שמחת-תורה בבית-כנסת חסידי קטן, אי-שם בארץ. הגבאי דופק על הבימה, ספרי התורה מוצאים מארון הקודש וחלוקתם לקהל המתפללים מתחילה.
ראשון, מזמינים את רב בית הכנסת לבוא ולקבל ספר-תורה להקפה ראשונה. הרב מניע בראשו, ואומר לגבאי: "לא הפעם".
הגבאי מתפלא, אך ממשיך הלאה בחלוקה.
הקפה ראשונה.
ציבור המתפללים מזמר ושר, והרב, קם ממקומו, בידיו הוא מחבק ספר-תורה שגודלו כגודל כף היד. ספר-תורה קטנטן. הוא מאמץ אותו אל ליבו בחום - ורוקד. רוקד ושר. מקיף עם הקהל את הבימה שוב ושוב. עיניו מאירות וידיו מחבקות ומלטפות את ספר התורה.
ילדים נגשים ומנשקים את ספרי התורה בזה אחר זה. הרב מנמיך את ספר התורה הקטן שלו, והם משתאים. נותנים נשיקה וממשיכים לספר התורה הבא.
מבטים מוחלפים, אף אחד מן המתפללים אינו יודע מניין צץ ספר התורה הקטן. בין הקפה שנייה לשלישית, מעיז אחד הצעירים ושואל: "הרב, מהיכן הספר?"
הרב מחייך, נושק לספר התורה ואומר: "לפני ההקפה האחרונה, אספר לכם את סיפורו של ספר התורה המיוחד הזה".
ההקפות נמשכות, הרגליים נישאות ומרקדות, הפיות מזמרים וספרי התורה עוברים מיד ליד. הילדים, מקבלים 'עליה', ממתקים וסוכריות נושרים, ריקודים נלהבים, זמירות וניגונים.
שמחה של תורה, בבית-כנסת.
לפני הקפה אחרונה, הקיפו המתפללים את הרב והמתינו לסיפור. הרב, הביט בספר ובקהל בחיבה וסיפר:
אבי, זכרונו לברכה, עבר תלאות רבות וייסורים קשים ומרים במהלך מלחמת-העולם השנייה. באחד הימים, בעודו שוהה במחנה עבודה, חלפה על פניו קבוצת יהודים, מלווה בחיילי אס. אס. חמושים. אחד מהיהודים הצליח לחמוק מן השורה, פנה אל אבי ותחב לידיו חבילה עטופה בבד גס:
"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה!
"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה! אני מצווה עליך! הם בני למעלה ממאה שנה. זוהי צוואתי לפני מותי. ר' ייד, שמור עליהם מכל משמר!"
כל האירוע הזה ארך שניות מועטות בלבד. אחד החיילים שהשגיח על הקבוצה, הבחין ביהודי שהתחמק והחזיר אותו במכת רובה אל השורה: "שנעל! יודע! שנעל!" [מהר, יהודי. מהר].
אבי נסוג, כשהוא אוחז בידו חבילה לא מזוהה. בפינה כלשהי, הוא פתח את קישורי הבד, ולתדהמתו הרבה גילה שני ספרי-תורה זהים ויפהפיים. קטנטנים. גודלם, כגודל כף יד.
אבי שיתף חבר קרוב במעשה, ושניהם החלו לתור ולחפש אחר הדרך הטובה ביותר לשמור על ספרי התורה, לבל יגיעו לידיהם המרצחות של הגרמנים.
הפתרון שנמצא היה יצירתי במיוחד: הם שברו את עצי החיים של ספרי התורה [מוטות האחיזה מעץ, עליהם מגולגל ספר התורה], וגללו את הספרים באותה צורה שגוללים מגילה. בגליל אחד, במקום בשניים המקובלים.
את שולי המכנסיים הם תחבו בגרביים, כדי להגן על עצמם מהקור העז, ואת ספרי התורה, הם שלשלו לרווח בין הברכיים למכנס. כך היו ספרי התורה צמודים לרגליים והגרביים הגנו עליהם, לבל יצנחו ויפלו מטה.
בצורה זו, כשספר תורה צמוד לכל ברך, הסתובב אבי ימים רבים במחנה, כשרק חברו יודע על קיומם של ספרי התורה.
בוקר אחד, הבחינו השניים כי הגרמנים עורכים חיפוש על כל אסיר ואסיר, על מנת לגלות אוכל וחפצים מוברחים. בלית ברירה, הם חילצו את ספרי התורה מן המכנסיים, ומיהרו לקבור אותם באדמה, כשהם מסמנים לעצמם סימנים רבים ככל האפשר, על מנת שיוכלו לאתר לאחר החיפוש הדקדקני של הגרמנים ויום העבודה הארוך, את מקום הטמנת הספרים.
היום חלף לאיטו. הלילה גם הוא עבר. רק למחרת הם הצליחו להגיע למקום בו טמנו את ספרי התורה.
במהירות חפרו באדמה, וגילו ספר תורה אחד בלבד. הספר השני – נעלם.
עיון מדוקדק בספר שנמצא הראה, שהספר מונח באותה הצורה בה טמנו אותו השניים, אך היריעה האחרונה – חסרה.
בדמעות, הם נשקו לספר, גלגלו אותו ושבו להסתיר במכנס. צמוד לברך ומעל לשולי הגרב.
כך, שרדו אבי וחברו הטוב את המלחמה. הם וספר התורה הקטנטן.
בתום המלחמה, נשא אבי את אמי לאישה. ברית המילה הראשונה שנערכה במחנה העקורים 'ברגן בלזן' – הייתה שלי.
אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי... בדמייך חיי...
אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי... בדמייך חיי...
הוריי היגרו לארצות-הברית עמי ועם ספר התורה. גם החבר שלח אבי הגיע לארצות-הברית, והקשר עימו נשמר לאורך השנים.
לפני שנים ספורות, הלך אבי לעולמו. כשקמנו מן ה'שבעה' ופתחנו את צוואתו, ראינו שאת ספר התורה הקטנטן הוא הוריש לבנו בכורו. לפעוט שנולד ב'ברגן בלזן' - ולחבר שסייע לו לשמור על הספר, לאורך המלחמה.
ניגשתי לבקר את חברו של אבא בבית האבות בו הוא שוהה. סיפרתי לו על הצוואה, וציינתי ששנינו היורשים של ספר התורה. החבר, נענע בראשו ואמר: "קח לך את הספר, מנחם. שמור עליו. תעלה אותו איתך לארץ ישראל. שם מקומו. אני את חלקי, כבר מילאתי. עכשיו תורך."
והנה, יכולים אתם לראות בעצמכם: זה ספר התורה, שהעניק אותו יהודי, שאינני יודע את שמו, לאבי. בדרכו האחרונה למוות, הוא מסר את הספר הלאה.
זה הספר שנטמן יחד עם ספר נוסף באדמה, בזמן החיפוש של הגרמנים. זה הספר שנמצא, וזה הספר שחסרה בו היריעה האחרונה. הוא פסול לקריאה, אבל הוא קדוש בקדושה מיוחדת. בקדושה של מסירות-נפש, של יהודים יקרים וטהורים שמסרו את נפשם כדי להצילו.
לא יכולתי בשמחת-תורה להשאירו בבית. הייתי מוכרח להביא אותו אל בית הכנסת ולרקוד עימו. הוא מסמל בעיניי, את מה שעבר על העם המיוחד והמיוסר הזה, מיום שקיבלנו את התורה על הר סיני.
מיד ליד, העבירו המתפללים את הספר. כל אחד נשק לו בחרדת-קודש ובזהירות. הגבאי חזר למקומו ליד הבימה, וספרי התורה של בית הכנסת, חולקו למתפללים, כדי לרקוד בהקפה השביעית והאחרונה.
יהודי קשיש, הנעזר במקל על מנת לצעוד, פנה אל הרב: "בבקשה, הרב, כבר שנים שאינני רוקד עם ספר-תורה בשמחת-תורה. מפאת הכובד, אינני מסוגל לאחוז בספר-תורה בכוחות עצמי. היכול אני לרקוד בהקפה האחרונה עם ספר התורה שלך?"
