במשך כל ההיסטוריה הארוכה שלנו, התגברנו על כל מיני מכשולים שעמדו בדרכנו לשמור על מצות הסוכה. אולם אחת הדוגמאות המרתקות לאהבת המצוה ולנחישותם של היהודים לבנות אותה בכל מחיר, היא סוכה שנבנתה במקסיקו סיטי בשנת 1603, על ידי יהודי אנוס בשם סבסטיאן רודריגז.

האינקויזיציה עצרה ואסרה את רודריגז באשמת שמירה על מצוות היהדות בסתר. חג הסוכות התקרב במהירות, והוא החליט לעשות את הבלתי אפשרי: לבנות סוכה. בכלא. תחת עיניהם של סוהריו, סוכני האינקוויזיציה המקסיקנית.

נותרה רק שאלה אחת: איך בדיוק הוא עשה את זה?

עולם חסר יציבות

הסוכה השברירית והזמנית אמורה להזכיר לנו שהחיים שלנו הם ארעיים. הבתים שלנו, המשרות שלנו, אפילו כל צורת החיים שלנו, יכולים להיעלם בן רגע. יהודי ספרד למדו את הלקח הכואב הזה בשנת 1391, כשאספסוף איכרים זועם התחיל להשתולל. כאשר ההתקוממות נבלמה בסופו של דבר, כבר הושמדו כמעט כל הקהילות היהודיות בספרד. אלפי יהודים נהרגו, ועשרות אלפים הוטבלו על כורחם לנצרות.

רבים מ"הנוצרים החדשים" האלה, שאולי מוכרים לכם בשם "אנוסים", העמידו פנים שהם נוצרים טובים, אך עדיין ראו בעצמם יהודים טובים, והמשיכו לשמור על דתם היהודית מאחורי דלתיים סגורות.

במקומות מסוימים, לפחות בראשית המאה ה-15, האנוסים יכלו לבטא את אמונתם בצורה יותר גלויה. חלקם המשיכו להשתתף באירועים משפחתיים, ואפילו לחגוג את החגים עם בני משפחה וחברים שנותרו ביהדותם.

האנוסים עקבו מקרוב אחר הדיכוי וההשפלה של האוכלוסיה היהודית המדוללת על ידי הכנסייה, שקיוותה שהעוני וההשפלה ישכנעו את היהודים הנותרים לנטוש את אמונתם. לכן, אנוסים רבים שיכלו לשמור על משרותיהם ועושרם בשל היותם נוצרים - ולו אך באופן חיצוני – ניסו לעזור לאחיהם. לפני חג הסוכות למשל, חלק מנשות האנוסים היו משאילות שמיכות ובדים יקרים כדי לקשט את הסוכות בגטו היהודי. הן היו משאילות אפילו את בגדיהן היקרים ואת תכשיטיהן לנשים יהודיות עניות.

הביקור לא קשור בכלל למצוות ישיבה בסוכה – ככה לפחות האנוסים טענו בפני כל מי ששאל

האנוסים היו מבקרים בסוכות במשך החג, ואין ספק שגודלן המצומצם של הערים בימי הביניים הקל על הדבר. אם מישהו היה מברר מה בדיוק הם עושים שם, האנוסים היו מבהירים שהם פשוט עברו במקום והסתקרנו לראות מהן הבקתות הקטנות האלה. אחרי שהם נכנסו, בעלי הבקתות הזמינו אותם לאכול משהו קל, והם כמובן נענו להזמנה. מובן שלא היה בביקור הזה שום קשר למצוות ישיבה בסוכה – כך לפחות טענו האנוסים בפני כל מי ששאל.

אנוסים שרצו לבנות לעצמם סוכה משלהם, היו יוצאים בדרך כלל לשדה קרוב ובונים אותה שם. אם היו שואלים אותם למה, גם לכך הייתה להם תשובה מוכנה: הם בנו צריף משום שהם שמעו שעומד להגיע מזג אויר קר.

