האם ההומלסים באמת כל כך רחוקים מאיתנו?

"אני יודע מה אתה חושבים כשאתם רואים אותי", סיפר הומלס אחד. "אבל אתם צריכים לדעת שאני הייתי בדיוק כמוכם. לא לפני הרבה זמן גם אני למדתי. היו לי חברים והלכתי לשיעורים. אבל אתם מבינים, לא השתמשתי במה שהיה לי. לא רציתי להתעסק עם החיים במושגים שלהם."

הוא מרים את שרוול חולצתו הבלויה וחושף את קווי הסבל שמרשתים את זרועו. אנחנו נמצאים בפארק גדול במרכז העיר ומבטנו נודד אל החשיכה ואל ערימות הלכלוך שעל המדרכה. וכשהוא פותח את המנה החמה שהבאנו לו, אנחנו מפנים את מבטינו לכל מקום, רק לא לתוך עיניו. הבל נשימתנו עולה אל האוויר הקר של החורף, בעוד השאלה שלא נשאלה מרחפת סביבנו בדומייה.

למה אתה עדיין כאן? למה אתה לא מנסה שוב? תמצא דרך אל מעבר למציאות הנוראית של להיות הומלס ברחובות. אני חושבת לעצמי, ומשוכנעת למדיי שגם החברים שלי חושבים את אותו הדבר. אבל אף אחד לא אומר מילה. אני מחליפה רגליים בחוסר נוחות, ומנערת אותן כדי להתחמם. ואני בחוץ רק חצי שעה! הקור חודר דרך מעיל הסקאי שלי ומזדחל אל חמימות כפפותיי.

הוא לבש רק מעיל קל ומכנסיים ממולאים בעיתונים

הוא לובש רק מעיל קל ומכנסיים ממולאים בעיתונים. איך הוא מחזיק מעמד בצורה כזאת? אני מנסה לדמיין אותו צועד בקמפוס עם תיק מלא בספרים, בדרכו חזרה אל חדרו במעונות המחוממים. איך הוא הגיע משם לכאן תוך כמה שנים? כאילו שהוא קורא את מחשבותיי הוא מסיים את המרק ונועץ מבטו בעיניי.

"יודעת, זה לא כל כך גרוע, אחרי כמה חודשים כבר התרגלתי. אנשים מסוגלים להתרגל לכל דבר אחרי כמה זמן." הוא מושך בכתפיו ומחייך. ואז מברר אם יש לנו עוד מנות.

"אני אראה לכם איפה החברים שלי. הם גרים שמה, בקצה ההוא של הפארק..."

לי זה לא יקרה....

כמה פעמים אנחנו פוטרים סבל של אחרים במחשבה ש"לי זה לא יקרה". הרב נח וינברג זצ"ל, היה אומר תמיד שאם אנחנו שומעים על ניסיון קשה שעובר על מישהו שאנחנו מכירים, עלינו לשאול את עצמנו: מה אני יכול/ה ללמוד מזה? אם מכר שלנו מתגרש, אנחנו צריכים לחשוש שזה עלול לקרות גם לנו. עלינו לעבוד על הנישואין שלנו, ללמוד משגיאותיהם של אחרים וגם מאלה שלנו.

לפני מספר שבועות נתקענו בפקק תנועה בדרך הביתה מחופשה. אחרי שעמדנו על הכביש במשך שעתיים, כשמספר אמבולנסים חולפים על פנינו, הבנו שקצת לפנינו התרחשה תאונת דרכים קשה. אנשים התחילו לצאת מהמכוניות ולהסתובב. חלק מהאנשים התחילו לעשן ואחרים חיפשו שירותים. כמה רגעים לפני התאונה, הערתי שכל כך הרבה אנשים נוהגים בצורה ממש מסוכנת. מכוניות עקפו כמעט בלי שהיה להם לאן; נהגים נצמדו אלינו עד כדי כך שאפילו לא יכולנו לראות את המכונית שלהם. ובשביל מה? כדי לחזור הביתה מהחופשה 20 דקות קודם?

