לכל חג ומועד יש ענין המייחד אותו, המגדיר את מהותו. את חג הסוכות מגדירים כ"זמן שמחתנו", ואכן זהו השבוע השמח ביותר במשך השנה. הגדרה זו אינה קיימת רק בסידור התפילה – זו תחושה שחווה כל יהודי המפנים את המסר של חג זה. ריקודי שמחת בית השואבה יעידו על כך, רוח הרוממות של נטילת לולב ואתרוג יצטרפו אף הן לאותה עדות, והשמחה האופפת את עם ישראל – הלואי והיתה ממשיכה כך למשך כל השנה כולה.

וכאן עולה התמיהה שהועלתה בכותרת המאמר; האם היינו מצפים שכך נחוש בחג הנקרא על שם הדיור בסוכה? זה נשמע אולי כרגש שיותר הולם לפסח, כאשר כולם מסובין כמו בני חורין. אבל כאשר מסולקים מהבית, כאשר אין לראשנו קורת גג, האם זה יוגדר כזמן של שמחה?

יש פעמים שעצם השאלה מצביעה על הכיוון של התשובה, ודומני שכאן בודאי כך הוא הדבר.

לא עזבנו את הבית לדבר שהוא פחות ונחות, אלא אדרבה, עלינו לדרגה גבוהה פי כמה.

הבטחון שיכול הבית הקבוע להנחיל לנו הוא אכן הטוב ביותר שיש בעולם, אבל זה עדיין לא מאה אחוז, אפילו לא מתקרב. השמחה שאפשר לקבל מתענוגות העולם היא אכן משמחת, אבל רק בצורה מאד מוגבלת ורדודה, ובכלל לא מתקרבת לעומק הלב.

בטחון אמיתי? שמחה אמיתית? רק ברובד הרוחני הם קיימים, בהתעלות של הנשמה ל"נשימת אויר פסגות", לרבדים שהם מעל ומעבר.

והסוד הוא, שכל זמן שאדם קשור לרובד הגשמי, זה עצמו מגביל את יכולתו להתקשר לאותם רבדים שהם נעלים יותר. זהו הסוד של סוכות.

הניתוק מה'בטחון' של הבית נותן אפשרות ללב לחוש את הבטחון במה שאמיתי יותר וקיים יותר. ההחדרה לעומק הלב וההכרה שנמצאים אנו בשבוע של עונג שהוא דווקא מהסוג הרוחני – הם הנותנים לשמחה להיות גבוהה בכמה דרגות ממה שאפשר להשיג כאשר קשורים לעולם הזה ותענוגותיו המוגבלים.

וא"כ, עלתה בידינו תשובה לשאלת הפתיחה. אנו לא שמחים למרות שעזבנו את הבית לשהות בסוכה, אלא מפני שעשינו את זאת.

אנו צריכים מדי פעם תזכורת לא למדוד כל דבר לפי העיניים הגשמיות. זקוקים אנו לרענן את סולם הערכים שלנו, ולקבוע אותו מחדש לפי ערכים רוחניים; פחות מוחשיים, אולי, מהעולם הסובב אותנו, אבל יותר אמיתיים וקיימים.

וזהו בדיוק מה שבא חג הסוכות ללמדנו.

חג שמח לכל בית ישראל!