יהודי נוסף נגש אל הרב ומלמל: "כבוד הרב, אני רק נגר פשוט. אבל, אם ירצה ה', במוצאי החג, אבנה ארון-קודש קטן ומיוחד לספר התורה. ספר-תורה לא יכול להיות מונח סתם ככה. בסדר, כבוד הרב?"
וסופר סת"ם, המתפלל בקביעות בבית-כנסת זה, שישב כל העת והחריש, ביקש מהגבאי להמתין לו, קודם שיתחילו לשיר:
"יודע הרב ויודעים כולם, שאמי נפטרה לפני חודשים ספורים. אבל אינכם יודעים, שאמי הייתה בין הבודדות ששרדו את ניסוייו של מנגלה ימ"ש, באושוויץ. אני מבקש ממך, שתעניק לי את הזכות, לתקן את ספר התורה ולהשלים את היריעה החסרה, לעילוי נשמת אימי. זהו החסד האחרון, שאוכל לגמול עימה..."
"אם ירצה ה', ר' יוסף. במוצאי החג נשוחח. בא נצטרף למעגל, נרקוד ונשמח עם התורה..." חייך הרב.
"הקפה ז'", הכריז הגבאי.
יהודי קשיש, ששנים לא אחז ספר-תורה בידיו, רקד ופיזז כאיש צעיר, כשהוא מנשק ומלטף ספר-תורה קטנטן.
נגר פשוט, שבמוחו כבר נבנתה תמונת ארון הקודש המתוכנן, אחז בידו של סופר הסת"ם שדמע וקיווה לעשות נחת-רוח אחרון לאימו, ניצולת אושוויץ.
והרב, התינוק הקטן שנולד ב'ברגן בלזן' לאביו ששמר על ספר התורה לאורך שנות המלחמה, אחז בידי המתפללים.
כולם, הושיטו ידיים וסגרו מעגל.
*מעט פרטים שונו, על מנת לטשטש את זהות המתפללים, אך הסיפור הינו אמיתי לחלוטין, וארע בשמחת-תורה האחרון, בבית-כנסת קטן, אי-שם, במרכז הארץ
(21) שרה, 26/9/2013 13:19
מ ר ג ש !!!
ואין מה להוסיף.
(20) רימונה שריג, 6/10/2012 18:40
מרגש
קראתי פעם ועוד פעם ועוד פעם ובכל פעם דמעו עיני . הכוח המופלא הזה , האומץ, הנחישות וההקרבה לשמור ולהעביר הלאה את היקר מכל - את נשמת העם היהודי המקופלת בין הדפים ובאופן נשגב מבינת אנוש, משמרת את אחדותינו התרבותית, ההסטורית כעם מלוכד.
(19) אדוה אליה, 20/10/2011 09:00
קדושת ספר התורה
כוחה ועוצמתה של ספר התורה, הוא זה שמלווה, ,שומר ומגן על י עם ישראל ולדורי דורות . זהו סודה של התורה שחיי הם נצחיים,כפי שהנשמה של האדם היא נצחית . כך התורה היא הנשמה של היהודים והיהדות כולה בארץ ובגולה ולעולמי עד!
(18) ורד, 20/10/2011 06:23
מדהים
וואו איזה סיפור עיניי דומעות שקשה לעצור אותן. אין כמו עם יהודי אהבתי בטירוףףףףףףףףףףףףףףףף
(17) אורנה, 4/10/2010 13:20
מקסים ומרגש
(16) אורלי, 3/10/2010 06:55
מדהים! עם הנצח- בדמייך חיי" מועדים לשמחה
(15) ורד, 29/9/2010 11:46
נוגע ללב ומחזק! רב תודות וחג שמח לכל עם ישראל!!!
(14) עדנה, 29/9/2010 10:56
שמחת תורה
אין סיפור יותר מרגש מזה בערב שמחת תורה. נצחון הרוח על הגוף. זכות גדולה גם אם הספר פסול... דמעות זלגות מעיני בהתרגשות. חג שמח!!
