רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

הסוכה

סוכת ילדותי

י״א בתשרי ה׳תשע״ג י״א בתשרי ה׳תשע״ג 27/09/2012 | מאת יעל זולדן

כשהאוויר הצטנן עברנו לסוכה הקטנה והפשוטה שלנו, ודווקא במבנה הזמני חשנו בקביעות.

כשהאוויר הצטנן והעלים כמשו, עברנו לסוכה שלנו. הייתה זאת בקתת בד קטנה, כארבעה מטרים רבועים שטחה, בלי שום מעלות מיוחדות. בלי חלון, בלי מים זורמים, בלי מזגן או תנור חימום, בלי דלת ראויה להרחקת החרקים. היא הייתה מאוד לא נוחה, באמת. לרוץ הלוך ושוב למטבח בשביל כל דבר ששכחנו, כלים וסכו"ם משתקשקים, מאכלים חמים המצטננים באוויר לפני שיכולנו לאכול אותם. אם ירד גשם בלילה הקודם, הטיפות היו ממשיכות לנטוף על ראשינו מסכך הקנים, לתוך הקערות, הצלחות והאוכל שלנו.

אולם שמחנו שם.

דווקא במבנה הזמני חשנו בקביעות. הרגשנו את אלפי השנים שנמתחו מאחורינו, ההיסטוריה שהפכה אותנו מועדפים, אהובים. חשנו מחוברים לא-לוהים שהוא גם עתיק וגם נצחי. בסוכה זכרנו מי היינו בשבילו. זכרנו שהוא אמר עלינו, "זכרתי לך חסד נעוריך... לכתך אחרי במדבר". הזכרנו לעצמנו מי עוד נחזור להיות באחד הימים.

בסוכה הרחקנו את עצמנו מהיומרנות והדרישות והמותרות של העולם שהכרנו מבפנים. כשכל המותרות שחשבנו שאנחנו חייבים נעלמו, גילינו שאנחנו לא מתגעגעים אליהן. בסוכה, כשחזרנו לצרכים הבסיסיים ביותר, הבנו שכולנו אותו הדבר. יהודים שיושבים יחד, וזוכרים יחד.

בסוכה ידענו מהי האמת

כמו בבית המקדש, היה מקום לכולם בסוכה. נראה שקירותיה התרחבו להתאים את עצמם, משפחה ושכנים וחברים. נדחסנו זה לצד זה וצחקנו כשמרפקינו התחככו זה בזה. "היכנסו, היכנסו!" קראנו, והם נכנסו, וגם נשארו.

כתפו של סבי נדחקה כל כך קרוב לשלי, שיכולתי להרגיש את נשימתו הומה בחזהו. חשבתי על כל מבני הארעי בהם הוא גר כשניסה לשרוד באירופה, ישראל ואמריקה. חשבתי על כולם והחלטתי ששלנו הכי טוב.

הקישוטים היו פרימיטיביים, ציורי ילדים מנוילנים ותמונות של רבנים קשישים הקיפו את הקירות. בין ענפי הסכך, תלינו שופרות וצנצנות דבש, ותפוחים משובצי אבני חן מתנודדים. עשינו ככל יכולתנו כדי לייפות אותה, אולם בסופו של דבר, היא נותרה לא יותר מבקתה. וזה היה בסדר. ככה היא אמורה להיות. ובבקתה, לא שוחחו על עסקים או חובות; היו שם רק צחוק ושירים ולפעמים הדים של מנגינות מהסוכות האחרות בחצרות הסמוכות. "אתם עדיין שם?" השכנים היו קוראים לנו בעליזות. "עדיין כאן!" ענינו.

בתוך הסוכה, אנחנו היהודים הכרנו את מקומנו - ידענו שאנחנו שונים ומיוחדים ונבחרים, שהעולם לא שולט בנו בשום אופן, ושאנחנו נעשה מה שתמיד עשינו בלי קשר למזג האוויר, או השעה המאוחרת, או המבטים הסקפטיים של המתבוננים מן הצד. בסוכה ידענו מהי האמת. ידענו את נכונות נאמנותנו להבטחתו. את מתיקות חגיגתנו, החלה והדבש והמרק והשירה. ידענו את שמחת ילדינו שנשארים ערים עד מאוחר כדי לבהות בעיניים חולמניות בכוכבים המנצנצים מבעד לסכך הדליל של סוכת הבד הקטנה. ידענו שא-לוהים עצמו מחייך אלינו כשאנחנו ממתינים לו שישיב אותנו הביתה.

הלילה התאחר. במרחקים התגלגל רעם ואני הצטמררתי קלות. "את לא מפחדת מקצת גשם, נכון?" שאל אותי סבא. "עברנו דברים הרבה יותר גרועים!"

הוא צחק מעט. "נו", הוא אמר ונשף על התה שלו. ואז נשען קדימה לעברי מרוכז, "תקשיבי טוב מאמי'לה", הוא אמר. "הסוכה היא כמו גלות, כמו הגלות הארוכה ארוכה הזאת. אולי לא כל כך נוחה, אבל אנחנו יושבים. אנחנו יושבים, אנחנו מחכים, ואנחנו מראים לו שאנחנו מחכים. בקרוב, בקרוב, הוא יכניס אותנו פנימה."

הכל משתנה, אבל נשאר כשהיה

הנהנתי בכבדות לסבי. בקרוב ניכנס, הוא אמר, ואני האמנתי לו. בחשיכה הסמיכה שמורות עיניי הפכו כבדות, הדמויות על הקירות היטשטשו, השירה התערפלה וזרמה סביבי. עצמתי את עיניי רק לרגע... והשנים חלפו.

הלילה, בסוכת הבד שלנו, אני מתבוננת בבני הבוהה בעיניים פקוחות לרווחה על הדפנות, כסא המתכת שלו מתנודד על הריצוף המחוספס של החנייה. הסכך נוטף מי גשם על שולחננו ואנחנו דחוסים זה לצד זה. הכל משתנה, אני חושבת, אבל נשאר כשהיה. אנחנו היהודים אותו הדבר, הסוכה אותו הדבר, הגלות הארוכה הזאת היא עדיין אותו הדבר. אני שומעת את קולו של סבא מהדהד בראשי, "הסוכה היא כמו גלות", הוא לוחש. "לא כל כך נוחה, אולי, אבל אנחנו יושבים בה. בקרוב, בקרוב הוא יכניס אותנו פנימה".

ואני מהנהנת בכבדות, משום שאחרי כל שנות הציפייה האלה, אני עדיין מאמינה לו.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן