אני הולכת מהר ככל שביכולתי, כמעט רצה, כדי להגיע הביתה לפני שחברתי תגיע לביתי ולא תמצא אותי שם. ערב חג עכשיו, ליל חג-הסוכות, ואני הבטחתי לפגוש אותה בביתי, בין 18.30 ל-19.00, כדי שנלך יחד לסוכה של השכנים, לסעודת הערב. אני מאחרת, ועכשיו אני כבר מתחילה לרוץ, אבל אני יודעת שאני לא יכולה ללכת או לרוץ או לטוס – במהירות שתספיק לי כדי להגיע לשם ב-18.30, או אפילו ב-19.00, ובראשי מתרוצצות מחשבות: מה יקרה אם היא תגיע ואני לא אהיה שם.

אני לחוצה, כי אני לא יכולה להתקשר אליה או להשאיר לה הודעה. אני לא יכולה לתרץ את האיחור הבלתי-נסלח הזה, ואין לי יכולת להשפיע או לשלוט על האופן שבו תגיב כשתגיע לבית ריק, בלי כל רמז בנוגע למקום הימצאי. אני מתחרטת שלא נתתי לה את כתובת המקום אליו אנו אמורות ללכת או את שם המשפחה אצלה אנו עומדות להתארח, כך שתוכל למצוא את דרכה לשם בעצמה. היא תלויה בי לגמרי בערב הזה, ואני מאכזבת אותה.

אני יודעת באיזו דרך היא תיסע, אם תנסה לחפש אותי – זה רחוק מהדרך בה אני הולכת כעת, אך אני מחליטה לשנות את מסלולי כדי שאוכל להיות מסוגלת לקרוא לה אם אראה את המכונית שלה נוסעת. כשאני מתקרבת לביתי, אני מתחילה ללכת באמצע הכביש, כך שלא תחמיץ אותי על המדרכה, בשולי שדה הראיה שלה.

רציתי שתחוש את העולם האחר של "חיי הסוכה", בהם אנו נוטשים את הקירות החומריים המגינים על בתינו.

חברתי אינה יהודיה, אך כשאמרה משהו בשבוע שעבר, החלטתי שאני רוצה לחגוג את סוכות יחד איתה. "זה לא החג שבו אתם אוכלים בבקתות קטנות?" היא שאלה אותי בעודנו צובעות את קירות חדר האוכל שלי. רציתי להראות לה את היופי והפשטות, רציתי שתחוש את תחושת העולם האחר של "חיי הסוכה", שבו אנו נוטשים את הקירות החומריים המגינים על בתינו. כך אנו מראים לעולם הגנה א–לוהית מהי, ואף חווים אותה בעצמנו.

רציתי לתת לה חוויה רוחנית, בתקווה שתבין טוב יותר מדוע, באמצע חיינו המערביים העמוסים בעבודה בחרתי לחיות בדרך שבה חיו יהודים לפני אלפיים שנה, בשכונה שמתעטרת בימים אלו בעשרות סוכות. היו לי ציפיות גדולות מהערב הזה, רציתי שתצא מהלחץ של העבודה, ותצטרף אלינו לסוכה. ארגנתי כבר הכול – חוץ מהאיחור הזה, של 45 דקות, שבגללו היא כנראה עומדת שם ומחכה לי, בעוד שהשמש מתחילה לשקוע.

אני שונאת לאחר, ואני חורקת שיניים בזמן ההליכה. גדלתי בבית שבו איחור נחשב להפגנת זלזול באדם המחכה. אני חושבת על חברותנו בת עשר השנים, ומקווה שהיא לא תכעס, מקווה שהיא תסלח לי. בעודי הולכת ברחוב, אני רואה את מכוניתה חונה לפני ביתי, ואני חשה אופטימיות – אולי החליטה לחכות לי בכל זאת. אני מגיעה הביתה ב-19.15, ובהנחה שהיא נמצאת שם, אני פותחת את הדלת ושואגת "היי", ומתחילה להתנצל בקול גדול ולבטא את צערי. אבל היה שם רק פתק.

"בטח טעיתי בזמן. נראה אותך אחרי החג".

כעת אני מאוכזבת, ועצובה, אבל לא לגמרי מופתעת. נמאס לה לחכות, מן הסתם. אבל למה המכונית שלה עדיין כאן, והיא איננה? החרדה שלי מתגברת כשאני יוצאת ונכנסת מבעד לדלת הבית שוב ושוב, מסתכלת אל מכוניתה (אולי היא נחה שם? לא...) ובודקת את החצר האחורית שלי (אולי היא בערסל? לא...). אני מבולבלת לגמרי. חם לי, אני מזיעה, ועכשיו אני גם מאחרת לארוחת הערב.

