לא ממש נעים לי לומר זאת, אבל בעבר הרגשתי שחגי תשרי פשוט מעייפים. חג אחד בקושי הסתיים וכבר יש עוד בישולים, עוד ניקיונות, עוד אורחים, עוד טקסים דתיים, עוד שבתות. זה היה מתיש. כאם לילדים קטנים העובדת במשרה מלאה, חיכיתי בקוצר רוח לשמחת-תורה, כחג המסמל את סוף עונת החגים האינסופית.

ואז גיליתי משהו ששינה לעד את גישתי לחג.

נולדתי במינסק, בברית-המועצות לשעבר. משפחתי, בדומה למשפחות רבות אחרות, היגרה בסוף שנות ה-70. חיי הוענקו לי פעמיים: פעם כשנולדתי ופעם כשאזרו הוריי אומץ לעזוב את ברית-המועצות, כדי שאוכל לחיות את חיי באופן מלא בתור יהודייה, ללמוד מקצוע, להקים משפחה נהדרת וליהנות מגוון של זכויות והטבות שאין במולדתי הקודמת. לעד אהיה אסירת תודה לא-לוהים ולהוריי על כל אלו.

באחת השנים, זמן קצר אחרי החגים, שוחחתי עם אמי על יציאת מצרים הפרטית שלנו (עזיבת ברית-המועצות) והיא אמרה, "במידה מסוימת, חג שמחת-תורה השפיע על החלטתנו לעזוב." מכיוון שאמי אינה דתייה, הייתה זו הצהרה מסקרנת והרגשתי שמסתתר כאן שיעור חשוב.

התאספויות ספונטניות

אין זה סוד שבריה"מ לשעבר לא הייתה מקום מסביר פנים לכל מה שקשור ביהדות. הזהות היהודית הייתה בגדר נטל, לא בגדר נכס. אולם, במהלך שנות ה-60, מכיוון שישראל הפגינה את עוצמתה הצבאית במלחמות, החלו יהודי רוסיה להרגיש מחוזקים, גם אם במידה מעטה. בה בעת, החלה הקהילה היהודית באמריקה להקדיש תשומת לב למצוקת יהודי רוסיה, ויזמה מאמצי שתדלנות ניכרים כדי ללחוץ על ממשלת בריה"מ לאפשר את הגירת היהודים. בשילוב שני הכוחות הללו, לראשונה בחייהם, החלו יהודי בריה"מ לשקול את המחשבה שהייתה קודם לכן בלתי אפשרית – לעזוב את בריה"מ למען חיים טובים יותר במקום אחר.

דבר מדהים לא פחות שהחל בסוף שנות ה-60 הוא שיהודי הערים הגדולות בבריה"מ החלו להתאסף מדי פעם בקבוצות, במעין הפגנות, סביב בתי הכנסת הנעולים. היום שבו התאספו אלפי יהודים באופן ספונטני בערים שונות ברחבי בריה"מ היה שמחת תורה.

"למה דווקא בשמחת תורה?" שאלתי את אמי. "למה לא בראש השנה, בפסח, ביום כיפור? מי ידע את התאריך? כיצד ידעו על כך האנשים? מי התחיל את המנהג הזה? למה הלכת? מה עשית?"

אמי חשבה שאני שואלת שאלות מגוחכות. "עשינו זאת משום שכל היהודים הצעירים בעיר הלכו. חברינו סיפרו לנו על כך והם שמעו על כך מחבריהם. הלכנו, שרנו, רקדנו, פגשנו אנשים שלא ראינו הרבה זמן, צחקנו, קראנו מכתבים מישראל, החלפנו בינינו מידע לגבי הגירה והחיים בחו"ל. זו הייתה פשוט פעם אחת בשנה שבה יכולנו להפסיק לפחד ולשמוח ביהדותנו, למרות מרגלי הקג"ב שהיו בתוך הקהל. ההרגשה שם הייתה מאוד חזקה. הרגשנו את הכוח שלנו. ראינו כמה רבים אנחנו. הבנו מי אנחנו והיינו גאים."

עבור יהודי ברית-המועצות, שמחת תורה הייתה ההזדמנות היחידה שלהם לחגוג את מי שהם.

עבור יהודי ברית-המועצות, שמחת תורה הייתה ההזדמנות היחידה שלהם לחגוג את מי שהם. לא היו להם חגים אחרים בהם יכלו לחוות היבטים שונים של יהדותם, את החיבור שלהם זה לזה או לא-לוהים. שמחת תורה היה החג היחידי שאפשר להם זאת. יתרה מכך, יום שמחת תורה היה הזדמנות לחגוג את מי שהם בנפרד מהיותם רוסים. לחגוג את ערכיהם השונים, דרכיהם השונות, מעמדם השונה והקריטריונים השונים לפיהם הם נשפטו. בכל יום אחר, שונות זו הולידה עוינות מצד שכניהם. בשמחת תורה הקערה נהפכה על פיה והשונות הפכה להיות סיבה למסיבה.

יהודים רבים בבריה"מ שהשתתפו באסיפות אלה, מעולם לא ראו את התורה שבשמה חגגו. למרות זאת, לפי האופן שבו הם מתארים את האירועים, התורה מעולם לא הייתה רחוקה. יבגני ולביץ', מוסיקאי יהודי רוסי, כתב שיר פופולארי ששיקף את מצב הרוח באותן חגיגות שמחת-תורה. מילות השיר הן, "בזמן שהחזן הזקן שר, עמנו הקטן נראה כה גדול". באופן מדהים, גאווה זו ותחושת האחדות כעם הייתה הרגשה כל כך חדשה וייחודית עבור יהודים כה רבים, שהיא דחפה אותם לשנות את חייהם באופן מוחלט ולעזוב.

חג של היהדות והיהודים

בשמחת תורה אנו חוגגים עם התורה, שזה עתה סיימנו לקרוא וללמוד במשך השנה. אנו יודעים מה היא מכילה, את השמחה והעומק שחוקי התורה מוסיפים לחיינו. ועדיין, כפי שציינו החגיגות בבריה"מ, שמחה זו אינה רק אקדמית, זוהי גם שמחה אינטואיטיבית. אנו יודעים בלבנו שהתורה, ערכיה ותחושת אחדות-העם שנובעת ממנה, הם בגדר נס ועלינו להקדיש יום מיוחד כדי לחגוג זאת. אפילו במקום שבו לא חגגו יהודים שום חג, חג שמחת התורה העביר את מלוא המסר לגבי המשמעות של להיות יהודי.

השיעור של אמי פשוט, אך מעמיק: חג שמחת תורה הוא חג של היהדות והיהודים. בשמחת תורה אנו חוגגים את כל החגים יחד. אנו חוגגים את השבת, את המצוות, את הערכים היהודים, אנו חוגגים את ההישרדות היהודית, אנו חוגגים את הפוטנציאל היהודי. בקיצור, אנו חוגגים את כל מה שאנחנו ואת כל מה שאנו יכולים להיות. יום שמחת תורה אינו ספיח כלאחר יד. במובנים מסוימים, זהו החג שמעניק פרספקטיבה לכל שאר הדברים.