הקשר הפתוח בין הקהילות נמשך עד לשנת 1478, שבה פקדה סערה חדשה את האנוסים: האינקויזיציה. כמעט בן לילה, כל קשר עם היהדות הפך לפשע חמור, והזכרונות הנעימים של ישיבה בסוכה הפכו את פניהם והחלו לרדוף אותם.

בתיעודי האינקוויזיציה אנחנו יכולים לקרוא את עדותה של אלוירה מטולדו, שבשנת 1509 ניסתה לשכנע את חוקריה שביקור בסוכה "לא היה בגלל הטקס הדתי, אלא רצון לראות את הבקתה האמורה". לעומתה, חואנה רודריגז התריסה באופן גלוי יותר. היא נעצרה ב-1504 ואמרה שהיא נזכרה שהיא השאילה שמיכה וסדין ליהודי, כדי שהוא יוכל לבנות את הסוכה שלו. "את כל זה עשיתי לכבוד, ולשמירת מצוות היהודים, מתוך מחשבה שזה יציל אותי".

אך בכל אופן, גם אם האנוסים השיבו בהכחשה או בהתרסה, הם ידעו שהחבל הולך ומתהדק – סביב כולם.

עולם חדש

המצב החמיר עוד יותר בשנת 1492, כשהיהודים גורשו מספרד והקשר הממשי האחרון של האנוסים עם היהדות נקטע. ואז הגיעו החדשות שכריסטופר קולומבוס גילה "עולם חדש" ועוררו באנוסים תקוה חדשה. וכשהספרדים החליטו להקים קולוניה ב'נואבה אספניה' (היום מקסיקו), הם היו זקוקים לאנשים שיישבו את המושבה החדשה שלהם. האנוסים, שרצו מאוד לברוח מהאינקוויזיציה, עזבו את ספרד בהמוניהם. על פי הערכות רבות, באמצע המאה ה-16, חיו במקסיקו סיטי יותר אנוסים מאשר קתולים ספרדים.

פקידים קתוליים מוטרדים במקסיקו כתבו מכתבי תלונה לממשלה הספרדית. והממשלה נענתה לפניותיהם בשתי דרכים: יצירת חוק טהרת הדם, שהגבילה את הגירה למקסיקו רק לנוצרים חדשים שיכלו להוכיח שמשפחותיהם נוצריות לפחות שלושה דורות; והקמת שלוחה מקסיקנית לאינקויזיציה הספרדית.

ובכל זאת, למרות איום הגילוי והמוות האפשרי, האנוסים המשיכו לשמור על יהדותם כפי מיטב יכולתם

מעניין שהאינקויזיציה המקסיקנית לא הופנתה כלפי הילידים האינדיאנים, למרות שרבים מהם המשיכו לשמור על מנהגיהם הפגאניים אחרי התנצרותם, אלא מיקדה את כוחותיה בבילוש אחר כופרים בקרב האוכלוסיה האירופאית והמולאטית. קבוצות בולטות במיוחד ברשומות המשפטיות של האינקויזיציה, הן פרוטסטנטים וקתולים שהואשמו על מעידות מוסריות, ואנוסים יהודים.

ובכל זאת, למרות איום הגילוי והמוות האפשרי, האנוסים המשיכו לשמור על יהדותם כפי מיטב יכולתם. מכיון שלא הייתה להם גישה ללוח שנה עברי, קהילות רבות חישבו את תאריכי החגים על פי מחזור הלבנה בחודשים הלועזיים. לכן, חג הסוכות נחוג בימים ה-14 וה-15 אחרי הופעת הירח של ספטמבר. עם השנים, נשכחו מצוות רבות כמו מצות ארבעת המינים, אולם זיכרונה של הסוכה נותר. חלק מהאנוסים המשיכו לצאת אל השדות הפתוחים כדי לבנות את בקתותיהם, בעוד שאחרים מצאו דרכים כאלה או אחרות כדי לשמור על המצוה בסתר.

עולם של תקוה

השנים הגרועות ביותר באינקוויזיציה המקסיקנית היו בתחילתה. כך למשל, מתוך 66 איש שנידונו לשריפה באוטו-דה-פה שנערך במקסיקו סיטי בדצמבר 1596 - 41 הואשמו ביהדות. 22 מהם 'התחרטו' וקיבלו על עצמם את הדת הנוצרית, צלמיהם של 10 אחרים נשרפו, משום שהם עצמם הצליחו להימלט ממקסיקו, ותשעה הועלו על המוקד.

יתכן מאוד שסבסטיאן רודריגז, מסיפור הסוכה שלנו, היה בין אותם אנוסים שנידונו בשנה זו. המסמכים מספרים שסבסטיאן רודריגז ואשתו קונסטנזה היו בין אלה ש"חזרו בהם על שמירת החוקים המתים של משה", יחד עם בני משפחה נוספים, ששמותיהם מופיעים אף הם בדו"ח של בית הסוהר.

המונח "חזרו בהם" נשמע הרבה יותר טוב מהמציאות, שממנה צמח הפתגם "אפשר לצאת מהאינקוויזיציה בלי להישרף, אבל לא בלי להיכוות". משמעותה המעשית של 'חזרה אל חיק הכנסיה', הייתה שהכנסיה הסכימה לאפשר ל'חוזר בתשובה' להמשיך לחיות – כנוצרי – אולם לא בלי עונש. במקרה של קונסטנזה וסבסטיאן רודריגז, העונש שלהם היה "מאסר עולם" והחרמת כל נכסיהם.

לא ידוע מה עשו בני הזוג בששת חגי הסוכות הראשונים שלהם בכלא, אולם נותר בידינו רישום בלתי נשכח למה שקרה בשנה השביעית.

באחד מערבי החג, ביקש סבסטיאן רודריגז מגבר בשם קפטיין למוס (שהיה למעשה מלשין) ללכת ולהשיג עבורו ענפים. למוס חזר עם ארבעה אינדיאנים, שעל כל אחד מהם הוטל להביא אל הכלא ענף אחד של ערבה. אחרי שחלק מהפרוזדורים והחצר פנימית של הכלא, שהיו פתוחים לשמים, קושטו בענפים, הוצבו בפרוזדורים שולחנות. שולחן נוסף הועמד לפני החדר הצופה אל החצר, שבו היו כלואים רודריגז, אשתו ובני משפחה נוספים. ואז, כשהכל היה מוכן, בני משפחה שנותרו חופשיים הביאו לכלא אוכל והגישו לסועדים.

החלק האחרון הזה לא היה חריג, משום שבני המשפחה היו אמורים לדאוג לקרוביהם העצורים, ובכלל זה הייתה גם הדאגה למזון. מה שלא היה רגיל, זה חגיגיות האירוע. סביר מאוד שסוכתו של רודריגז לא נבנתה לפי כל כללי ודקדוקי ההלכה. אולם על פי למוס, שמחת יום טוב בהחלט לא חסרה שם – בסעודה מפוארת, במוזיקה ובשמחה רבה.

איך רודריגז עשה את זה? הוא סיפר לשומר הכלא – שהשתתף בסעודה כאורח, יחד עם אשתו – שזוהי מסיבת חתונה!

האם הסוהר האמין באמת? האם הוא שוחד? האם גם הוא היה אנוס, או שהיו לו קרובים אנוסים? אין לנו מושג.

מה שאנחנו כן יודעים הוא שכ-400 שנים אחר כך, החלטתו של רודריגז לבנות סוכה עדיין מהווה דוגמא מעוררת, לנחישות היהודית לשמור על התורה בכל מקום בו אנו נמצאים – ואפילו מתחת לאפה של האינקוויזיציה.

________________________________________

מקורות

Heretics or Daughters of Israel?: The Crypto-Jewish Women of Castile, Professor Renee Levine Melammed, Oxford Scholarship Online: October 2011.

Secrecy and Deceit: The Religion of the Crypto-Jews, David Martin Gitlitz, University of New Mexico Press, April 2002.

The Inquisition in New Spain, 1536–1820: A Documentary History, edited by John F. Chuchiak IV, Johns Hopkins University Press, April 2012.