לפני מספר ימים ילד אחד קרא לבני יהודה, שלוקה בתסמונת דאון, "מפגר". תודה לא-ל שזה מקרה נדיר, ובתלמוד תורה הירושלמי שבו הוא משולב, חבריו בכיתה ג' מקבלים אותו פחות או יותר. אבל העלבון עדיין צורב לי.

יהודה, לעומת זאת, לא נרתע לרגע - כילד בן 8 הוא עדיין לא מבין שהוא שונה מאחרים - והוא פשוט אמר לו "מפגר" בחזרה!

אולם עוד יגיע הזמן – אם לא השנה, אז ודאי בזאת שאחריה – שבו הפער בינו לבין חבריו בכיתה יגדל עוד יותר, מה שגורם לי לתהות: האם זה הוגן שא-לוהים ברא אותו עם מוגבלויות?

האם זה הוגן שא-לוהים ברא אותו עם כל כך הרבה חסרונות?

אשתי ואני מאושרים מכך שתפקודו של יהודה גבוה במיוחד – הוא מדבר בשתי שפות, יודע לקרוא, עובד על מיומנויות הכתיבה שלו, הבנתו סבירה ויש לו חוש הומור וטוּב לב שמחבבים אותו על כולם – אבל הפער ברור. הדיבור שלו לא ברור דיו, אין לו את הקואורדינציה הדרושה לרכיבה על אופניים בלי גלגלי עזר, חלק ממיומנויותיו החברתיות לוקות בחסר (יש גבול למספר הפעמים שאפשר להתלהב מראיית ה"קסם" שלו או משמיעת אותה הבדיחה) ואין לו סיכוי לעמוד בכל המטלות של כיתה ג'. והפער הזה רק ילך ויגדל.

הכינוי "מפגר" הדגיש את מציאות השוני, שאני עדיין מתאמץ לשווא לצמצם, בין יהודה לבין שאר בני גילו. ושוב התעוררה בי השאלה: איפה ההגינות בכל זה?

אין צורך בילד עם קשיים מנטליים או מוגבלות כדי לעורר את השאלה הזאת. למה א-לוהים עושה ילדה אחד תלמידה מוכשרת שמצטיינת בכל דבר, ואחרת שוחרת הרפתקאות שמתקשה בתחום הלימודי? למה א-לוהים יוצר את חלק מבני האדם יפים ותמירים ואת האחרים הרבה פחות? למה חלק מהאנשים נולדים עם כפית זהב בפה, עם כל יתרונותיה של החברה המערבית, בעוד שאחרים נולדים בעוני מחפיר במדינות העולם השלישי?

השאלה בצורותיה השונות מטרידה את רוב בני האדם. מי לא קם בבוקר במקרה זה או אחר כשהוא מקונן כמה שהחיים לא הוגנים: למה הוא קיבל קידום ואני לא? למה יש לה בעל מושלם, בית מושלם, ילדים מושלמים ולי לא? למה נולדתי עם העור הזה, השיער הזה, האף הזה?

כשאנחנו אומדים את הצלחתנו בהשוואה לאחרים, מובטחים לנו חיים מלאים בחוסר שביעות רצון ועצב. תמיד יהיה מישהו שמצבו טוב משלנו. ככה עובד החשבון של חוסר ההגינות.

מידת ההצלחה האישית אינה קשורה בשום אופן להצלחתם של אחרים. אנחנו צריכים לאמוד אותה יחסית לעצמנו - עד כמה אנחנו מממשים את הפוטנציאל שלנו? קנה המידה למימוש ומשמעות מבוסס על מספר השלבים שטיפסתי בסולם שלי, ולא כמה גבוה אני יחסית לאחרים.

א-לוהים ברא כל אדם עם תפקיד ייחודי בחיים, עם האתגר להביא לידי ביטוי את הצדדים החזקים שלו ולהתמודד עם מערכת החולשות שלו. במשחק הזה, כולנו שווים ולא משנה אילו קלפים קיבלנו.

השוואת הישגיו של יהודה לילדים אחרים מצמצמת את המימוש העצמי לתוצאות חיצוניות

השוואת הישגיו של יהודה לילדים אחרים שוללת את ייחודיות הנשמה שלו, ומאפילה על האתגר הרוחני הבסיסי שלו – להשתמש בבחירתו החופשית. היא מצמצמת את המימוש העצמי לתוצאות חיצוניות (שבסופו של דבר אינן מצויות בשליטתנו), במקום להתמודדות שטבועה בחיים עצמם (לפום צערא אגרא – השכר ניתן על פי המאמץ , פרקי אבות ה, כו). יהודה לעולם לא יוכל לתפקד כמו אדם רגיל. אז מה? הוא לא כמו אחרים, בדיוק כמו שאחרים אינם כמותו. זה הופך להיות 'לא הוגן' רק כשאני עושה את ההשוואות הלא רלוונטיות לאחרים.

החוכמה בגישה הזאת אולי ברורה, אבל בגלל שאנחנו חיים בעולם חומרי, דרושה התמודדות אמיתית כדי להפסיק להשוות את עצמנו לאחרים ולהתחיל לחיות עם המודעות שמטרת החיים היא לשאוף לממש את הפוטנציאל האישי שלנו, יהיה מה שיהיה.

הישיבה בסוכה נותנת לנו הזדמנות לחזק את הרעיון, שבסיסו של הערך העצמי האמיתי שלנו הוא פנימי, ולא חיצוני. זה האקולייזר הגדול של חיינו. כולנו עוזבים את הבתים הנוחים, בין אם הם גדולים ובין אם קטנים, עוברים לגור במשך שבוע בסוכה רעועה עם כוכבים ממעל, ומרגישים עד כמה בר חלוף הוא העולם הגשמי. "הבל הבלים, הכל הבל" אנחנו קוראים בחג בקהלת, אחרי שהשגנו בתקופה האינטנסיבית של הימים הנוראים בהירות חודרת על מה שבאמת חשוב בחיים, חידשנו ומיקדנו כוחות לתרגם למעשים את החזון מלא ההשראה שלנו על עצמנו.

אין פלא שחג הסוכות נקרא "זמן שמחתנו". כשחיים בצל כנפיו של א-לוהים, מבינים שלמרות הכל, החיים הוגנים.