והנה הולכת ברחוב לקראתי – המארחת שלי. "החברה שלך נמצאת בבית שלנו", היא אומרת ברוגע, "ואנחנו עומדים להתחיל." אני לוקחת ג'קט ומצטרפת אליה.

בסוכה, חברתי מספרת לי סיפור שלא ייאמן. "חשבתי שדווקא אני מאחרת", היא מסבירה, "כי הגעתי ב-18.35, ותיארתי לעצמי שהלכת בלעדיי". היא הציצה אז בשער הצדדי, המוביל לחצר האחורית, כשאיש שעבר ברחוב עם ילדיו שם לב לכך שהציצה, והחליט לעצור ולשאול שאלות.

"מי את?" הוא שאל אותה.

בעיר בה אני גרה, גבר זר שמסתובב ברחוב בשעת דמדומים לא בדיוק הופך לחבר הכי טוב שלך, אבל היא החליטה לענות. "הייתי אמורה לפגוש את דיאן פאבר ב-18.30 לארוחה בסוכה", היא ענתה, "אבל איחרתי ואני חושבת שהיא הלכה בלעדיי."

"לאיזו סוכה אתן הולכות?" הוא שאל.

"אני לא יודעת," היא אמרה. "היינו אמורות להיפגש כאן וללכת יחד."

"הממם," הוא אמר, "בואי ננסה לברר..."

זה נשמע לה מאוד מוזר – איך בדיוק הם אמורים לברר איפה הייתי אמורה להתארח? אבל בכל מקרה, הם התחילו ללכת, ובדרך הם פגשו הרבה אנשים אחרים שהלכו לסוכות שלהם. חברתי סיפרה לי שהידיד החדש שלה בירך את כולם ב"שבת שלום", ואז שאל אם הם יודעים במקרה "אצל מי דיאן פאבר מוזמנת לסעוד הערב". כשהסתובבו בשכונה, לכמה אנשים היו כמה רעיונות, והקבוצה שוטטה לה כה וכה וגדלה, עם הצטרפותם של עוד אנשים לפיענוח החידה: היכן אמורה המארחת האבודה לאכול ארוחת ערב?

בנקודה מסוימת הם פגשו מישהו שאמר: "אני חושב שדיאן מוזמנת למשפחת מגדי." ואז כולם הלכו לשם – האיש, ילדיו, וחבורת האנשים שנקבצה אליהם ברחוב. חברתי הגיעה, בחושך, בלווית זרים, בדיוק בשעה היעודה - לארוחה בסוכה.

"מימיי לא עברתי חוויה יותר מרגיעה ויותר קסומה באמצע העיר. הרגשתי שאני מוגנת, ושמדריכים אותי."

"זה היה בלתי ייאמן," אמרה לי סיאמה. "אני כאן, באמצע העיר הגדולה, בשכונה בלתי מוכרת, אשה לבדה בחשיכה, אין לי מושג לאן אני אמורה להגיע, בלי שם, בלי כתובת. והנה מגיע זר מוחלט, גבר, לוקח את הבעיה שלי באופן אישי, ומערב עוד ועוד אנשים בפרויקט טוּב-הלב הזה, עד שהגעתי לכאן. "מימיי לא עברתי חוויה יותר מרגיעה ויותר קסומה באמצע העיר. הרגשתי שאני מוגנת, ושמדריכים אותי."

ואז היא הוסיפה: "עכשיו אני מבינה למה את גרה כאן. זה כמו כפר בלב העיר."

צחקתי בתגובה. רציתי שתחווה את הקסם של סוכות, את התחושה שאנחנו סומכים על א–לוהים, לא על עצמנו, ושהסתמכות על בורא עולם היא הבחירה הבטוחה ביותר. רציתי שתשתחרר קצת מהצורך לשלוט בעניינים, ושתיהנה מערב מקסים, נטול יומרות. רציתי שתחוש בנוכחותה המנחמת של השכינה.

רציתי שתחוש כך – אבל לא סמכתי על א–לוהים שיעשה זאת. אני דאגתי והחשתי את צעדיי, והזעתי כל הדרך הביתה, מתוך מחשבה שאם לא אהיה שם, הערב יתפספס, וזו תהיה הזדמנות שהוחמצה, נתק. חשבתי שאני החלק המשמעותי שהופך את הכול לאפשרי. ובדרכו הנדיבה, א–לוהים הזכיר לי שזו לא אני.

הוא שלח את האיש שפגשה ברחוב, והעובדה שילדיו היו איתו הפכה אותו לפחות מאיים.

כשהגעתי בסופו של דבר לסוכה, היה לי חם, הזעתי – ונדהמתי. נדהמתי למצוא את חברתי יושבת עם מארחיי וחבריי, בשלווה ובשקט. רמת החרדה שלי היה הדבר היחיד שלא התאים לאווירה. "בואי", הם אמרו לי, "שבי איתנו כאן."