(13) ציפי, 29/9/2010 07:21
תגובה ל10
אבי זצל שהיה ניצול אוושוויץ ראה שם את האלוקים לתשומת לבך את אושוויץ לא עשה אלוקים את אושוויץ עשו בני אדם וזה רק נראה לך לאיזה רע יכול בן אנוש להגיע
(12) גילה, 28/9/2010 20:27
מיוחד ! בבקשה תנו פרטים מזהים חבל על המפקפקים
אלוקים היה הווה ויהיה להלן לינק להרצאה של הרב בן פורת נא לצפות בכולה כשעה וחצי "היכן היה אלוקים בשואה" http://www.hidabroot.org/MediaDetail.asp?MediaID=9254
(11) אנונימי, 28/9/2010 17:58
תגובה ל-10
כשמנסים להכניס את הקדוש ברוך הוא לראיה מצומצמת יחסית-הראיה שלנו(הבנ"א) באמת דברים לא מובנים ואנחנו נמליץ על שיפורים מסויימים בהנהגה.אבל כשנבין שהקדוש ברוך הוא לא "משחק" בחוקי השכל המוגבל שלנו אלא הוא ב"ליגה" אחרת אז ניכנס לגדר של מאמין והשאלה הגדולה ששאלת תיפתר... חג שמח אח יקר!
(10) אנונימי, 21/10/2008 02:21
והיכן היתה אלוהים ?
ואם היה או קיימת, היו נותנים לעמם להשאר שם בגיא ההרגה ?
זכותכם להאמין, אני לא.
(9) יפה, 16/10/2008 10:15
עוד לא נותקה הששלת
זה סוד קיומו של העם היהודי- הדבקות הערכי התורה. ברמת חבל שאין אנו יודעים על מקום המצאו ואולי יש למסור את הספר והסיפור ליד ושם-כדי שכל עם ישראל ואוהביו יראו..
(8) בועז, 14/9/2007 23:48
למה לא חושפים את הסיפור עם האנשים?
זה חלק מהאמינות של זכרון השואה. חבל שזה נעשה ללא חשיפת האנשים.
אני משוכנע שהרבנים ימצאו דרך להכשיר את הספר לקריאה - חארת לא ברור לי מהי יהדות.
(7) יהודי, 27/3/2007 16:33
השלמה
ממתפללי בית הכנסת המדובר אני ורציתי להשלים את היריעה
ארון הקודש אכן נבנה
היריעה אכן הושלמה
ספר התורה הוא בכל אופן עדיין פסול למרבי הצער
ועדות היא לכל באי עולם שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולמי עד
(6) יעל, 28/10/2005 04:09
מרגש מאוד!
ממש מעלה דמעות בעיניים!
(5) אסתר, 27/10/2005 07:34
מרגש ביותר
הלואי ויתקיים בנו "ורננו שוכני עפר" ונזכה לגאולה האמיתית והשלמה.
(4) דניאל, 26/10/2005 06:25
מדהים
אחד הסיפורים המרגשים ביותר ששמעתי אי פעם בחיי, בהקשר לשואה אני שואלת אינסוף פעמים איפה היה אלוהים כשנרצחו 6 מליון, ושמעתי מספר תירוצים כמו היה בהסתר, או, היהודים חטאו, אני למדתי להכיר שהוא אב הרחמים והחסד, כשסבתי הצדקת נפטרה, היה זה בחודש דצמבר ששייך לעונת החורף, אבל היה זה יום בהיר ושמים נקיים, וכשקברנו אותה לפתע ירד גשם, הבנתי שהשמיים בוכים, איפה הדמעות של אלוהים כשזה קרה?
כשאני קוראת סיפורים יפים שכוללים כל מיני ניסים מהתקופות הקדומות, אני שואלת איפה הם במציאות של היום?
(3) רגב, 25/10/2005 14:52
נוגע ללב!
סיפור זה ממחיש לנו את עוצמת האמונה שבכל יהודי בזמנים קשים ובזמנים טובים כמאמר הפסוק:"אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ב"ה
(2) אנונימי, 21/10/2005 07:43
התרגשתי עד דמעות
תודה
(1) דר. איתן הירש, 18/10/2005 12:35
פשוט גדול
סגירת המעגלים אינה תמיד כה גלויה אבל כאשר היא נעשית גלויה רואים כי הכל מתנהל כמו במגילת אסתר.