהיינו צריכים.

מסע החיים

מה שמביא אותנו למסע שמכונה החיים. הרציניים יותר בינינו מנצלים את הימים האחרונים בשנה כדי לארוז את מיטלטליהם לקראת המסע אל השנה החדשה. מה ניקח איתנו ומה נותיר מאחור? אילו מעשים, מערכות יחסים, ותהליכי חשיבה באמת חיוניים לצמיחתנו ואילו הרגלים פשוט מפריעים?

למה אנחנו עדיין מדשדשים סביב אותם הרגלים והחלטות נבובות?

חלק מאיתנו אף פעם לא מוצאים את הזמן לעשות בדיקת מלאי – כמה עצוב. אבל הרבה פעמים, גם אלה שכן מקדישים את הזמן לכך, הם עדיין עבדים של ההרגל. הרשימה של השנה הזאת נראית זהה באופן מוזר לזאת של השנה שעברה... ושל זאת שלפניה. ובאמת, בסופה של שנה, כשאנחנו פורקים את המזוודות, אנו מגלים שכל כך הרבה מתכולתה נשאר בלי שנגענו בו. דברים מיושנים, מאובקים ולמרבה העצב, כל כך מוכרים.

אנחנו משפילים מבט אל המטען שלנו ונדים בראשינו מתוך דכדוך, תסכול ועצב. מה קרה לכל הכוונות הטובות שלנו משנה שעברה? למה אנחנו עדיין מדשדשים סביב אותם הרגלים והחלטות נבובות?

הבעיה היא שאנחנו לא יודעים איך לארוז. במקום להעביר את כל המלתחה מהארון ישר למזוודה, אנחנו צריכים לבחור בזהירות רק כמה דברים בסיסיים, שנוכל לנצל באופן ריאלי. כשאנחנו מתכננים לשנות את הכל, אנחנו הרבה פעמים מגיעים לקו הסיום בלי כלום. במילים אחרות, אם המטען שוקל יותר מדי, צריכים לשלם עליו קנס. הכל צריך להיכנס ל 'תיק-היד'.

הפתרון של סוכות

אבל א-לוהים מבין, כמובן. הוא יודע איך אנחנו מתוכנתים (אחרי הכל, הוא תכנת אותנו), ולכן הוא גם מציע פיתרון בשם סוכות. רכבת האקספרס של הימים הנוראים בקושי מספיקה לעצור, וכבר מתחילה הנסיעה של סוכות. הוא לא היה חייב לעשות את זה ככה. הוא היה יכול לחכות כמה שבועות ואז לתת לנו את סוכות. אבל לא, הוא רצה לתת לנו הזדמנות להכניס מיד את ההחלטות שלנו לשנה החדשה לפעולה.

כפי שכולנו יודעים, בחג הסוכות אנחנו עוזבים את בתינו היציבים והבטוחים ועוברים לגור במבנה רעוע וחסר יציבות. רבים מאיתנו עוזבים דירות בנות ארבעה וחמישה חדרים או בתים פרטיים, כדי לבלות זמן ניכר בבקתות בגודל 6 מ"ר. אנחנו מפקידים את הצורך התמידי שלנו בשמירה בידי שמים, ומפגינים את אמונתנו בא-לוהים, בכך שאנחנו מניחים את גופינו ונשמותינו בידיו ובשליטתו.

גם אם תהיה לנו הסוכה המפוארת והמשוכללת ביותר, עדיין יש גבולות ברורים למה שנוכל לקחת איתנו. אנחנו משתדלים ליצור אווירה חמימה ונעימה – אבל רוב אביזרי הנוחות שלנו חייבים להישאר מאחור. אנחנו צריכים לבחור בזהירות, לשקול את בחירותינו ולהחליט על מה באמת אי אפשר לוותר.

כשאנחנו סוחבים איתנו יותר מדי, רוב הציוד לעולם לא יגיע לידי שימוש. וכשאנחנו מנסים לשנות יותר מדי, זה פשוט לא מצליח

אנחנו צריכים להפריד את כל הגאדג'טים שמסיחים את דעתנו, ולקלף את החיים עד לשורש. זהו תרגיל שנועד לעזור לנו לקבוע סדרי עדיפויות.

"האם אנחנו באמת חייבים את הסרוויס הזה בסוכה?"

"יספיק לנו סוודר אחד? איזה?"

"אילו כיסאות הכי טובים לסעודה של שעתיים?"

חג הסוכות מלמד אותנו שבשונה מיציאה לנופש, אנחנו צריכים לקחת איתנו רק את מה שבאמת צריך. כשאנחנו סוחבים איתנו יותר מדי, רוב הציוד לעולם לא יגיע לידי שימוש. וכשאנחנו מנסים לשנות יותר מדי, זה פשוט לא מצליח – מתכון בטוח לאכזבה ותסכול.

הכי חכם לבחור בזהירות ובאופן מציאותי. לתכנן להשלים משימה אחת, או אולי שתיים, ואז להרגיש באמת טוב עם ההצלחה. כשתחושת ההישג הנפלאה, מספקת לנו דלק למסעות רחוקים יותר בעתיד.

זהו יופיו של חג הסוכות. אנחנו עוברים החוצה, אבל לא לוקחים איתנו את הכל.

ואז, אנחנו יכולים לשבת בסוכות הקטנות והפשוטות ביותר שלנו, להציץ מבעד לסכך הקנים הדק, לראות את השמים הרחבים ולרחוץ באהבתו – האינסופית והעילאית. והכל מתוך תפילה ששנה זאת תהיה שונה, ושבאמת נצליח לגעת בפוטנציאל האמיתי שלנו.

סוכות מגיע. בדיוק בזמן.