בדממה שהשתררה בבית הכנסת, נשמעה תקיעת השופר, מעלה אתה את כל התפילות והדמעות, אלו שנבכו, ואלו שלא.
אור נגהּ על פניהם הרחוצות של האנשים, אור שבעת הימים.
מבקשים להישאר במקום המתחטא שאליו הצלחנו להגיע, באותה נקודה שהתיישרה בין פיתוליו של הלב העקוב.
נקודת המהות, נקודת האמת.

הצלילים האחרונים של תקיעת השופר, לא נמוגו, לא עלו.
הם נשארו כאן, ובשעה של שקט, נוכל לנגן אותם שוב, ננגן ונחוש את ההתעלות והקִרבה, ונדע שאפשר.
יש מקום כזה, גבוה, נקי ועדין, שלרע אין בו דריסת רגל, היינו שם, אנחנו יודעים.

"לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר ה': אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" (ישעיהו, א':18) הרוח הטובה שנשבה, הביאה בכנפיה את בשורת הסליחה, את ניחוח החג המתקרב, את שמחת הישרות, את שלוות הפיוס.

המחזורים של יום הכיפורים עדיין נחו על השולחן, כשעזבתי מוקדם בבוקר את הבית, הארגזים הגדולים של הקישוטים, היו פזורים בחדר.
דמעות הטהרה של יום האתמול.
ערבוביא נהדרת של כיפור וסוכות.

"וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה.
וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת" (בראשית, לג': 16-17) שורשו ותוכנו הפנימי של כל מושג בתורה, נמצא בהופעה הראשונה שלו בכתובים.
הופעת הבכורה של המושג סוכות, נמצא שנים רבות לפני שיצא עם ישראל ממצרים, שנים רבות לפני שהצטוו "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים". (ויקרא, כג:42)
סוכות מוזכר לראשונה לאחר המפגש של יעקב ועשיו.
באותו מפגש דרמטי התפצלו דרכיהם, נותנים לשוני ביניהם אמירה מפורשת, עשיו הולך לשעיר להקים שם אימפריה כלכלית וצבאית משגשגת, ויעקב הולך לארץ ישראל, "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה".
יעקב, איש הרוח, השתחרר מהשפעתו של עשיו, איש החומר והכוח, ועכשיו יכול הוא להסתופף בסוכה.
סוכה שהיא אנטי-תיזה של כוחנות, אלימות ורשע.
אין בה כמעט שום דבר פיזי,
אלא בעיקר אמונה.

יעקב אבינו הוא הנייד שבאבות, יותר מיצחק אביו,
ויותר מאברהם סבו, שהתהלך בארץ לאורכה ולרחבה,
בנעוריו היה איש תם ויושב אהלים,
אבל נאלץ לברוח מאחיו עשיו אל לבן, שם נאלץ להתמודד עם נכליו.
עם חזרתו ארצה ביקש לישב בשלווה אך קפץ עליו רוגזו של יוסף,
אז ירד למצרים, אבל גם בה לא התיישב, אלא גר בתחושה מתמדת של לא שייך, לא קבוע, ארעי.

210 שנים היו ישראל במצרים, בתנאי עבדות איומים, וביום פִלאי אחד, יצאו אל החופש.
כל מה שהתרגלו אליו שנים רבות התפוגג ונעלם, הם יצאו מהאימפריה המבוססת ממעצמת העל באותם ימים, אל הבלתי נודע, אל חיים במדבר. תחנתם הראשונה במסע הארוך היה "וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה" (שמות, יב' 37)
רעמסס היתה מיטב ארץ מצרים, שם הושיבם יוסף, המשנה למלך מצרים, בימים היפים והגדולים של מלכותו.
רק כאשר ראו את רעמסס הגדולה מתרסקת, רק כאשר הפנימו את אפסותה של תרבות הכוח האלילית של מצרים, בני בניו של יעקב סגרו את המעגל שחג סבם, הם הסיעו עצמם מכל הרעמסס, ובאו סוכותה.

עשיו נסע לשעיר, ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, יעקב ביקש משהו אחר, מהותי יותר,
די היה לו בחיים שנכפו עליו אצל לבן, "בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי.
זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ". (בראשית לא':40)
ביום הכיפורים כאשר היה המקדש קיים, נשלח בעיצומו של היום שעיר אל המדבר, "וְהַשָּׂעִיר [...] יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ [...] הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא, טז':10)
כך נוגע כיפור בסוכות, כך גוברת המהות על הארעי והחולף.

הזמן שנצטווינו בו לעשות סוכה, הוא לא בניסן, בתאריך בו יצאו בני ישראל ממצרים, אלא דווקא בתשרי, דווקא מיד לאחר היום, שבו הנפש התרוממה על קצות אצבעותיה, וביקשה לגעת במֶעֶבר, במהות.
תחת הסכך הירוק, דפנות העץ, וקישוטי הנייר,
אנחנו פוגשים בנצח, במשמעות.
בצידה השני של תקיעת השופר. הצד השמח.

"וּפְרושׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלומֶךָ סוּכַּת רַחֲמִים וְחֲיִים וְשָׁלום.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַפּורֵשׂ סֻכַּת שָׁלום עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּו יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלַיִם" …