כשהתנועה התחילה סוף סוף לזרום שוב, עברנו דרך הזירה המחרידה של התאונה הקטלנית. זכוכיות ודם היו פזורים בכל מקום, והמכוניות היו מעוכות לגמרי. למרות זאת, שלוש דקות אחרי שעברנו ליד התאונה, רוב הנהגים סביבנו חזרו להיות חסרי סבלנות. לא יכולתי להאמין. מכונית ובה משפחה שלמה ניסתה לעקוף משאית ממש מולנו, למרות שלא היה כל רווח לפניה. מה חושב האבא הנהג הזה מייד אחרי שהוא ראה תאונה קטלנית? אני ידעתי מה הוא חושב: לי זה לא יקרה.

אבל זה יכול ועלול לקרות. ואת זה למדתי באותו יום חורף קר בקצה הפארק.

החיים שלנו כל כך שבריריים; אנחנו מתאמצים מאוד לא לחשוב באיזו מהירות הם עלולים להתהפך מהקצה לקצה. והאמת היא, שבסופו של דבר אנחנו צריכים להשלים עם כך, שמבחינות רבות החיים שלנו נמצאים מחוץ לשליטתנו. מרגע לידתנו אנחנו מקבלים רשימה ארוכה של נתונים שלא אנחנו בחרנו: ההורים שלנו, המראה שלנו, מנת המשכל, המצב הכלכלי, הבריאות....

בחירה בסיסית אחת כן נמצאת בידינו: מה לעשות עם מה שיש לנו

וכשאנחנו גדלים, אנחנו מבינים שהרשימה הזאת רק הולכת ומתארכת בכל שנה. בסופו של דבר, אין לנו יותר מדי אפשרויות בחירה. ובכל זאת, בחירה בסיסית אחת אכן נמצאת בידינו: מה לעשות עם מה שיש לנו. האם אנחנו בוחרים להאמין באלוקים ולמשוך קדימה מול פני מצוקה; או שאנחנו בוחרים לשקוע ברחמים עצמיים על כל אותם חלקים בחיינו שנמצאים מחוץ לתחום שליטתנו? האם אנחנו בוחרים בחיים של אמת, מוסריות וצמיחה? או שאנחנו מסתתרים מאחורי אינספור התירוצים שנשמעים הגיוניים, עד שמישהו אחר עם קצת יותר אומץ מתגבר על אותם המכשולים בדיוק?

ומה אנחנו עושים עם מה שיש לנו? מה אנחנו עושים אחרי שאנחנו מסיימים בהצטיינות פרויקט מסוים? מה אנחנו עושים עם ההתפעמות משקיעה מדהימה? מה אנחנו עושים כשאנחנו מגיעים בסופו של דבר לפסגת ההר? מה אנחנו עושים עם הרעיונות המבריקים שלמדנו או התפילות הנרגשות שניחמו את ליבותינו השבורים? מה אנחנו עושים עם מתיקותו ומלכותו של ראש השנה? איפה אנחנו שמים את ההתבוננות הפנימית ואת המחשבות על שינוי החיים שהיו כל כך חזקות ביום כיפור?

וזוהי מתנתה של הסוכה. מייד אחרי שיום כיפור מגיע לקיצו, אנחנו מצווים לבנות דבר שמשקף את הקרבה והביטחון של השבועות שעברו. אנחנו מקבלים הזדמנות להשתמש בכל מה שיש לנו: בגוף שלנו, בבריאות שלנו, בכמיהה הרוחנית שלנו; ניתנת לנו הזדמנות להקים מבנה שהופך את הכוחות הפוטנציאליים שלנו למציאות. ואז, כשהדפנות, הסכך וכל הקישוטים מונחים במקומם, אנחנו יכולים לשבת מתחת לכוכבים ולזכור שהבית שהותרנו מאחור אינו מקלט אמיתי.

עלינו להזכיר לעצמנו שבדיוק כמו שדפנות הסוכה נראים כל כך שבריריים מול גשם ורוח, כך גם אנחנו עצמנו. איננו יכולים לבחור מה יהיה מבנה החיים שלנו, אבל אנחנו יכולים לבחור למי נהפוך להיות. ובמידה מסוימת, כולנו הומלסים עד שנשתמש בכלים שקיבלנו, כדי לבנות לעצמנו מקלטים עמוקים ורחבים, שיוכלו להכיל את אורן הנצחי של נשמותינו.