היו אלה הימים האחרונים לפני חג הסוכות. פועל הניקיון מטעם העירייה, אדם ערבי חביב, נראה נלהב לא פחות מאיתנו מהחג המתקרב. כולו שופע רצון טוב לסייע לנו בהכנות לקראת החג.

בתחילה הוא הצטרף לצוות הבנאים: "לא כדאי להעמיד את הקרש הזה ככה, זה לא מספיק חזק", הוא ניסה להסביר לנו בערבית מתובלת בכמה מלים עבריות. עצותיו היו כולן נכונות, אולם התייחסו לבניית מחסן, שיחזיק מעמד לאורך ימים ושנים. הוא הצטער מאוד כשלא תמיד קיבלנו את דבריו, והתקשה להבין למה בני אדם עובדים כל כך קשה על מבנה שלפי דבריהם מיועד רק לשבוע אחד.

למחרת הוא חזר אלינו בחיוך רחב, ובידו צרור ענפי ערבה – גדולים ועבים. "זה, כולם לוקחים." הוא הסביר, ואנחנו הודינו לו במאור פנים על עזרתו הרבה. קצת מאוחר יותר הוא חזר שוב, והפעם עם צרור ענפים בלתי מזוהים: "זה יותר טוב!" הוא אמר, "זה, יש ריח טוב!"

הוא לא הבין. ואכן, למה שיבין? כיצד הוא אמור לדעת שאנו בונים סוכה רק משום שלפני אלפי שנים ניתנה התורה לעם ישראל, ובתורה הזאת כתוב: "בסוכות תשבו שבעת ימים". לא ששה, לא שמונה – "שבעה". ולאחר ימים אלה, אין לנו עוד צורך במבנה שבחצר. איננו מתכוונים לאחסן בו חפצים, והימים ממילא מתקררים והולכים – הסתיו כבר הגיע.

כיצד אמור זר להבין, שאנו אוספים את ענפי הערבה ש"לבלוב" צעיר בראשיהם, על מנת לאגדם יחד עם אתרוג לולב והדסים, רק משום שבאותה תורה שקיבלנו בסיני כתוב: "ולקחתם לכם... וערבי נחל"? ומניין לו לדעת שאותם ערבי נחל הם דווקא אותם ענפים חסרי טעם וריח, אותם ענפים המתייבשים במהירות שבלעדיהם לא יוכלו ארבעת המינים שלנו להיות "ארבעה מינים"?

יש דברים שנראים למתבונן מבחוץ כמוזרים להחריד ("מה? אתם לא מדליקים אור בשבת? למה, מה הבעיה?), יש דברים שנראים מובנים מכוח ההרגל (ברית מילה? את זה כולם עושים. או - תפילין? גם אני הנחתי בבר מצווה.) אבל אם נשאל את עצמנו "למה?" – למה מוכנים לשלם כל כך הרבה כסף על אתרוג, שאחר כך קונים בשקל – לריבה? למה יושבים עטופים בסוודרים, בתוך סוכה רעועה, כשבבית חמים ונעים? למה מקדשים על היין ושרים בשמחה? ...

והתשובה נשארת זהה – "ככה! כי פעם, יצאו אבות אבותינו, וכך גם הם עשו... הם כולם, ישבו בסוכות, ונטלו ארבעה מינים, מלו את בניהם והניחו תפילין. כך הם לימדו את בניהם לעשות, ובניהם את בניהם הבאים אחריהם, וכך למדנו גם אנו, וכך נלמד גם את בנינו...