רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

הסוכה

חיבוקה של הסוכה

י״א בתשרי ה׳תשע״ו י״א בתשרי ה׳תשע״ו 24/09/2015 | מאת שרה דבי גוטפרוינד

הרבנית קנייבסקי ומתיקותה המגוננת של אהבת אם.

לפני שש שנים עמדנו על המדרגות הצרות של דירתם הבני ברקית של הרב והרבנית קנייבסקי. בני ואני הגענו לשם עם הגן שלו. הרב קנייבסקי עמד לברך את קבוצת בני הארבע שלבשו כולם את מכנסי השבת שלהם ונעליים מבריקות.

באותו בוקר בני התעורר עוד לפני הזריחה ורץ לחדר השינה שלי. "אמא, אני רוצה להתלבש. כבר כמעט צריכים ללכת? הרב מחכה לנו!"

כשנכנסנו לבית משפחת קנייבסקי, הדבר הראשון בו הבחנתי היה כמה היא קטנה. איך כולנו ניכנס פנימה? נכנסנו לחדר זעיר שקירותיו מכוסים במאות ספרים מהרצפה ועד לתקרה. כשהרבנית נכנסה, הבנים אחזו בידי אמותיהם. ואני הרגשתי כאילו החדר התרחב איכשהו, משום מה לא הרגשתי צפיפות.

"איזה ילדים מקסימים!" קראה הרבנית, כאילו שהיא מעולם לא ראתה קודם ילדים. "בואו, אני רוצה לספר לכם סוד, קינדרלך." הבנים עזבו את ידינו והתקדמו אט אט לכיוונה, כמו ענפים של עץ שנפרשים אל השמש.

"יש לי שקית קטנה לכל אחד מכם. אבל אתם יודעים מה יותר מתוק מממתקים?" הפנים של הבנים התרוממו אליה וחיוכים האירו את עיניהם. שרר שם שקט מוחלט. "התורה. היא יותר טעימה מכל הממתקים בעולם." היא לחשה מלות ברכה וחילקה שקית ממתקים קטנה לכל ילד. ואז, עוזרו של הרב יצא להכניס את הבנים אל חדר הרב כדי לקבל ברכה. אבל הבן שלי נצמד לחצאית שלי, ולא הסכים להתקדם.

"כל כך הרבה זמן חיכית לברכה מהרב", לחשתי. "אני אחכה לך כאן. אל תפחד." ניסיתי לקרב אותו אל טור חבריו ההולך ונעלם. אבל הוא סירב ללכת.

"לא אמא. אני רוצה להישאר אתך." לא ידעתי מה לעשות. נסענו את כל הדרך הזאת. הוא דיבר על הנסיעה הזאת במשך חודשים. הראש שלי התחיל להתמלא בספקות עצמיים. חשבתי על קליינטית שאני מתמודדת איתה, שנמצאת במערכת יחסים נוראית ונראית מרוחקת יותר בכל שבוע. חשבתי על הכפתור שנפל מהחולצה של בת שלי והבטחתי לקחת לתיקון אצל התופרת, היא הסתכלה עלי בתדהמה ואמרה, "אמא, את לא יודעת לתפור?" חשבתי על כל הילדים שלי. אין לי שום מושג איך לגדל את הילדים האלה, איך לנהל בית, איך לדבר עם הקליינטים שלי. אני לא יודעת איך להיות אמא. למה הבן שלי הוא היחיד שמפחד. בטח משהו לא בסדר אתי.

פתאום, הרבנית קנייבסקי נעמדה לצדי. ידה הונחה על הכתף שלי והיא הסתכלה על הילד הקטן.

"אתה לא רוצה לעזוב את אמא שלך? אתה ילד חכם. אני רוצה לברך אותך. שתגדל להיות תלמיד חכם ומנהיג של עם ישראל. הנה מותק, זה בשבילך." הרבנית הושיטה לבן שלי דובשנית ואחר כך הסתכלה לי בעיניים. העיניים שלה היו מלאות אור, כאילו שמיליון כוכבים זוהרים בתוכן.

"אהבה של אמא היא כמו דבש. לכן הבן שלך רוצה להישאר אתך. בגלל המתיקות שאת נותנת לו. אל תפחדי להמשיך לתת את זה לילדים שלך. בדיוק כמו המתיקות של אלוקים. בדיוק כמו שהוא מחזיק אותנו בזרועותיו."

העיניים שלי התמלאו בדמעות. הרמתי את הבן שלי. אני לא יודעת למה הגיעה לי מתנה נפלאה כזאת, אבל אלוקים בחר בי להיות האמא שלך. לתמיד.

בסוכות שעבר, כששמענו שהרבנית נפטרה, ישבתי בסוכה עם ילדי. דמעות עלו בגרוני כשבנותיי נאנחות בתדהמה סביבי. הרבנית? היא נפטרה? מתי? למה? איך? חשבתי על רוחב לבה. איך עיניה הוארו כשהיא ראתה את כל הזאטוטים האלה בביתה. איך מתיקותן של כל ברכותיה עדיין עומדת באוויר. הרמתי עיניים אל הקישוטים התלויים מעלינו ואל הכוכבים המציצים אלינו מבעד לענפים. שמעתי את הד דבריה אלי: אהבה של אמא היא כמו דבש. בדיוק כמו המתיקות של אלוקים. בדיוק כמו שהוא מחזיק אותנו בזרועותיו פה, בחיבוקה המגונן של הסוכה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן